לשוב אל צופן הלחישות הקדומות
על שירתו והגותו של אלחנן ניר.
משורר כותב שירה, ואתה חש, שאין אלה רק שירים על עולמו, על חייו. הנשמה העולה מן השורות מדובבת תפילות סוד, לחישות שרוטטות ועולות ממעמקים. בין השיטין אנו נוגעים במשָב קדום, בביטויים נדירים. לרגע אנו חשים, שאנו נסחפים על כנפי הפסוקים לְכותל מזרח זוהֵר בתוך קהילה מבקשת תיקון. יש רעד בשירים, אנו בין מרחק לקרבה, אולי זו קהילה ששכחה זהותה, אולי אבְדה.
סקירה זו היא ניסיון לגעת בחלק מן הדברים. אקרא בספר שיריו "האש הרגילה" – וכך בשירי הקבצים "גוף שנתתָ בי", "תחינה על האינטימיות", "מי שנפלה עליו מפולת". בד בבד אֲנסה למצוא חיבּורים לספרי ההגות שלו – "ואם רץ לבךָ'", "יהודי בלילה" ו"מֵהודו עד כאן". הרשימה קצרה – ואנסה לדְלות ניצוצות משירתו של אלחנן ניר, אותה בשורה מהבהבֶת, המציצה בין החֲרכים.
שירתו של אלחנן ניר מתחבּרת לעולם הקדוּשה, גם כשהשירים נוגעים בפרשיות חולין. אתה קורא שורות על עולם היחיד לאן חותרים חייו, הוא כותב בכאב – שהוא "מבקש להתחבר אל נפש האומה/ להבין אותה, להפיח בה רוח/ ומה היא רוצה בכל החוצפה שלה שבעקבתא דמשיחא" – כך בשירו "גג הישיבה", כך בקובץ "האש הרגילה" (עמוד 9).
בעולם שאיבד את תפילותיו, לעתים איננו בטוחים, שיֵש לנו אותה יכולת להתפלל בעולם כה אחֵר. "החוצפה שלה", שעולה באותה שורה של אלחנן ניר, כה שונָה מן המונח המקורי, ועדיין המשורר מחבּר אותה לאֵם המקורית של הביטוי, "בעקבתא דמשיחא".
שימו לב לשמו של השיר – "גג הישיבה". החיפוש הקיומי בשירו של אלחנן ניר לוקח אותנו אל אטמוספירה גבוהה יותר, אל גג העולם. שירתו של אלחנן ניר נכתבת בעולם שמבקש פֵּשר לקיומו. המשורר חי בעולם של ישיבה, אבל יש סדקים, יש חוצפה, הלב יוצא לבקש את "התוך שבכפירה". לרגע נזכרתי בסיפור על רבי מאיר שידע לקחת את התוך ולוותר על הקליפה, בקשריו עם אלישע בן אבויה.
אנו מכירים את הביטוי "עקבתא דמשיחא חוצפה יסגי" ממסכת סוטה – ואכן השורות כמו מתארות ניסיונות שבהם מתמודד דורנו. המשנָה במסכת סוטה מתארת רשימה של תופעות, שתקרֶינה בעקבות הופעת המָשיח.
השֶבר האמוּני בספרוּת העברית לא התחיל היום – והנה הוא מותיר עקבות גם בשירה של משורר, שמחובּר לעולם הישיבה: הרוחות שפרצו גדרות עודן רודפות, ומי יודע – אולי אלה אותות "עקבתא דמשיחא". התפיסה הקיומית נושבת בעוצמה – לא רק בשירת החול של דור שירת ההשׂכלה והשירה שבאה בעקבותיה. בשיריו של ניר הרטט שב, השברים.
אותה צללית של "חוצפא יסגי" מציצה מן החרכים – ומה פלא שכּעבור שורה או שתיים, המשורר חותם זאת במילים: "ורושם בעיפרון ובכתב יד צפוף/ אחרי השיעור המאוחר:/ 'להכיר את התוֹך שבכְּפירה'" (שם).
