close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מה שעשיתי

    אוהד עוזיאל | סיפורים | התפרסם ב - 28.05.18

    “מה שעשיתי” הוא סיפור המתרחש בעתיד הלא-מאוד-רחוק, וששורשיו נעוצים עמוק בהווה של כולנו. זהו סיפורו של נער מאוהב, שמשטרת התרבות העתידנית מיירטת את מסרי האהבה שלו. “מה שעשיתי” משקף את המדרון החלקלק שעליו כולנו מצויים, קרועים בין התלהמויות בפייסבוק לשוטרי תקינות פוליטית מטעם עצמם.

     

    “אתה יודע מה עשית?” האור המסנוור מאיר לי ישר לתוך העיניים, כמו קלישאה של חקירה. בעצם פשוט כמו חקירה.

    “לא עשיתי כלום,” אני מוחה, מכניס מעט תחנונים לקולי, מקווה לרכך קצת את הלב של מי שחוקר אותי. קר לי, ומפחיד לי, ולבד לי, ובחדר שאני נמצא בו אין שום דבר חוץ מכיסא.

    האור בוקע מהקיר, וכמוהו גם הקול.

    התחנונים שלי לא באמת יעבדו. אני יודע.

    אין לחוקר שלי לב.

    אין לו איברים פנימיים כלל.

    אפילו גוף אין לו.

    זו רק הדמיה של תודעה אלקטרונית. פזורה בין אלפי ומיליוני מחשבים ברחבי העולם.

    זו אפילו לא איזו תודעה קבועה של חוקר בכיר, שהספיקה לפתח אישיות משל עצמה. סתם אוסף של רוטינות, שבשם היעילות החישובית נוצר תוך כדי תנועה. בסוף הריאיון המשאבים שנדרשו כדי לקיים את החקירה שלי ישוחררו למשימות אחרות, וה”חוקר” יפסיק להתקיים. אבל עכשיו אני תלוי בו, אז למרות שאני יודע את כל זה, אני בעיקר מפחד ורוצה הביתה, ואין בידע הזה הרבה נחמה.

    אני מנסה לחשוב על מיכאלה, על העיניים החומות החמות שלה, על הקמט שהיא מקבלת באף כשהיא צוחקת, או על איך שהיא מתופפת עם העיפרון בין השיניים כשהיא מנסה להתרכז, ואיך היא מנסה לא לעשות את זה, עד שזה מתפלק לה שוב. “אם היא היתה יודעת שאני פה…”, אני חושב לעצמי, ואז נמלא אימה מהמחשבה שהיא תגלה שאני בחקירה, וממה שתחשוב עלי אחר כך.

    כשיצאתי אתמול בלילה, ידעתי שאתפס. כלומר, לא ממש ידעתי, אבל חשבתי שיש סיכוי די גבוה שזה יקרה. בכל זאת, אני רק ילד בן 17, לא איזה האקר מתוחכם. ניסיתי להתכונן, קראתי כל מה שיכולתי על מנגנוני חקירה, למדתי הכול על האופי הזמני של הבוטים החוקרים. ככה גיליתי שהם נוצרים על המקום ולכן יש סיכוי טוב שהבוט יהיה די רחמן.

    הייתי בטוח שיקלו עלי, הרי לא ממש יצאתי לבצע איזה פשע חמור. אבל עכשיו, בחדר הקר והריק שאני נמצא בו, ושאני כמעט יכול להרגיש את המחשבות שלי ניטחות כנגד קירותיו, הידע הזה הוא נחמה פורתא מאוד. אולי הרשת שהרכיבה את החוקר הספציפי שלי בכלל לא כללה אלגוריתמים של אמפתיה? אולי הוא לא ירחם עלי אפילו קצת? “די, עזבו אותי, לא עשיתי שום דבר,” אני אומר, למען האמת אפילו מייבב.

    “אל תיתמם בבקשה,” פונה אלי הקול בנימוס מצמית, שמבהיר לי שלא זכיתי בשורות קוד של רחמנות. לפחות זו לא אחת הרוטינות האלו שמאמינות שצריך לצעוק על נחקרים. אני בכלל לא בטוח שאם הבוט היה מתחיל לצרוח עלי לא הייתי מתמוטט לחלוטין. “זה לא לכבודך להתחנן. יש לנו צילומים שלך עושה גרפיטי על הקיר”.

