קיימים כמה סימני היכר שניכר בהם קו דמיון בין עליית זרובבל, עזרא ונחמיה מבבל אַרְצָה לבין עליות ראשונה ושניה במאה ה-19 ובתחילת המאה הקודמת.

קו הדמיון, או קו הדוֹמוּת, בין שתי התקופות, שתי העליות, בולט קודם-כול בעובדה ששתי העליות לא באו לשים קץ לגולה, אלא למעשה לצעוד לדו-קיום איתה. קו היכר דומה זה בולט, למשל, בכך שניתנת לנו רשימה מדויקת של עולים ארצה מבבל, שבוודאי אינם כוללים את רוב רובה של גולת בבל. יתר על כן: המקרא מוצא לנכון לציין אפילו כמה בעלי חיים, ביניהם, חמורים וגמלים, שהביאה כל משפחה מקרב השבים ארצה. אכן, סימן היכר דומה לכך, ניכר עוד יותר, למשל, בקרב ציבור העלייה השנייה ארצה בראשית המאה ה-20. ונשאלת השאלה, הכיצד? שהרי הבאים בה מנו בקושי מיל, אחד מאלף, של העם היהודי. אבל מסתבר כי לעתים אותם המעטים ששבו ארצה היו חשובים ביותר מצד תולדות העם ותחייתו.

קו דוֹמוּת מדהים אחר בתקופת זרובבל, עזרא ונחמיה בולט בין הצהרת כורש, המאפשר להחזיר גולים לירושלים והצהרת בלפור – וזרובבל בן שאלתיאל שהיה חיים ויצמן קדום, בעוד שמלכי פרס הם מבחינה זו דומים לממשלת בריטניה.

אגב, מעניין כי הגולה הקודמת של שבטי ישראל הצפוניים שהתרחשה כמאה חמישים שנה לפני גולת ירושלים (הכוונה לגולת שומרון – ממלכת ישראל בידי אשור), לא הצליחה ליצור גולה לאומית דינמית משלה, אולי מחמת התבוללות אלילית, בקרב אותם שוכני ממלכה "צפונית".

עם זאת, קיימים כמה הבדלים ניכרים בין העלייה הראשונה והשנייה ארצה בזמן החדש לבין עידן זרובבל, עזרא ונחמיה. הרי העלייה של זרובבל אז היתה כרוכה כדבר מובן מאליו בבנייה מחודשת של בית המקדש שחרב, אם כי בצורה קצת מצומצמת. נוסף על כך, אם שרידי השבטים הצפוניים, המבוללים במתיישבים מקצות הממלכה האשורית הגדולה, היו מבחינה מסוימת מעין פלשתינאים של אז, בניגוד לפלשתינאים של היום, הם ביקשו דווקא להתקבל לתו האומה הלאומית המתחדשת, ודווקא מנהיגי היישוב המתחדש סירבו לקבלם, מטעמי טוהר הדת והגזע. באופן כזה, חודש גרעין חשוב של ממלכת יהודה; אך לא נדרשה בשלמות הארץ כולל מחוזות השומרון, ואולי הגליל. ובכל מקרה, אם מדובר בשומרון הרי המחוז הזה לא נכלל יותר ברצף היישוב היהודי המתחדש – כך שגם ראשי ממשלות ישראל בהווה מצויים מבחינה זו "בחברה טובה" של זרובבל, עזרא ונחמיה ויורשיהם.

אוסיף עוד שאם בעלייה הראשונה והשנייה של זרובבל ועזרא נעשה ניסיון להחיות אי אלה יישובים רדומים, נוסף ליישובים החדשים, הרי בימי עליית זרובבל וממשיכיו נותרו עדיין שרידים שהשאירו הבבלים, וניכר הניסיון לשקמם.

בין כך ובין כך, הדו-קיום בין גולה לארץ נותר ונמשך עד היום, גם אחרי יציאת מצרים. יתרה מזו, מבחינה מסוימת הגולה העברית או היהודית שבה למחוז שממנו יצא למסעו הקיומי והדתי הגדול אברהם אבינו עצמו.