אנו שבים לאותה תחושת בָּדד, גם כשהלב זוכר את הדמעה, שנטפה על דף הגמרא הנטושה. בשׂפה של מרטין בובר, זה עולם שנותר בלי גג דתי, גג רוחני. גם השירה הנכתבת היום מיטלטלת באותן סערות. אלחנן ניר, מתוך העולם האֱמוני שואף להכיר את התוֹך שבכּפירה. אולי יוכל להעלות ניצוצות מן הקליפה.
נשמת המשורר משוטטת ברחובות
שירתו של אלחנן ניר תרה אחר אותו גג, אותה תפיסה כוללת, שתגדיר את מעמדו של האדם, שתיתן מזור לחייו. העולם שהשתנה מאיים, יש בו כוחות אופל שעלולים לטרוף את השלמוּת ואת התום. האם נותרה תכלית?
כך כותב הוא בשירו:
"ובַלילות ההם הייתי רחובות שֶאין בהם איש/ ואין בהם אפֵלה (מֵעבר לאפלה הידועה),/ וטרוּף על ידי חַיה רעה שנבְּטה אלַי ללא הֶרף מן הגג/ ורושֶפת עליי שלא הֵבנתי/ ושואל עִם רוחי: רוחי, מה מֵעבר/ וּלאן, אבל לאן הולכים כל החיים שלי" (שם).
לרגעים שבה אליי השולמית משיר השירים, הסובבת ברחובות לבקש את אהוב לבה, אבל הצל האפל לא הניח למשורר המחפש. הוא חש טרוּף על ידי חיה רעה. השולמית הסהרורית התהפכה – והנה קמה לילית, קמה אותה חיה רעה בתמונת הביעותים של יעקב, כתונת מגואלת בדם, ואין לו גאולה: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף'" (בראשית: ל"ז).
בשירה הצעירה של שנות החמישים והששים ניסו להתמודד עם המצב הרוחני של קיומיות ללא גג מלמעלה, והנה גם בשירה אמונית הלבטים עודם. אבל הלב מרגיש: זה מצב רוחני עמוק יותר, מְטלטל יותר. המשורר מספֵּר על הרהורים במציאות של מטה, אבל השפה נושמת הכול, דורות מתנשפים בעקבותיה. המשורר צועד במדבר כנביא מימי קדם. לא נח, בדרכו שלו מבקש לבבות. וכמו שואל עצמו אם יש קהל – שאליו יישא את משׂאו הרוחני או שמא יחבר לו תפילות שייגעו בלב הדור הזה. המשורר על דוכן העולם, על גג העולם, שירתו נישֵׂאת, מבקשת להנחיל בשורה לקהילה רוחנית של דורות.
השיר רועד וחי בכאב בַּמתח הזה בין "גג הישיבה" ל"גג העולם" – ובקשַת הגאולה האישית, מתחבּרת לגאולה הלאומית. אמירתו של המשורר בשורה השלישית חושׂפת נשמה מחפשׂת: "מבקֵש להתחבר אל נפֶש האומה" – הבקשה הזו מקבּלת כנפיים:
"והשַוועה הדקה של הבוקר שלא פסקה ממני/ ובקשַת הישועה שהייתה נקרעת ממני בצרחות/ והופכת לאיילת השחר, שכבר הפציעה על הגג" (שם).
זו הצעקה בספר שיריו "האש הרגילה" – ואנו שומעים דרכה רקיעים וגבהים רוחניים: יש חיבור לגג, לפסגות, לכל העולמות. באחד השירים "המפתֵח" כותב המשורר: "כל הבוקר עמדנו עם המתים על הגגות/ ושלחנו ידיים ורָקענו ברקיעים" (עמוד 16).
