מה לנו להלין על רוסיה?
ידיעה שקראתי בעיתון הציתה את חמתי. כמדומה, שאין טוב ממנה להעיד על שפל חדש ביחס שלו זוכה התרבות בימינו ברחבי העולם, וכל זאת בשל המעורבות הפוליטית ההולכת וגוברת בתחום התרבות. כנראה שבימינו ראשי ממשלות ונשיאים מעוניינים רק ב'יֵסמֶנִּים' או בקומיסרים תרבותיים, שלא לומר מפיסטואים.
ידיעה זו עוסקת אמנם ברוסיה ולא בנו, אך היא מעידה שלא רק לנו יש את מירי רגב, אלא שגם רוסיה למדה מאיתנו כמה דברים. בידיעה נאמר ששרת התרבות הרוסית החדשה, אולגה ליובימובה, שמונתה לתפקידה לפני ימים אחדים, התבטאה בעבר בגנות התרבות. "אני לא סובלת תרבות… מוזיקה קלאסית, בלט, אופרה ומוזיאונים הם בזבוז זמן," הצהירה השרה החדשה בעבר. גם סרטים, מרביתם, הם כנראה בזבוז זמן מבחינתה, והיא לא יכולה "לצפות במרביתם."
השאלה הנשאלת, כיצד במדינה בעלת עבר תרבותי כה עשיר כמו רוסיה, ממנים לתפקיד צרת תרבות שכזו. אם רשימה מרשימה של סופרים גדולים כמו דויסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב, גוגול, גורקי, בונין, בולגקוב, פסטרנק, סולז'ניצין (רשימה קצרה), משוררים כמו פושקין, לרמונטוב, בלוק, מאיקובסקי, ויסוצקי, אחמטובה, מנדלשטם, יבטושנקו (רשימה קצרה עוד יותר), מלחינים כמו פרוקופייב, סטרווינסקי, רימסקי-קורסקוב, צ'ייקובסקי, רחמנינוב ועוד, רקדני בלט נפלאים כמו ברישניקוב, נורייב, ניז'ינסקי ורבים אחרים, במאי קולנוע מהוללים כמו אייזנשטיין, בונדרצ'וק, מיכאלקוב ועוד, זמרי אופרה ידועים – אינה מספיקה לאולגה ליובימובה לאהוב תרבות, אז כנראה שמשהו רע מאוד עובר על רוסיה, אם זו הבחירה שלה לשרת התרבות, ושוב היא חוזרת לימי הקומיסרים התרבותיים של ברית-המועצות, שכנראה לעולם לא יסתיימו.
אבל מה לנו להלין על רוסיה, כשאצלנו המצב דומה, ויש לנו שרת תרבות שהקשר שלה לתרבות לפני מינויה היה מקרי בלבד והחלטות רבות שהיא מקבלת, נובעות ממניעים פוליטיים יותר מאשר תרבותיים.
אבל מאין זה נובע? מהחלטות של העומדים בראש הפירמידה שרוצים כמובן לסתום פיות ולסרס את התרבות ומטילים את התפקיד על קומיסריות או קומיסרים מטעמם, שיעשו עבורם את המלאכה השחורה. זה יכול לקרות רק בעידן שבו הבורות משתלטת, עידן המאפשר לגורמים אנטי-תרבותיים לזכות במינויים תרבותיים. האם במדינה כמו רוסיה ימנו, למשל, לתפקיד שר הספורט אדם שמימיו לא סיים מקצה של ספרינט למאה מטר או לא בעט מעודו בכדור? באותה המידה, אי אפשר למנות לתפקיד שר או שרת התרבות אדם שמימיו לא קרא ספר.
אבל לצערנו זה קורה. נתקלתי בכך לא פעם גם במסעותיי בחו"ל, במפגשים מזדמנים עם נספחי או נספחות תרבות מטעם הנציגויות שלנו בפזורה, שאחת מהן התגאתה בפניי ש"כבר הרבה שנים לא קראה ספר." שאלתי את עצמי, אז איך ממנים אחת כזאת לנספחת תרבות ומי אחראי למינוי הכושל הזה?
נציגי ישראל בחו"ל שקראו ספרים הבינו מיד את חשיבותם וגם את התועלת שלהם להסברה הישראלית, אבל אלה שלא, התייחסו אליהם בזלזול גלוי. מדובר בדרך כלל בכאלה שתפקיד נספח או נספחת התרבות הוטל עליהם בעל כורחן או כורחם, והן או הם ממלאים אותו כפי שכפאן/כפאם שד. במקום להעסיק אותם בתפקיד אחר בנציגות שהיה אולי מתאים יותר לכישוריהם או חוסר כישוריהם, הפילו עליהם למגינת לבן/ם את תיק התרבות, הגם שהתרבות רחוקה מהם כרחוק הנציגות מישראל (ברצוני להבהיר, שבמסגרת מסעותיי נתקלתי גם בשגרירים וקונסולים שהם חובבי תרבות מובהקים ופועלים ככל יכולתם, תחת מגבלות התקציב, על מנת להפיץ תרבות ישראלית בחו"ל. להם אייחד בהמשך מאמר נפרד, כדי לא לערבב מין בשאינו מינו).
