[על עדי אלבלה, אלֵד]

רומן הביכורים של עדי אלבלה אלֵד (הוצאת טוטם 2025) הוא הישג ספרותי נדיר ומרגש, מרשים ומפתיע בעוצמתו ובבשלותו. מדובר ברומן חניכה אותנטי המציב מעין גרסא עברית רעננה, מקורית ועדכנית להולדן קולפילד, גיבורו הידוע של סלינג'ר בתפסן בשדה השיפון. בעצם יש לנו כאן הכלאה מעניינת בין קולפילד לבין סימור גלאס, גיבורו של סיפור קצר ובלתי נשכח של סלינג'ר, "יום נפלא לדגי בננה". יש משהו מהרגיסטר של סלינג'ר שחדר עמוק אל-תוך הרומן שלפנינו.
הרומן כתוב בגוף ראשון ובמרכזו צעיר בשנות השלושים, אלֵד סימן-טוב. עדי אלבלה הצליחה להעמיד כאן דמות גברית מרשימה ומשכנעת שאיננה מוכרת מדי בספרות העברית. מדובר בגבריות מורכבת ולא כוחנית שיש בהווייתה יסודות ליריים וטרגיים ומכאן כותרת המאמר הזה הלקוחה ישר ממחזה של ניסים אלוני, אכזר מכל המלך. משהו מהליריות הטרגית של אלוני דבק באלד שאיננו יכול להשלים עם הפער בין המציאות לבין החיים: "בבית השושנים [כינוי לבית חולים פסיכיאטרי] לא חשוב מתי נרדמים, חשוב לקום בזמן, להתארגן, לשתות תרופה, לציית, זה מה שחשוב כשחולים, כאילו שבחיים לא חשוב כמה אהבה מרגישים, חשוב איך מעירים אותך בבוקר." הפער בין כללי מציאות נוקשים (ושקריים) לבין תחושות החיים (האמיתיות) נחשף באופן אכזרי ברומן שלפנינו.
אלד הוא אדם שברירי ורגיש, המתמודד תוך כדי תהליך התבגרות איטי עם עולם פנימי לא יציב (מה שהחברה ה"מתוקנת" והלשון הקלינית יגדירו כהפרעה נפשית), שבו הגבולות בין דימיון ומציאות לא קיימים, ממש כמו בספרות או בקולנוע ובאומנות בכלל. לכן אחת ההברקות ברומן היא השימוש המתוחכם בקולנוע: בעולמו של אלֵד הוא מפיק סרט ולמעשה הוא גם חי בתוך הסרט הזה, בכיכובם של המתים במשפחתו עימם הוא מצוי בקשר קבוע; הוא משלים תסריט, מחלק תפקידים, מחפש אתרים לצילום ורודף אחרי הפרטים האחרונים הקשורים ביצירת הסרט שהופך לתכלית חייו. הסרט נוגע בפרקים אפלים בתולדות האנושות, שהרי המתים במשפחתו נרצחו על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה והדי זיכרונות וסיפורים והזיות מאותם מאורעות צצים כל הזמן בערבוביה בתודעתו של אלד ונוכחים אצלו, ממש כשם שהם קיימים ונוכחים בתודעה הויזואלית הישראלית בכלל בערבוביה של דימויים שנעים בין הפירסומות לסרט הדוקומנטרי. בהמשך הרומן מתברר שפרשת הפקת הסרט איננה רק פרי הדימיון ושלפחות בעבר היה ניסיון אמיתי וטראומטי למדי להפיק סרט, ניסיון כושל שהותיר באלד צלקות עמוקות בעיקר בשל קשרי ניצול רומנטיים שהסתיימו במפח נפש עם גבר בשם סאמר ועם אשה בשם רחל. סאמר הוא דמות שטנית למדי והוא גרם לאלד נזק קשה שאיננו מרפה ממנו.
אלד מאפשר לעדי אלבלה לפרום עד דק את גבולות הריאליזם השגור ולפרוץ נתיב אמין ואותנטי אל מחוזות דקים ועדינים שמעבר לריאליזם שמזכירים לנו עד כמה המציאות שלנו פגיעה ושברירית, מציאות שהכל בה יכול להתפורר בקלות מפתיעה. כי המציאות היא גם אוסף של קלישאות ריקות וקשרים ריקים, מזוייפים, גם בתוך המשפחה, מציאות של הרגלים שקריים ואחיזת עיניים שנחשפים בקלות בראייה הסינופטית-קולנועית החדה של אלד. דווקא אלד שאיננו מבחין תמיד בין מציאות להזיות הוא שחושף את השקרים המצויים בתשתית ה"מציאות" – אותם מערכים של אינרקציות פונקציונליות, שמשרתות צרכים מסוימים אבל בוגדים בעיקר העיקרים, באהבה שאיננה תלויה בכל אותם חישובים של רווח ותועלת. כך אנחנו נחשפים ליחסיו של אלד עם אימו שפעם אהבה אותו והתגאתה בו וכעת בעיקר כועסת עליו ואיננה מבינה מדוע הוא "מסרב" לקחת תרופות פסיכיאטריות שמדכאות את ההזיות, אבל יחד איתן את כל תחושות החיים; וכן ליחסיו עם אחותו שרון עימה היו לו בעבר קשרים קרובים שהסתיימו עם התבגרותם ועם הופעת הסימנים ל"מחלתו" של אלד והפכו לשנאה קרה. העניין הוא בכך שגם האמא וגם האחות רוצות להמשיך במירוץ הרגיל, הן מתעקשות להיצמד ל"מציאות" ולכפות אותה על אלד (גם באמצעות רעש העקבים שהן מחוללות) בשעה שחייו של אלד התרסקו והוא נאחז ב"חיים", וכך הוא הפך באחת לעול, למכשול, לגורם מעכב, לאבן נגף או לגיבנת שצריך להתמודד איתה או אולי בכלל להיפטר ממנה.