עולם הגג השמימי חיוני להציל את העולם מִשְברים וסדָקים. ראינו שורות כאֵלה בספרו של אלחנן ניר "גוף שנתתָ בי", הנה שירו שחושף קרעים של אמונה: "שבוע שלם האמונה שלי נקרעת/ יום אחרי יום/ שעה אחרי שעה/ היא מתקלפת ואני הולך ומתרושש".
תחושה זו של חיים בתוך עולם מתפורר ראינו גם בספר שיריו "מי שנפלה עליו מפולת":
וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק לֹא שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
חיפוש הגג הרוחני
מול השירה החילונית, שנותרה ללא גג, כאן השירה שואפת לחבּר מעלה ומטה: הרציפות הרוחנית מהדהדת, זו אותה רוח קדומים שנושבת: הנה אנו נישאים על כנפי חזון הגאולה – לעינינו אותה איילת שחר שבָּקע אורהּ בבקעת הארבל. שבים אלינו דברי חכמינו, "כך היא גאולתָן" – ואנו חשים את נשימת הישוּעה המנצחת את השַוְעה – גאולה קמעא קמעא, כלשון הפסוק. "כל כמה שהיא הולכת, היא רבּה והולכת". כך בירושלמי, ברכות, דף ד' – ויש מקבילות בעוד מקורות. המשורר שכּה ביקש להתחבר אל נפש האומה, שואב ממנה כוחות להיגאל – והלא ראינו זאת גם במזמור כ"ב בתהילים, "למנצח על איילת השחר": המהירות הנפלאה של ההתרחשוּת היא כאותה איילת הקופצת ממקום למקום.
הגאולה הזו חיונית ומפעימה, יש בה הַפנמת הזיכרון והעבר: כאשר ניתקים מן הרֶצף, שוכחים את השלמוּת הרוחנית, המילולית – ואלחנן ניר כתב על כך בספרו "גוף שנתתָ בי" : "באוויר כבר נושב הפחד/ ושוב לבוא לבד/ אחרי כל השִכחה הזאת…" – ואנו מיטלטלים ועומדים נרעשים לנוכח גודל הבדידות – עת אנו ניתקים מן הגג הרוחני: "לבוא אליך לבד כאחרון יהודֵי אלול…נשמה שנתתָ בי, גוף שנתתָ בי" (השיר "לבוא לבד").
התגלוּת איילת השׁחר, היא משְׂאת הנפש: זו הלהבה העוברת מדור לדור, ואנו צופים בהופעת הדורות שחלפו, בתחיית השׂפה: ומה חש המשורר לנוכח הדורות והגאולה הנושׁפים בעקבותיו? בעוד בשירו "איילת השחר…כבר הפציעה על הגג" – הנה המשורר "מוטל מַטה ומבקש ממנָה בכניעה שתתגלֶה/ ותפרושׂ עליי את סוכּת שלומָה/ אחר כל המלחמה הזאת" (שם).
מסע מעבר לעכשיו הקיומי
מבטו של המשורר מלמטה למעלה, אתערוּתא דִלתתָא שמתחבּרת לאתעָרותָא דלעֵילא – שיר שמבטא חוויה קיומית מרטיטה: האדם במרכז העולם, מתמודד עם חווית הטלטֵלה, אותה חוצפה, אותה תחושה של "עקבתא דמשיחא" – והנה לנו האור בבקשת "התוך שבכפירה": השוועה מובילה לישועה. המשורר בלב הצעקה הקיומית – בין הסיכויים לסיכונים, מצפה שאיילת השחר שהפציעה על הגג, תפרוש עליו "את סוכּת שלומה".
