רבקה רז | ״אני, חבקוק״ | עורכת: לילי פרי | הוצאת טוטם ספרים | 239 עמ׳

ספר חבקוק נחשב לחידתי במיוחד, עמוס בדימויים מורכבים על פורענות גדולה. גם על מחברו לא ידוע כמעט דבר, וחכמים אמרו, ״הנביא הזה, לא ידענו דורו ולא משפחתו״. חבקוק מנבא מתקפה גדולה מצד הכשׂדים שיבואו ממרחק ובכוח צבאי אדיר ויטילו חורבן ושממה על הארץ (ככל הנראה מדובר בבבלים, אך האיסיים למשל היו משוכנעים שאלה הרומאים), וגם הוא עצמו לא יודע להבטיח לשומעיו מתי תבוא הישועה מאותו כיבוש. כאשר שומעיו מטיחים בו שאלות קשות, הוא מזכיר להם שאין הוא אלא צינור, והתשובות אינן ברשותו. ״וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַֽה־יְדַבֶּר־בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל־תּֽוֹכַחְתִּי״, הוא אומר (כלומר, מסביר רש״י, הוא מבקש מאלוהים תשובות לתוכחות שמוכיחים אותו האנשים). בינתיים כל מה שיש לו להציע הוא את החזון הכתוב, והוא זה שיעיד על מה שמתרחש: ״וַיַּֽעֲנֵנִי ה׳ וַיֹּאמֶר כְּתֹ֣ב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ׃  כִּי ע֤וֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד״ (חבקוק ב: 1-3; בניגוד לשימוש המקובל היום ב״עוד חזון למועד״ מקובל לפרש: עֵד חזון למועד, כלומר החזון הוא עֵד למועד, לישועת ה׳ שבוא תבוא).

אני חושבת שלא בכדי בחרה רבקה רז את השם ״חבקוק״ לגיבור החידתי שלה. גם על חבקוק שלה לא ידוע הרבה, וכמו חבקוק הנביא, גם הוא עוסק בפורענות, ובשאלת ההצלה ממנה. אלא שאצל חבקוק של רז לא מדובר במתקפה צבאית, אלא בנסיבות תרבותיות שמביאות כליון על אפשרות הקיום של יוצרים כמותו. חבקוק מבין שלכתיבה כמו זו שלו כבר אין מקום. זו כתיבה שמתאמצת לאתגר את הפשר הרגיל. למשל, חבקוק מתאמץ לראות בשולחן יותר משולחן, ורק כעבור זמן ואחרי מאמצים רבים הוא מצליח לשבש את הראייה שלו עד כדי כך שהוא כבר לא רואה שולחן אלא ״עולם״, ככה הוא מדווח. זו כתיבה מהסוג שמבקש לפתוח אפשרויות יותר מאשר לסגור אותן, לשמור על פוטנציאלים של דימויים, ולבדוק את השימושיות של מילים כאילו היו חפצים. כשחבקוק חופר בחצר הבניין מנהרה אל הים, הדימוי של החתירה אל החופש הופך לממשות ספרותית, כדוגמה לכתיבה ששמה לעצמה לאתגר את נזילות הגבולות בין דימויים ומציאויות בספרות.

גיבורה של רז, היוצר חבקוק, נקלע למשבר יצירה: הוא חי בעולם שבו כבר אין סבלנות להקשיב לחקירה כזאת של המילים והדימויים כאילו היו חפצי משחק. כשהוא הולך לשבוע הספר, הוא מתמלא עלבון. הוא נעלב בשם השפה העברית כולה כי האנשים לא טורחים להקשיב לו או לקרוא אותו, הם מעדיפים לצלם אותו. ומה הטעם לשורר בעולם כזה? מה הטעם להתנבא? נביא-משורר שלא מקשיבים לו מתקשה למצוא את הטעם במילים שלו.

אבל דווקא מתוך תמונת השוליות הזאת, מגיע השחרור של חבקוק כיוצר. הוא מבין שלא יקשיבו לו גם אם יעמוד על הידיים, והריקנות הזאת צופנת בתוכה שחרור: אם ממילא לא מקשיבים לו, המשמעות היא שהוא יכול לומר ולכתוב כל מה שעל דעתו. רז כותבת: ״הוא מבין שהוא השתחרר, שהם שיחררו אותו, כי בעולם שבו הוא לא נראה ולא נשמע, הוא חופשי לומר, בעוז וללא חשש, כל מה שמתרוצץ על לשונו ובכל דרך שיוצאת מתחת לעטו. הוא מבין שיצא לחופשי, שסוף סוף הוא יכול לבקוע מן הגולם ולהיות משורר מרוצה.״ (50).

״אני, חבקוק״ הוא מספר שמתאר משבר ספרותי ותרבותי שמאיים להגביל את חירויות היצירה בספרות ובשירה גם בלי צנזורה חיצונית, מתוך כוחות השוק עצמם. אבל עם כל הקינה שלו, הוא גם מסמן לעצמו דרך של שחרור ומימוש-עצמי, בתוך השוליות: דווקא משום שאיש לא מקשיב, היוצר – אם לא יתייאש לגמרי, וישתתק – יוכל למצוא חופש גדול, והחופש הזה, המנהרה אל הים, הוא עבור רז לא רק דימוי אלא ממשות ספרותית שהיא חותרת להגשים בפועל בכתיבת הספר הזה.