נזכרתי בדברים בהקשר של הידיעה על צרת התרבות הרוסית, שהתפרסמה בישראל ב-25 בינואר, ושל יום השואה הבינלאומי, שחל מדי שנה בתאריך ה-27 בינואר. השנה נערך פורום שואה בינלאומי מרשים בירושלים, בהשתתפות שועי עולם, אבל המציאות, לא רק בחו"ל אלא גם בישראל, קצת שונה ובהחלט מדאיגה. בעוד ששועי העולם התכנסו במלונות פאר והצהירו את הצהרותיהם, רבע מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני. זאת ועוד: כחלק מזילות השואה והעוינות במקומותינו, כל אדם בימינו המביע בפומבי דעה פוליטית שונה מזה של רעהו, נשלח בצרור גידופים בחזרה לגרמניה על מנת שהיטלר יגמור איתו את העבודה. אם לא די בכך, לקוראים רבים נמאס לקרוא על השואה, אז מה נשאר בעצם? פורומים בינלאומיים לחוד ומציאות לחוד. צביעות בהתגלמותה.
ובחו"ל, למי שמתעניין לדעת, האנטישמיות גואה לא רק בגלל תופעות פוליטיות וחברתיות גלובליות או אנטי-ציוניות כפי שנדמה לרבים, אלא גם בגלל שישראל והקהילות היהודיות לא משקיעות מספיק חשיבה יצירתית בהסברה בנושא זה. לא צריך רק להעביר ביקורת על האנטישמיות אלא גם להסביר. ואיך מסבירים? לא רק בעזרת הצהרות פוליטיות אלא גם בגובה העיניים, למשל באמצעות התרבות. סרטים, ספרים, הצגות. ליוצרים הישראלים יש הרבה מה להציע בתחום הזה, ומניסיוני, כשאני מספר ללטינים בדרכי שלי על השואה, או כשאני מציע להם לקרוא את אחת משתי האסופות שפרסמתי בנושא השואה ("הציפורים לא שרות באושוויץ" ו"כתוב באפר"), הם משנים את דעתם או לפחות מרככים אותה. שתי האסופות שפרסמתי, חסרות תקדים בהיקפן על השואה, מותירות בקוראים משקע שלא יימחה בגלל העדויות הספרותיות שנכללות בה, פרי עטם של 86 יוצרים ישראלים, רבים מהם ידועי שם.
אבל כנראה ששני ספרים משכנעים שכאלה, שמשכנעים את הלטינים, אינם מספיקים על מנת לשכנע את נציגי היהדות וישראל בחו"ל להציגם ולהשתמש בהם כדי להסביר את השואה. זוהי ללא ספק החמצה מול שער ריק. או שבעיניהם, האפר של ששת המיליונים הכלול בספר "כתוב באפר" התפזר כמוץ ברוח.
לפני שנים אחדות פניתי אל נספחת תרבות מסוימת באחת משגרירויות ישראל בניכר ושאלתי אותה, "למה בעצם לא הזמנתם אותי להשיק את אסופת השואה שפרסמתי ביום השואה הבינלאומי? לא חבל?" היא ענתה לי: "מה אתה רוצה? הרי הזמנו אותך לאירוע שעשינו כחלק מהקהל." מישהו היה צריך להסביר לה, שלשבת בקהל אינו תורם דבר להסברה הישראלית כשהספר עצמו שוכב במחסן.
אם אתם שואלים לדעתי, היחס המתנכר לספרי השואה האלה הוא בעיניי סממן של הצביעות ביחס לשואה ומעיד על חוסר ההבנה באשר לחשיבות התרבות. אני מניח שאם איזה פוליטרוק מליגה גימ"ל היה מפרסם ספר שטחי, ואולי אף מביך, על השואה, היו מעלים את הספר הזה ואותו על נס כיוון שהוא מלכך פנכה של איזה פונקציונר, אבל כשמדובר ב-86 סופרים ישראלים, שלושה עשר מהם חתני פרס ישראל ורבים מהם ידועים, שחוברים יחד תחת כריכה אחת, אז כנראה שיש מי שמעדיף שהם ישבו ביציע וישאירו את הבמה באופן בלעדי לפוליטיקאים ולפוליטרוקים. הרי יש מספיק מקום לסופרים באולם.