בברכת "קריאת שמע" יש תחינה שהאל יפרוש סוכת שלומו עלינו – "הפורשׂ סוכת שלום עלינו". זו הדרך המיוחלת לשלום ולשלמוּת "אחר כל המלחמה הזאת". לשירה, שאיבּדה את הגג הרוחני אין דרך להגיע לאותה גאולה – והחיבור של המשורר לשושֶלת הרוחנית, שמהדהדת בין המילים, היא זו שמאירה לו שְביב של תקווה. התנודה הנפלאה הזו של מעלה-מטה מתחברת ביצירתו של אלחנן ניר לתופעת "הרצוא ושוב" – אותה ניתח בכישרון רב בספרו "אם רץ ליבךָ" – באותו קובץ מעמיק ניסח זאת בחדוּת: "אדם צריך לפעמים ליפול נפילה אקטיבית, כדי להעלות את הנשמות שמתחתיו: 'ולכן צריך אדם ליפּול ממדרגתו, כדי להעלות נשמות שהן משורשו" (שם, עמוד 59). אלחנן ניר מצטט את האדמו"ר הֶשל – "כי תכלית השלמות היא להיות מעלה ומטה". כשאנו משווים שירה, שיש בה כוחות להכיל רוחניות בצורה כה מורכבת, לפנינו דרך עשירה ומלאה. זו תפיסה קיומית חוצָה דורות.
אין המדובר בשירה, שנוגעת רק בעכשיו הקיומי. בשירת אלחנן ניר – ניצב המשורר מול כל המורשת של השפה העברית, בצקלונו חבויה כל ההיסטוריה הרוחנית, כל תולדות העם היהודי. זו התפיסה הקיומית הנושבת בין השיטין בעומדו מול המצב המורכב של המילניום החדש – וזה המזור: לשירה המחוברת, השותה ממעיינות בראשית – לשירה זו יכולת מול העושר, מול התזזית, מול הפחדים . אפשר לראות זאת בדרך שהוא בוחן וחוקר את אגדותיו של רבי נחמן מברסלב בפרסומים השונים – וכן בספרו על חלומות רבי נחמן: "יהודי בלילה".
אלחנן ניר שיקע במאמריו את דרכו בהבנת תורת הרב נחמן מברסלב – וכך גם בספרו "יהודי בלילה". בעיניו דרך תורת רבי נחמן, ניתן למצוא דרך להתמודד עם מצוקות הדור:
זה מצב של עכשיו קיומי. היוצר תופס את עצמו כניצב מול כל המורשת של השפה העברית. מול תולדות העם היהודי. מול המצב המורכב כל כך של המאה העשרים. מול העושר וגם מול הפחדים. כך לדוגמה הוא מנתח את הסיפור על רבי נחמן והמוטיב "להסתכל על השמים" –בספרו "יהודי בלילה", עמוד 260. המשורר השואב כוחות מהיותו מוטָל למטה, מתחבּר לאותו אדם בחלומותיו של רבי נחמן שהיה 'שוכב על הארץ' – ומכאן תחילת הדרך לתיקון (שם, עמוד 93).
עולם אמיתי – וספֵק עולם
אלחנן ניר מבקש לצפּות במילים, בשפה, ביקום – מעבר לראייה הרגילה, ויכולנו לראות זאת בדרך שבּה ניתח את הסיפור "המשל מהתבוּאה". אלחנן ניר כתב על כך בקובץ "החיים כגעגוע" בעריכת רועי הורן. ניר ניסה להבין מצב קיומי של זהות והֶסתר זהות: במסעו המיוחד ניסה לחשוף מה סוד סיפורם של המלך ואהובו, שטיכסו עצה כיצד לחיות בעולם שהפך פניו: עולם של אנשים, שהפכו למשוגעים בעקבות התבואה. בניתוחו המבריק של ניר אנו נחשׂפים למשׂא השיגעון ולמשא השפיוּת – למשמעות הפנימית של הסימן על המצח: "כל אחד מהם זקוק בהכרח לאחר שיבוא, שיחשוף, יאשֵש ויתמוך באותו סוד" (שם, עמוד 69).