    “זה לא גרפיטי,” אני מוחה. “ניקיתי את הקיר”. גם על זה קראתי. זה טריק שהמציא אנגלי אחד בשם מוּס מתישהו בסוף המאה ה-20. במקום לצייר גרפיטי על קירות, הוא היה מגיע עם חומרי ניקוי ומקרצף אותם באופן יצירתי. קשה להאשים בן-אדם בוונדליזם אם הוא אוחז בידו דלי של אקונומיקה. בזמנו, הרשויות באמת לא ידעו מה לעשות איתו, וקיוויתי שהלקונה בחוק עדיין קיימת, ותפעל לטובתי.

    נדמה לי שזה עובד. אני חושב שאני מזהה איזה היסוס אצל החוקר שלי, אבל ההיסוסים של מחשבים הם כל כך קצרים שאי-אפשר לדעת אף פעם אם הם באמת קיימים. בכל מקרה, הוא ממשיך בלקוניות: “הקיר הוא לא הבעיה”.

    אני נושם לרווחה, עד שהוא ממשיך, “אתה כתבת הודעה, ואין לך הרשאה להבעת דעה בפומבי”.

    אני יודע כמובן שאין לי רישיון מומחה, אבל באמת שלא ניסיתי לפרסם פה איזו ידיעה, או דעה, או להתחיל איזו שמועה זדונית או משהו. “אני לא מבין,” אני מתחיל להסביר, ומרגיש איך הפאניקה עולה לי לגרון, “לא כתבתי … זה לא דעה…  רק רציתי להגיד למיכאלה שאני אוהב אותה”. אני יודע שכל נושא האהבה זר למחשבים, אבל החוקר נשמע כל כך אנושי שאני מקווה שהוא יבין.

    “בחרת לכתוב לה בחלל ציבורי ולא להתוודות על אהבתך בפרטיות כנהוג?”

    “רציתי לעשות לה מחווה דרמטית, משהו רומנטי,” אני מוחה.

    “זו אינה צורת התבטאות מורשית למי שאינו במערכת יחסים רשומה,” עונה לי המחשב.

    “אני יודע!” אני מרגיש שאני הולך להשתגע פה. “רציתי שהיא תשים לב אלי, ואז נוכל, אולי, להתחיל מערכת יחסים.”

    “הצהרה על אהבתך למישהי שאינך במערכת יחסים איתה עלולה להיות עבירה של הטרדה מינית. אני אוסיף את זה לכתב האישום שלך ואפנה אליה לשאול אם היא רוצה להגיש תלונה.”

    “מה?!” אני כבר לא דואג ממה שעלולים לעשות לי בגלל הגרפיטי בשלב הזה, והרבה יותר מודאג ממה מיכאלה תחשוב. “לא! לא הטרדתי אותה, זה היה רק פעם אחת!”. אני בטוח שמיכאלה לא תרגיש כאילו אני מטריד אותה. היא אולי לא תרצה אותי, אבל אני לא מתנהג בצורה קריפית מדי. אני יודע שהיא לפחות מחבבת אותי, אחרת לא היינו הופכים לידידים מלכתחילה.

    אני נזכר בפעם הראשונה שפגשתי אותה, שנינו הגענו יחד לספסל שליד הבית שלי והתיישבנו ממש באותה שנייה. זה הצחיק את שנינו, ואז שאלתי אותה אם היא חדשה בשכונה, והיא צחקה ואמרה לי “כן, אני זו שחיכית לה כל חייך”. היא לא ידעה כמה צדקה. “זו הצהרת חיבה פומבית בלתי מורשית,” הקול הממוחשב קורע אותי חזרה מחלומותי בהקיץ. “אם אתה לא במערכת יחסים רשומה איתה, זו הטרדה.”