המורכבות במצבו של אלד היא בכך שהוא איננו הוזה כל הזמן, שהזיותיו אינן מנתקות אותו כליל מהמציאות, וכך הוא רגיש לתגובות שהוא מעורר, הוא סובל מהן, הוא אפילו מתעמת איתן. אלד מודע לחלוטין למצבו אבל איננו יכול לשנותו: "בשעה החופשית שיש לי על הספסל עכשיו, אני מרגיש חופשי כמו פיל שקשור בחבל לאוהל קרקס." אחת הסצנות החזקות ברומן היא ההתעמתות של אלד עם אחותו שבאה לקחת אותו הביתה לאחר עוד אישפוז בבית החולים הפסיכיאטרי. הדיאלוג הקשה הזה מתרחש במכונית, שרון האחות נוהגת, אלד יושב מאחור, הם מסתכלים אחד על השני דרך המראה. זאת ממש סצנה קולנועית וכך היא מסתיימת: "הייתי מאושר כשבאת הביתה להיות אחותי. אושר גדול ללא תנאים. ככה התחיל הסיפור בינינו – עם אהבה גדולה." "וכמה סבל היה מאז?" "זאת לא סיבה לברוח. אפשר להיות נחמדים גם אחרי שסובלים ביחד." אני מסתכל על העורף שלה ורואה שאין לי סיכוי, שום סיכוי, לפייס אותה. אנחנו מתקרבים הביתה. בקרוב כבר לא נהיה לבד ומי יודע מתי שוב נוכל לדבר. "שרון, את יודעת שאני לא אשם במה שקרה לי. אני לא אשם בגורל שלי. ואני גם לא אשם בסבל שלך ובתסכולים," אני אומר בקול רם בתוך האוטו ואני רואה את התלתלים שלה עוצרים ומוכנים להקשיב. "אני זה שצריך לחיות עם העבר שלי. זה לא קשור אלייך. את יכולה לאהוב אותי, להיות נחמדה אלי. לתת לי להרגיש שאני גם אח טוב." רמזור אדום. שרון מסתובבת לרגע, ואני רואה שהיא רוצה לומר לי משהו, פיה נפער לרגע בהיסוס ונסגר שוב. בסוף היא מסתובבת חזרה, פותחת את התיק שלה, מוציאה מהתיק את האודם הלוהט, מכוונת מחדש את המראות, מושכת את שפתותיה וממשיכה בנסיעה. "בניגוד למה שאת חושבת, אני אף פעם לא אמרתי עליך מילה רעה. לאף אחד. אפילו שאת לא מתנהגת אלי יפה," אני ממשיך לדבר בקול רם למראה. "אפילו שנתת לי להתייבש עכשיו שעות במכונית בזמן שעלית למשרד אני לא אספר לאף אחד, אבל תשאלי לפעמים מה שלומך, אלד?" ואני נשאר עם הפנים שלי לבד מול המראה."
בזמן האישפוז פוגש אלד את לוסי שגם מאושפזת ומצבה דומה למצבו. לרגע אחד נדמה שאלד מצא נחמה. דמותה של לוסי חזקה ושברירית, דמות לירית מרתקת שכמו יצאה ממחזה של ניסים אלוני. לוסי מזהירה את אלד שלא ללכת רחוק מדי, מה שמחזיר אותנו לאותו מצב מורכב, לאותו שער שמפריד בין המציאות לבין החיים: "תקשיב לי, אלד,"פנתה אלי לוסי, כשישבנו ביחד על ספסל בשמש. "יש פה כבר כאלה שלא יכולים להחליט כלום על עצמם. כלום, וזה יכול לקרות לך וזה מסוכן מאוד, כי אם זה קורה אתה יכול להיתפס ברשת של הכדורים." "אני מקשיב ללוסי וחושב על השער שלי הפתוח. צד אחד בו אני מדבר עם המתים שלי, והצבעים מסביבי חריפים ומושכים. וצד שני בו הצבע השולט הוא חאקי – צבע של אבק." בסופו של דבר אין כאן בחירה והדברים מתבררים בסוף החזק של הרומן, בטוטליות הדרמטית שלו.
עוד ראויים לציון מיוחד הם תיאורי הים והמדבר במהלך שהותו של אלד באילת. ערבוביית המתים והשואה עם הקולנוע שם מזכירה רגעים סוראליסטים בלתי נשכחים של אדם שטיין, גיבורו של יורם קניוק באדם בן כלב.
קשה שלא לקבוע שעדי אלבלה היא גילוי אמיתי ושהרומן הראשון שלה הוא נקודת התחלה מרשימה. אז למה מחכים? קדימה לעבודה!