ביוגרפיה חדשה של ארנסט לוביץ' מבקשת להחזיר לתודעה את הבמאי החתרני הנפלא, ששיגע את הצנזורה בהוליווד

לדור של אוהבי קולנוע שגדל על סטיבן שפילברג, דייוויד לינץ' או קוונטין טרנטינו שמו של ארנסט לא יגיד הרבה מן הסתם – וזהו עוול משווע, מכיוון שלוביץ' היה אחד הקולנוענים השנונים והחתרניים בתור הזהב של הוליווד. עמיתיו למקצוע העריצו אותו, אלפרד היצ'קוק ובילי ויילדר שאבו השראה ממנו, ואם בכאלה מאורות מדובר, מה יגידו אזובי הקיר?

את העוול הזה בא לתקן היסטוריון הקולנוע האמריקאי הידוע ג'וזף מק'ברייד, שבספרו החדש How Did Lubitsch Do It?"" בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, עורך היכרות בין הקוראים לבין לוביץ', כשהוא מנסה להבין כיצד הבמאי והתסריטאי הגאון חמק איכשהו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. "מבעד לעיניו", כותב מקברייד, "אנחנו יכולים להיכנס לעולם המלאכותי, דמיוני למחצה שלוביץ' יצר – והפך אותו להרבה יותר מרתק מאשר העולם הכאוטי שבחוץ".

ערמומי ושנון

ארנסט לוביץ' (1892 – 1947) נולד למשפחה יהודית בברלין. הוא לא רצה להמשיך במקצוע החייטות, כמו אביו, והעדיף לממש את תשוקתו לתיאטרון. בשנת 1911 הוא הצטרף לתיאטרונו הידוע של מקס ריינהרט, ושנה לאחר מכן כבר היה לשחקן ראינוע. כעבור שנים מספר הפך לבמאי, המתמחה בעיקר בקומדיות אסקפיסטיות ובדרמות היסטוריות, שזכו להצלחה גדולה.

הוא עזב את גרמניה לטובת הוליווד ב-1922, וחתם על חוזה עם האחים וורנר. מיד לאחר הגעתו לארה"ב, ביים שורה של קומדיות מתוחכמות ומהנות, כמו "מניפתה של ליידי ווינדרמר", "מעגל הנישואין", "אז זוהי פריס" – כולם באמצע שנות ה-20. לאחר בשורת הסאונד, הצטרף לאולפני פאראמאונט. במשך השנים עבד לוביץ' עם כל האולפנים הגדולים בהוליווד, כשסרטו הגדול האחרון היה "השמיים יכולים לחכות" (1947).

לוביץ' נפטר מהתקף לב בגיל 55 בלבד. בהלווייתו אמר הבמאי בילי ויילדר, גם הוא מהגר מגרמניה: "לא עוד לוביץ'," והבמאי וויליאם ויילר, החרה החזיק אחריו: "גרוע יותר, לא עוד סרטים של לוביץ'."

סרטיו של לוביץ' הצטיינו בסגנון מעודן, מפתה, ערמומי ושנון להפליא, ובכל אחד מהם קיים, מה שנקרא 'המגע של לוביץ', כותב מקברייד, שמאחוריו ביוגרפיות על נפילי קולנוע כמו אורסון וולס, פרנק קפרה וג'ון פורד. לוביץ' גם פיתח טכניקות שונות לעקיפת קוד הייז המפורסם, מעין צנזורה פנימית של הוליווד, שקבע מה מקובל מבחינה מוסרית ומה לא מקובל, והיה בתוקף משנות ה-20 עד שנות ה-40. כך למשל, כאשר בסרטו הידוע "צרות בגן עדן" שתי דמויות מתחילות להתנשק, המצלמה חותכת ליד, התולה על הדלת שלט "נא לא להפריע". היום זה נראה כקלישאה, אך בשנות ה-30 הדבר שימש כתמרון חלקלק להעלות על המסך סצנה המרמזת על מין, מבלי להראות את המעשה עצמו.

לוביץ' גם הקדים את זמנו כשנגע בתימות מיניות משוחררות. כבר ב-1918 הוא השתעשע בין הג'נדרים בסרטו הגרמני "אני לא רוצה להיות גבר", ובעת שעבד באולפני "פרמאונט" הוא יצר ב-1932 שני מיוזיקלס, שגם הם משתעשעים בין הג'נדרים: "מצעד האהבה" ו"שעה אחת איתך".

הסרטים המדברים המוקדמים של לוביץ' פיתו את הצופים מכיוון שהם פיזזו בין הנושאים עליהם הוטל טאבו בהוליווד של אז, ופעמים רבות כללו מין, מעמד, ג'נדר או לאום. מרי פיקפורד, מכוכבות הוליווד הראשונות, שלמעשה שיכנעה את לוביץ' לעבור להוליווד, כינתה אותו "במאי של דלתות", בגלל שהוא השתמש בדלתות כפי שבמאים אחרים השתמשו בסיגריות. במקום להראות לצופים זוג המעשן במיטה לאחר מפגש מיני – קלישאה שהופיעה בסרטים קלאסיים רבים – הוא עודד את הצופים לדמיין לעצמם מה מתרחש מאחורי התמונה של דלת סגורה.

מכת הטרנדים

במהלך תקופת ה"פרה-קוד", לפני שהצנזורים בהוליווד קבעו חוקים קשיחים מה עובר ומה לא, יצר לוביץ' יצר סדרה של סרטים חתרניים למדי. למשל, סרטו Design for Living (1933), על הסדר מגורים טעון המוביל למשולש אהבים, לא יכול היה לצאת למסכים בשלב מאוחר יותר, כאשר המספריים של הצנזורה התהדקו. משפט כמו "זה נכון שיש בינינו הסכם ג'נטלמני, אך לרוע המזל, אני לא ג'נטלמן," המופיע בסרט, לא יכול היה לעבור בשנים שאחרי. למעשה, היה זה הסרט הראשון שהוקע על ידי "לגיון הצנעה הקתולי", והוצאתו המחודשת למסכים עוכבה במשך שנים.

לאחר שקוד הייז השתלט כליל על הוליווד, לוביץ' התקשה יותר ויותר ליצור את סרטיו החתרניים, אשר הפכו אותו כה מפורסם. אך הוא לא אמר נואש, הצליח לעשות סוויץ' וליצור דווקא בתקופה הזו כמה מסרטיו הבלתי נשכחים, כמו הקומדיה האנטי-קומוניסטית החלקלקה "נינוצ'קה" בכיכובה של גרטה גרבו (1939), "יש לך הודעה" ו"החנות מעבר לפינה" מ-1940, וסאטירה אנטי נאצית חריפה "להיות או לא להיות" מ-1942, שמצחיקה גם היום, בימינו אנו.

בספרו סוקר ג'וזף מק'ברייד את ז'אנר הקומדיה הרומנטית מאז תקופת לוביץ' ועד ימינו, והוא מבחין בגסיסתה ההדרגתית של הקומדיה המתוחכמת לטובת הקומדיות של ימינו, המצטיינות במקסימום של גסות רוח ומינימום אלגנטיות. מק'ברייד קובע ש"הטרנדים הפכו את החברה שלנו למטומטמת יותר", בדיוק כמו "ירידת קרנה של מערכת החינוך שלנו, אובדן כל עניין בעברנו, והעוצמה התוקפנית של בורות פוליטית."