אלחנן ניר ביקש במאמרו להאיר מצב קיומי, שבו המציאות היא ספק מציאות: הוא מביא השוואה יפה למשל המערה של אפלטון, על הראייה של הפילוסוף, שמזכירה את מראה הדברים במשל התבואה: "יוצא מן המערה ולומד, שמה שֶנדמה כמציאות ברורה, לא היה אלא צִלה של המציאות האמיתית, המאירה בּאור השכל". המַעבר המטלטֵל בין מציאות לחלום – יש בו מֵעין מחזוריות, טלטֵלה, אותו מנגנון 'רצוא ושוב', שעמד ביסוד ספרו של ניר "אם רץ לבּךָ".
תנועת הרצוא ושוב של מעלה ומטה – היא זו שמעניקה לשירה של אלחנן ניר, מהות של תפילה. אנו למֵדים על הקֶשר הזה מן המחלוקת על התפילה בתלמוד בבלי – יבמות ק"ה, עמוד ב – והסוגיה מסתיימת בשורת מחץ באמירה של רבי יוסי: "המתפלל צריך שייתן עיניו למטה, ולבּו למעלה".
שירה שיונקת מן המעיינות יש לה כנפי רוח, יש לה עוצמה לתת מרפא לכל המבקשים תיקון בתרבויות אחרות. אלחנן ניר בחן את המסעות להודו בספרו "מהודו ועד כאן". מעניין לבחון את הדרך שבה ניסה להבין מצב אי-הזמן, "אי התנועה" בתוך סאון הדרכים. באותו קובץ הגות מקורי, שב אלחנן אל המושג היהודי – שבּת. בשפת סוד מתנגנת יודע הוא להתחבר אל העולם, אל המגע הבלתי אמצעי עם הזמן, עם המקום ועם הנפש. לפתע כל התורות ההודיות על חופש מסִבלות העולם, מקבּלות משמעות אחרת – והשבּת היהודית מוּארת באור אחר.
בספר השירים "גוף שנתתָ בי" כותב ניר על אותו צמא של צעירים לתורות זרות:
– "החברים מבקשים באצבעות אחרונות מים/ שיביאו טהֳרה אחרי כל כאב החיפושים/ שייטיבו חסדם האחרון/ ויביאו תיקון" – כך בשיר 'הסוד כאן מורגש בבשר'.
מוטיב המים מבטא במקורות שלנו – צימאון לתורה רוחנית – "הוי כל צמא למים" – ואנו רואים זאת גם בשיר אחר של אלחנן ניר "הנפש התמימה": "וכי באה הנפש התמימה/ המתרוצצת כחיה להשביע/ נעה בשפיות עד כאב/ ומבקשת בצעקה/ תן לי הבראשית והכריעות/ תן לי מים" ("האש הרגילה", עמוד 47).
שירתו של אלחנן ניר, מוכיחה, שאַל לנו לקבּל את התפיסה, ששירה עברית מודרניסטית קיומית, היא זו הנכתבת מתוך שִכחה, מתוך יחס זָר לשפה העברית, למוטיבים האמוניים, לשושלת הרוחנית, שממנה נולדה התרבּות שלנו. שירתו של אלחנן מתנגנֶת כסיפור קיומי שהוא כאן ועכשיו – ובה בעת הוא מתחבּר ללחן של דורות שהיו, רובדי שפה שעודם מחלחלים – וכך כתב כמבקש צופן דורות נסתר בספר שיריו "תחינה על האינטימיות":
בְּאֵיזֶה נִגּוּן יְסַפֵּר סִפּוּר
בְּאֵיזֶה שֵׁם יוֹצִיא הָעֲגָלָה
וּמֵה יִּלְחַשׁ
הלב המיטלטל מעלה ומטה, מחכה לאותם מים שיַרוו אותו, ללחשים הסודיים – שרק השׂפה העברית ידעה את הצופן שלהם.
תגובות