אגב, סתם לידיעתכם, ביום השואה הבינלאומי השנה לא הוזמנתי אפילו לשבת בקהל באף אירוע להנצחת השואה. כנראה שמעמדה של הספרות התדרדר כל כך בימינו, שסופר כמוני שהשקיע מאמץ אדיר לפרסם שתי אסופות על השואה, לא מספיק חשוב כדי שיזמינו אותו אפילו לשבת בקהל ולמחוא כפיים לנואמים.
*ירון אביטוב פרסם שתי אסופות של ספרות ישראלית בשפה הספרדית העוסקות בשואה: "הציפורים לא שרות באושוויץ" ו"כתוב באפר".
חזק מאוד. האמת בעירומה.
השתתפתי באסופה של ירון אביטוב על השואה בתרגום לספרדית. האסופה מקיפה יוצרים רבים, והיא נותנת מבט פנורמי כל ההיקף של השואה ועל משמעותה לחיינו כנקודת שבר בהיסטוריה היהודית. אין ספק שהפצת האסופות הללו על השואה בכל שגרירויות ישראל בעולם היא מעשה נחוץ ממש, תוך שילוב התכנים באירועים של יום השואה הבינלאומי. כחלק ממתקפת ההסברה שלנו כנגד האנטישמיות כיום, יש להביא את השואה ולקחיה כתמונת מראה לעולם כולו, כתמרור אזהרה לעתיד !
יש להצטער על כך שאנשים בעלי דעות כאלה מכהנים
בתפקידים רגישים וחשובים.חבל.
כמי ששימש נספח תרבות בארצות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר וכמי שיצירות שלו נכללו בשני המאספים בספרדית, שנערכו על-ידי הסופר והמבקר ירון אביטוב, אני מבין היטב ללבו. עם זאת, אין לדון ברותחין את כל שרי התרבות ואת כל נספחי התרבות. יש ויש. אי ניצול היכולות ההסברתיות של ירון אביטוב בדרום אמריקה והדומים לו בעולם הוא החמצה קשה. תגובתו של אביטוב אומרת בפשטות לפוליטיקאים ולאדמיניסטרטורים: תרבות אינה ארץ גזירה שלשם שולחים את מי שרוצים להתפטר ממנו אלא להיפך, עליכם לשלוח אנשי תרבות, בעלי יכולת לשונית והסברתית, שיש להם היכרות מעמיקה עם התרבות העולמית במיטבה עם מוטיבציה להציג את מדינת ישראל ואת עם ישראל באור ראוי. להערכתי, המפתח ללב של הצופה והמאזין הוא לעתים דרך שיר טוב או סיפור משובח ובוודאי דרך אנתולוגיה המייצגת את הספרות העברית על כל שלוחותיה. יישר כוח לירון אביטוב שדבריו מעוררים למחשבה. בן-ציון יהושע
אני מודה לכל המגיבים כאן ולכל אלה המבינים ללבי, אבל כמדומה שצריך גם לחשוב מהראש, והמאמר הזה נכתב גם מהראש ולא רק מהלב, ולא רק הלב אומר אלא גם הראש אומר: תרבות.
ובקשר להערתו של הסופר בן ציון יהושע מחובתי להוסיף, שאינני דן חלילה ברותחין איש אלא מתאר תופעה לפיה הספרות והתרבותת מאבדות מכוחן ומערכן, ואני עושה זאת בשיא האנדרסטייטמנט, וגם במאמר עצמו, שדן בתופעה בכללותה ולא במקרה פרטי, אני מוסיף הבהרה חשובה: "ברצוני להבהיר, שבמסגרת מסעותיי נתקלתי גם בשגרירים וקונסולים שהם חובבי תרבות מובהקים ופועלים ככל יכולתם, תחת מגבלות התקציב, על מנת להפיץ תרבות ישראלית בחו”ל. להם אייחד בהמשך מאמר נפרד, כדי לא לערבב מין בשאינו מינו".
רוסיה כבר כאן
רשימה טובה של ירון אביטוב שמתארת את המצב הקשה של התרבות הישראלית ובעיקר של מי שאחראים עליה, או בעצם אלה שלא לוקחים אחריות עליה. ולא לקדם או אפילו להתייחס לאסופה על השואה? הרי ידוע שהפכנו להיות עם כוחני המזלזל בכל מה שאינו מביא לאינטרס המידי והצר שמובל ע"י כאלה הקוראים לעצמם מנהיגים, ומקדמים למופת את עצמם. ישראל חגגה את יום השואה הבינ"ל כמיטב למדינה יהירה עם תקציב ענק בזמן שאיבדה את האנושיות, הרגש והאמפטיות עבור אזרחיה, כמו גם האחרים החיים בה או לידה. ולא מפתיעה אפוא העובדה שמרבית ממאתים וחמישים מניצולי השואה בארץ חיים מתחת לקו העוני. זה בוודאי לא מעניין את פוטין, מייק פנס או נתניהו. ברחובות נמשיך לשמוע את קולות העידוד "היידה ביבי", כשהניצולים לא זוכים לשום עידוד כיאה להם אחרי מה שסבלו, כשאסופות על השואה גם הן לא זוכות עידוד למרות תרומן העצומה להנציח את העבר השחור. אבל כן! ישראל תנציח את הכיבוש ותחיל ריבונות על ההתנחלויות. לכוח אמרנו כן!, לתרבות, להצנחת העבר ועזרה לחלש אמרנו לא! "היידה מביבי".
