לפעמים שואלים אותי איך למדתי לעוף. עוד לא החלטתי אם אני מסוגלת לספר. בכל אופן, כנראה זה התחיל באהבה שלי אליו. אהבה שנולדה בעשור השני לחיי, בערבות הנגב.

הוא היה האחר. יחד היינו יצירה משונה. אני לימדתי באולפן והוא היה אמן. קנט היה מקובל מאד על מרבית החברים בקיבוץ, אבל לא עד כדי כך שיקבלו את הזר כחבר קיבוץ מן המניין.

כשהחלטנו לעזוב, החלומות שלי היו ארוזים באי סדר במזוודה החדשה ובסלסילת הקש האהובה עלי. לא נישקתי את האדמה בשדה התעופה. גם הוריי לא היו שם. הבאתי אסון על משפחתי – זו הייתה החלטתה של אימי.

גם באמצע דצמבר, עוד היה לי קשה להיפרד מחצאית הערבה שלי, ארוכה, פרחונית וקלה. דווקא אותה, לפני כחצי שנה הנחתי ביראה בתוך המזוודה. כל כך היה לי ברור לאן אני שייכת.

היה לי קר. מבעד לחלון בית החולים ראיתי שלג, לראשונה בחיי. בשולי המיטה, למרגלות רגליי, היה תלוי שלט שחור. לא הבנתי מה היה כתוב בו. קנט הסביר לי שכל תנודה שלי מסכנת את חיי העובר – שאני חייבת לשכב אם אנחנו באמת רוצים שהתינוק ייוולד חי. כתוב גם שאתמול היית בצום, הוא אמר. לא ידעת?

החלטתי לעוף. לגעת בפתיתי השלג. היה להם טעם של אסקימו-לימון וסוכר על מקל. גם תירס חם התחשק לי פתאום.

לא הפסקתי לכתוב לאבי מכתבים. זה זמן רב, שרק שנינו דיברנו. אמא המשיכה בנידוי. במכתב האחרון כתב לי אבי שיהיה בסדר. נצמדתי לאמת שלו. לאומן ההישרדות. הוא הרי עבר את השואה.

ברביעי לחודש מרץ 1976, יום חמישי, בשעה 11 בבוקר, לא כתבתי מכתב. הייתי תשושה מדי. כשהוציאו אותו מחדר הלידה, הספקתי לראות אותם עוטפים את התינוק שלי בשמיכה. אני כמעט בטוחה שהיא הייתה חומה. אחר כך סיפרו לי, שהנולד שקל 750 גרם.

התקשרתי להודיע לו שהנכד שלו לא שרד. אבי אמר, אבל את כן.