מגילת הסתר מגילת הפחד
בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן; וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל (משלי, יד: ו)
1. פורים הוא חג של שמחה. כך לפחות מורה לנו התודעה ההיסטורית תרבותית. רעשנים, מסכות, שירים וריקודים, הבה נרעישה רש רש רש… תהלוכות של ילדים ומסכות, וגם מרדכי, אסתר והמן ואוזניו הטעימות.
אנשים אף מגדילים לעשות ומפליגים במצוות החג ומרבים בשתייה ובהתהוללות עד דלא ידע. אבא שלי ז"ל היה נוהג לומר בהומור שבפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ואילו ביום כיפורים כל הגויים מתחפשים ליהודים.
אלא שכמו גם בתרבויות אחרות, אם קורעים את המסכה מעל חדוות ריקודי הליצנים והמולת הרעשנים, מתגלה שצהלות השמחה מחביאות מאחריהן אימת חשיכה גדולה. כאילו נגזר שיתגשם מה שאימא שלי הייתה אומרת תמיד בחרדה גדולה: “חכה ותיראה, זה עוד יסתיים בדמעות”…
2. המגילה נפתחת במשתה ובשמחה, ומתארת אותם במילים האלה: "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים…" אך כמו באגדות שבהן שוכחים להזמין למסיבה את הפיה הרעה, הצהלה הגדולה מסתיימת בשפיכות דמים רבתי ובצער גדול.
לכן ככה זה נגמר: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים. וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, מְנַשְּׂאִים אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת: כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת,אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."
ותראו כמה שכבר אז בימי שיבת עזרא ונחמיה לציון, היה חשוב ליהודים בשושן הבירה להראות לכל העולם עד כמה אנחנו מוסריים. הכי מוסריים שיש. טבח קטן בגויים זה אולי עובר אצלנו, אבל היי בביזה לא שלחו את ידם.
3. סמלים או מערכות סמלים מתאפיינים בכפל הפנים שלהם. הם גם "דגם של" וגם "דגם בשביל".
דגם של: מתקיים כאשר המציאות קודמת לדגם. לדוגמא: שירטוט של סכר קיים.
דגם בשביל: מתקיים כאשר הדגם קודם למציאות. לדוגמא: שירטוט שמשרטט המהנדס כדי לבנות את הסכר. מערכי הסמלים בטקס דתי מהווים, עבור המשתתף המאמין, דגם של אמונתו ועם זאת דגם בשביל אמונתו.
האנתרופולוג קליפורד גירץ מדגים זאת בהציגו מופע תרבותי מבאלי שבאינדונזיה. מופע זה הוא קרב טקסי בין המכשפה הרעה והמפחידה ראנגדה והמפלצת החביבה והמצחיקה באורנג.
לא מדובר בהצגה שבה הצופים פסיביים, אלא בפולחן שכל המשתתפים לוקחים בו חלק פעיל. בשלב מסוים של המופע יכנס רוב הקהל לטראנס וישתתף בעצמו בקרב, והנותרים ינסו לכפות סדר כלשהו על הכאוס שייווצר.
ראנגדה מעוררת בצופים פחד עמוק, בו בזמן שהיא מסמלת עבורם את הפחד ואת מקומו בתרבותם. כך גם באורנג: הוא לא רק מצחיק אלא גם סמל לרוח הקומית. הקרב הלא מוכרע ביניהם הוא המחשה של חיי הרוח והרגש של הבאלינזים.
כאשר המכשפה המפחידה והמפלצת המצחיקה הן ישויות נפרדות ומובחנות, הן עשויות להפרות את חיי הרוח של החברה. אך כאשר הליצן המבהיל מערבב את ראנגדה ובאורנג ומגיש לנו אותם כיחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, נוצרת ישות שנעשתה כדי להטיל פחד להבעית בעת ובעונה אחת.
כך בראה התרבות את הליצן המבהיל.
4. איכשהו נדמה שפורים ירד מקדמת דנא אל העולם כשהוא כורך בקרביו צהלות של שמחה הנמהלות באנקת נשחטים. שמחה ופחד הם רגשות מנוגדים. הפוטנציאל הטמון בשילוב ההרסני שבין השניים בפורים מחייב אותנו להתאזן איכשהו אחרת יהיה רע.
ובפורים תשנ"ד 25 בפברואר 1994, בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, בהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ- 800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. ובביזה לא שלח ידו.
לאחר שחדל מלירות, אם משום שאזלה התחמושת שהייתה לו או עקב מעצור בנשקו, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים והרגוהו באמצעות מטף כיבוי.
ברוך מרדכי היהודי וברוך הגבר הקבור היום בחלקה הקדושה בקריית ארבע.
5. וכך היה פורים לשעתם המבעיתה של הליצנים המבהילים. כבר כמה זמן שהם גחים מן הסמטאות ומטילים אימה ופחד על ילדים ועל מבוגרים. ראשית מאז ומתמיד היה בליצן גם משהו מפחיד. החיוך הקפוא יכול בקלות להפוך להיות מזרה אימה.
ראוי לזכור שבליצנים ובחג פורים ישנו גם סוג של "אחרות". ואחרות אצל בני אדם מרתיעה אותנו. ואילו פבלו פיקאסו בציוריו מהתקופה הוורודה מנסה לרכך אותה ללא הואיל, כדי להזכיר לנו שליצנים יכולים להיות גם סתם עצובים או מוטרדים.
6. בגמרא מופיע סיפור המתחיל במשתה פורים צוהל ומסתיים בשחיטה טוטאלית. וכל זה במסגרת ניסיון של אנשים חכמים במיוחד לצאת ולבדוק כמה רחוק אפשר ללכת במצוות "עד דלא ידע":
אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. כלומר שיהא שיכור ביותר. וכן מסופר: רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים ביחד. השתכרו. קם רבה ושחט את ר' זירא. למחרת כשהתפקח וראה מה עשה ביקש עליו רחמים (התפלל עליו) והחייהו.
לאחר שנה אמר לו לר' זירא: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים ביחד. אמר לו (ר' זירא) לא בכל שעה ושעה מתרחש נס. (מגילה, דף ז, עמוד ב)
7. להשמיד להרוג ולאבד… את הראש
חכמינו ז"ל, מעבירים מסר בהיר ביותר באשר לשאלה "כמה זה עד דלא ידע" כשהם משיבים: "עד שאתה מאבד את הראש, כמובן. כי לא בכל שעה ושעה מתרחש נס."
חז"ל מתחננים וקוראים אלינו מעבר לתהום הזמן שנפערה בינינו לבינם: "דווקא בימי ה'להשמיד ולאבד', אנא הישארו מאוזנים והיזהרו לא לאבד את הראש."
אבל אנחנו בעקשנות אוטמים אוזנינו לדברי חז"ל, כאילו היו הם שירתן המסוכנת של הסירנות, וממשיכים להשתולל בהתלהבות ובחדווה, ופורצים אגב כך את כל הגבולות עד שאנחנו הולכים ומאבדים את הראש כמו רבי זירא.
כי לנו כבר אין את חז"ל. לנו יש את הרב שמואל אליהו, הרב יצחק שפירא, הרב מלמד ואת הרב דב ליאור. והם משננים לנו את משנתם האיומה.
ולכן, אחרי שנאבד את הראש, נמשיך ונאבד גם את כל השאר.
תגובות