קראתי את המאמר הנוקב של ירון אביטוב כמו גם את תגובתו לדבריו של הסופר בן ציון יהושע. ביקורת לעתים צריכה להיות נוקבת, ואין בעצם היותה כזאת, כדי ללמד שמקורה דווקא בלב ובאמוציות. אכן, ניכר שאביטוב כתב את הדברים מדם ליבו והדבר מאד מחמם את לב הקורא. מרשימה מאוד האכפתיות שמפגין אביטוב וגם עשייתן למען הפצת התרבות הישראלית וההסברה של מדינת ישראל בכלל, ולמען הנצחת השואה ברחבי העולם, בפרט. יחד עם זאת, דבריו של אביטוב הינם גם לחלוטין כאלה שנכתבו מהשכל הישר וקולם קול ההגיון. כך האבחנה ביחס לממסדים החדשים (פוליטיים, ממשלתיים ותקשורתיים כאחד) ויחסם הרדוד והמזלזל בחשיבותם של איכותיות תרבותיות. כך גם, דבריו ביחס לאוזלת היד ההסברתית של מדינת ישראל, במיוחד כשמדובר במדינות שאינן במערב אירופה ובצפון אמריקה, ובוודאי בעניין הצביעות הרבה שיש ביחס להנצחת השואה, כאשר רבים מהניצולים עדיין סובלים מהפקרה מתמשכת. כל שנותר הוא להגיד לאביטוב תודה על העשייה ולבקש שלמרות הכל, לא יתייאש וימשיך במפעליו הספרותיים, בהפצת התרבות הישראלית באמריקה הלטינית ובתרומתו להנצחת השואה ומיגור האנטישמיות.
אם זה עוד לא מאוחר, אני רוצה להוסיף כאן כמה מילים: ניכר שהמאמר הזה נכתב בחותם האמת. למה אני מאמינה לסופר ולא לפוליטיקאים? צריכים להצטער על האדישות של המוסדות לגבי השואה. וברכות על העשייה
העדויות שמוסרים ניצולי השואה, מעצם היותן עדויות מכלי ראשון, יש בכוחן לשבור מחסומים, לזעזע בורות, לחדור עור של פיל ולסדוק דעות קדומות. אלא שהעדים הולכים ומתמעטים, לכן העבודה של העברת זכר השואה מוטלת ביתר שאת על האומנות בכלל ועל הספרות בפרט. לכן חשיבותן של האנטולוגיות שירון אביטוב ערך בשפה הספרדית והבאתן לקהל הרחב. אלא שיצירות שכבר תורגמו זקוקות גם הן לסיוע, וכאן צריכים להשתלב הנספחים התרבותיים, שיקחו על עצמם להביאן ולהציגן בפני הציבור הרחב. ובתקופות שהבורות וגסות הרוח שולטות בכיפה חשיבותם של המורים בבתי הספר ושל האומנים בחברה חיוני יותר מתמיד. הדברים במאמר מדוייקים.
טוב שפורסם. מאמר טוב.
מאמר מעניין, מרתיח ונכון. ירון אביטוב בחכמתו ובתובנותיו יכול היה לשמש שגריר תרבות והסברה בכל מקום בעולם, אך לרוע מזלו/מזלנו אכפתיות ורצון טוב אינם מספיקים. אם רק היה מישהו בממשלה (שאין) פה, במשרד החוץ, ה"תרבות", ה"חינוך" מבין עד כמה הנושא חשוב וגורלי למדינה והיה תומך בכך ומסייע לירון לתרגם את האסופות שלו לשפות שונות ולהפיצן ברחבי העולם – דיינו. התסכול הוא עצום. שוב ושוב רואים שלאנשים הטובים אין הרבה סיכוי לשנות משהו והכוח הוא רק בידי הפוליטיקאים.
כאחת שהשתתפה באנתולוגיות של ירון ומכירה מקרוב את הנושא, העניין הזה כואב במיוחד.
צריך לברך על מאמרים כאלה שאומרים את האמת בחדות