    “יש מערכת יחסים, היא מכירה אותי. היא רק לא רומנטית בינתיים. אבל איך אני אוכל להגיע איתה למערכת יחסים רומנטית בלי שתיתנו לי להראות כמה אני אוהב אותה?” זה כל כך לא הוגן. מילא אם החוקר הזה היה מאשים אותי בוונדליזם. את זה הייתי מבין, אבל הטרדה מינית? בסך הכול כתבתי על קיר.

    “רשמתי לפני. אך זו אינה ההאשמה העיקרית שלך. אתה מואשם בהבעת דעה על ידי לא-מורשה. זו עבירה חמורה בהרבה, שנושאת איתה עונשי מאסר של עד עשר שנים.”

    אני יודע את זה. כבר בגן מלמדים אותנו איך בני האדם, ברגע שניתנה להם גישה חופשית לאמצעי ביטוי המוניים, התחילו לנצל אותם לרעה – להפיץ שמועות, לשקר, ליצור תרבות של שנאה. לימדו אותנו שזה הטבע האנושי, ולכן אנחנו לא יכולים לסמוך על עצמנו.

    בכיתות יותר מאוחרות לימדו אותנו על התקופה האפלה, שבה כל אחד היה יכול להביע את דעתו ללא מסננים. השיח נהיה כל כך רעיל, עד שאפילו הפוליטיקאים שהתחילו אותו החליטו שכדאי לרסן אותו. אלא שמרוב בלבול של מידע, נרטיבים ודיונים אינסופיים בטבעה של האמת, בני אדם איבדו את היכולת להבחין בין אמת לשקר.

    היה ניסיון להגביל את הזכות לדבר בפומבי רק למומחים, אבל לא היה אפשר לדעת לאיזה מומחה להאמין. לכן שוב גייסנו לעזרתנו את המחשבים ושלל תוכנות סינון ופילטור, עד שבסופו של דבר פשוט נאסר על אנשים להביע דעה בפומבי בלי היתר. “בשביל זה יש לנו מחשבים,” חזרו ואמרו לנו.

    למחשבים אין אינטרסים, אי-אפשר להשחית אותם, הם מחויבים רק לעובדות.

    אבל להגיד למיכאלה שאני אוהב אותה זו לא הבעת דעה. זה גם לא מעניין אף אחד, חוץ מאולי, בתקווה, את מיכאלה. ובכלל כתבתי את זה על קיר, זה לא כאילו פרסמתי את זה באינטרנט או משהו.

    אני מנסה להגיד את כל זה לקול שחוקר אותי.

    מרוב לחץ הכול יוצא לי מבולבל מהפה.

    בסוף אני רק יושב על הכיסא האפור. מת מפחד. מקשיב לשקט.

    הקול אומר “אין החלטה”.

    אני לא בטוח מה זה אומר, אז אני ממשיך לשבת שם.

    רועד כולי.

    הדלת המוליכה החוצה נפתחת.

    אני אוסף את עצמי ויוצא משם.

    מנגב את הדמעות, ושמח רק על דבר אחד, שמיכאלה לא רואה אותי ככה.

    בדרך החוצה אני אוסף את פלט החקירה. הסיכום קצר: “אהבה. בלתי ניתן לחישוב. אין החלטה.”

     

     

    אוהד עוזיאל

    אוהד עוזיאל הוא כותב, עורך ומתרגם של ספרות, ויוצר ומפתח של תוכני הומור ודוקו-ריאליטי לטלוויזיה. עבד עם "קשת", "רשת", ערוץ 10 וחברות בינלאומיות שונות. רומן ראשון מפרי עטו, "תל אביב-גן עדן-גיהינום", ראה אור בשנת 2017 בהוצאת טוטם.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 3
    • 4
    • 7

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים לחודש מאי 2018

    הַזִּקִּית הַזּוֹ

    פרופ' דב בהט
    הַזִּקִּית הַזּוֹ הִיא כְּמוּסַת פִיזִיקָה מֻפְלָאָה. שִׂיאָנִית בִּפְלִרְטוּט, עֵינֶיהָ מִתְגַּלְגְּלוֹת בֵּין...

    נביא בארצו

    שי מרקוביץ'
    80 שנה לאחר כתיבתו, ממשיך הרומן הנבואי האפוקליפטי של קארל צ’אפק...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית