למי נחוצה האמנות? או: מה יותר הכרחי לאדם, מגפיים או האיליאדה

"אנשים משוללי תקווה אינם כותבים ספרים" – פלאנרי אוקונור

אני סבור שאחת הדעות הקדומות המרכזיות כנגד עשיית אמנות היא שהיא איננה עיסוק הכרחי או מועיל. טענה אותה מגבות עדויות כמותיות של דעיכת הפקולטות למדעי הרוח: בין אם משום שהעיסוק באמנות לא מניב רווח ובין אם כי הוא אינו מועיל לחברה, פחות ופחות סטודנטים בוחרים ללמוד אמנות, שזכתה לדימוי של מוצר שהוא בגדר מותרות. כיוצר, פעמים רבות הייתי תוהה "למה לטרוח?", הרי העיסוק הכפייתי בכתיבה, לכאורה, לא מניב תועלת הכרחית לאדם, יכולים לטעון רבים.

לו הייתי שואל אתכם, בפרפרזה חופשית לדבריו של דוסטוייבסקי, מה נחוץ יותר למהותו הקיומית של האדם: מגפיים או האיליאדה, אני בטוח שרוב האנשים יענו מגפיים – ולו רק משום שספרים אינם יכולים לשמור על הרגליים מהבוץ. אם לא ישיבו מגפיים – כשאחליף אותם במשוואה בלחם, אין לי ספק שהרוב המכריע ייבחר בלחם.

ואולם, אני סבור שלא כך הם פני הדברים בפועל. האדם, בניגוד לרובוט, גם אם נרדד אותו לגרסה הביולוגית והמדעית ביותר שלו, זקוק לניצוץ חשמלי שעובר באמצעות נוירוטרנסמיטרים לתא, כדי להניע תהליכי חשיבה מודעים ובלתי מודעים. אותו תהליך ביולוגי, אותו הניצוץ, הוא שמניע את החיים ואת העשייה. לולא אותו תהליך, לא היה לאף אדם רצון לחיות והמנגנון הביולוגי היה משמיד את עצמו מרוב חוסר משמעות. כלומר, מנגנון החיים כולו מונע בזכות תהליכי יצירה. אם האדם הרעב לא היה משווה בנפשו שיש עליו לעשות כך וכך פעולות כדי להבטיח לעצמו חיי רווחה, לא היה לו אוכל. לו האדם היה פועל רק באמצעות מנגנוני חיות אינסטינקטיביים בסיסיים, אזי האדם היה צד או אוכל רק באמצעות מה שבכאן־ועכשיו הזמינים לו – ולא מגיע לתהליכי חשיבה מורכבים. לו אלה היו פני הדברים, דבר לא היה מבדיל בינו לבין כל אורגניזם אחר.

הליכי החשיבה, הרפלקציה והדמיון, כולם הכרחיים לאדם עוד בטרם יאכל. לו נולד התינוק האנושי ללא היכולת לדמיין, היה מאבד את סיכויי הישרדותו משום שלא היה מפתח משמעות למעשיו. תהליכי הדמיון והיצירה, שהם־הם אותם נוירוטרנסמיטרים ביולוגיים בסיסים, אלו המנגנונים עליהם מורכבת כל אמנות באשר היא – היא האמנות במצבה הטהור ביותר. אמנות כזו היא הכרח לאדם, המעורר בו עוד יותר את יצר החיים ואת הרצון לפעול בצורה מועילה לחברה.

חלומות, מנגנון בלתי נשלט בפני עצמו, עובדים בתת המודע של האדם באופן דומה לדרך שבה יצירת אמנות עובדת במודע שלו. הם מראים לו שלא רק הטבע הפלאי יכול ליצור את היש, אלא שגם הוא, בתהליכים בלתי מודעים, יוצר מנגנונים שמאפשרים לו עצמו לעסוק בקיום, במובן האקטיבי. הלחם, שנוצר מתהליכי גינון עדינים, והרומן, שניהם הכרחיים לאדם, לגוף ולנפש. והמנגנון שיצר את שניהם הוא מנגנון של דמיון, או בשמו הפופולרי יותר: השראה, שהיא כל ממשותה של יצירת האמנות.

הלחם הוא יצירת אמנות, כפי שהספר הוא יצירת אמנות, אך העיסוק באמנות, בניגוד ללחם, מורכב מהאידיאה – במובן האפלטוני –  של תהליך היצירה עצמו, ומעודד תהליכי יצירה נוספים. בכך שומר האדם על חירותו. מדובר בתהליך רקורסיבי שמאפיין את עולם המחשבה, ומשום כך גם הכרחי לטענתי אף יותר מהלחם. הרי מה מועיל יותר לאדם מאשר לשמור על עצמו ועל אוהביו בחיים?

לכן, התוצר של האמנות, והחשיבה על האמנות, הוא לא רק בעל ערך אסתטי או מוסרי כפי שרבים מניחים, אלא בעל חשיבות קיומית שלא יסולא בפז.

אמנות. שמירת האדם על חירותו