אירופה, מאוחר / דן פגיס

בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת
וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מָה הַשָּׁנָה?
שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,
אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ,
נָא לְהַכִּיר: זֹאת רוּחַ הַיָּם, הָרוּחַ הַחַיָּה שֶׁל הַטַּיֶּלֶת,
שׁוֹבֵבָה לְהַפְלִיא,
מְסַחְרֶרֶת שִׂמְלוֹת פַּעֲמוֹן, טוֹפַחַת
עַל פְּנֵי עִתּוֹנִים מֻדְאָגִים: טַנְגּוֹ! טַנְגּוֹ!
וְגַן הָעִיר מִתְנַגֵּן לוֹ,
   אֲנִי נוֹשֵׁק יָדֵךְ, מָאדָאם,
   יָדֵךְ הָעֲדִינָה כְּמוֹ
   כְּסָיַת הָעוֹר הַלְּבָנָה,
   הַכֹּל יָבוֹא עַל מְקוֹמוֹ
   בַּחֲלוֹם,
   אַל תִּדְאֲגִי כָּל כָּךְ, מָאדָאם,
   כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה,
   אַתְּ עוֹד תִּרְאִי,
      כָּאן לְעוֹלָם

ב-27 בחודש אנחנו מציינים את יום השואה הבינלאומי וזאת סיבה מספקת לחזור ולעסוק במשורר דן פגיס. עם זאת, צריך להיזהר מלהותיר את דן פגיס, משורר מרגֵש וחכם, אך ורק בתחום שירת השואה של הרגש המאופק. הוא אכן היה ניצול שואה וזה נכון שהוא כתב שירים בדרך אחרת על וסביב השואה, ממש כמו שאהרן אפלפלד כתב פרוזה אחרת על וסביב לשואה. פגיס מפורסם בשער "קרון חתום" מתוך הספר "גלגוּל" (מסדה, 1970). אבל פגיס אינו רק השיר הקצרצר והמדהים שכולם אוהבים לצטט: "כתוב בעיפרון בקרון החתום". הוא ליריקן נדיר. ובכלל, חוויית שכול או מחלה, פרטית או לאומית, נוראה וטראומתית ככל שתהא, אינה בונה משורר טוב. תמיד יש יותר מזה. יכול להיות שהיא טריגר וקטליזטור, זרז שגרם להתפרצות המשורר, אבל ליבת שירתו של כל משורר מצויה עמוק יותר, בלב פנימה. פגיס אכן מוכיח, כי לאמירתו הנודעת של הפילוסוף תאודור אדורנו, ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", אין שחר.

קחו למשל את השיר המעולה הזה, "אירופה, מאוחר", הפותח את השער "קרון חתום" בספר "גלגוּל". הוא מתחיל בתמונת עולם מארק שגאגאלית ממש של כינורות פורחים בשמיים, וגם של איזו נינוחות מרכז אירופית המזכירה לא רק את ריקוד הטנגו התשוקתי והזוגי המוזכר בשיר, אלא גם את קצב הוַאלס ואת הסחרור המבקש להתעלם מן ההוויה המעיקה והרובצת לפתח אירופה בגן המתנגן. השיר בנוי כולו כדיאלוג חיזור ונימוסין בין גבר לאישה, כי יש עוד קצת זמן לפלִרטוט ואהבה לפני שתתחיל המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, מלחמת העולם השנייה. רוב בני האדם אדישים עד שהאסון ניחת על ראשיהם. אנחנו מכירים את רוח הים השובבה ועפים איתה הלאה, מה לנו ולכל מיני עיתונים מדאיגים ומודאגים.

במקום שהכול יבוא על מקומו בשלום והנאצים ועוזריהם יתנדפו כלא היו מכאן, הכול יבוא על מקומו בחלום. כמה יפה ומעודן מֵזֵר, לשון זרות וַהֲזרה, כאן פגיס את הביטוי הזה, יבוא על מקומו בשלום. ועוד דבר, השיר הזה הבנוי טור אחד, הולך ומתכווץ, הולך ומֵצֵר עצמו במבנהו המעניין כי הזמן הולך ומתקצר ועם כל ההשׁאה העצמית (האוטוסוגסטיה) וההתכחשות, אוטוטו נגמר הזמן והמלחמה כבר כאן.

אבל כדי שלא ניוותר רק בתחושה כי פגיס הוא משורר שואה לירי, הנה שיר נוסף "בלונים" מתוך ספרו "מוח" (הקיבוץ המאוחד, 1975) שימו לב באיזה דיוק מרבי מתאר פגיס בלונים במסיבה ומתכוון בעצם, אלינו, בני האדם, בני התמותה, לגורלנו. אין, אין על משוררים כשהם פוצעים אותך בחִצי מיליהם. לפגיס שירים אלגוריים רבים שכאלה.

בלונים

בַּלּוֹנִים שֶׁל מְסִבָּה מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה
בֵּין נַחֲשֵׁי הַנְּיָר,
וּמְקַבְּלִים בַּעֲנָוָה
אֶת הַסְּיָג, אֶת תִּקְרַת הָאוּלָם.
מוּכָנִים לְכָל רֶמֶז,
זְהִירִים לְצַיֵּת לְכָל נְשִׁיבָה.
אֲבָל אֲפִלּוּ עַנְוֵי עוֹלָם אֵלֶּה
קְרֵבָה שְׁעָתָם.
פִּתְאֹם נִשְׁמָתָם פּוֹרַחַת
בְּצִפְצוּף מְבֹהָל,
אוֹ נִשְׁמָתָם פּוֹקַעַת
בְּנֶפֶץ יָחִיד.
אַחֲרֵי כֵן מִתְרַפְּטוֹת גּוּפוֹת הַגּוּמִי
בְּשׁוּלֵי מַרְבָד מְפֻגָּל,
וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.

כמה פעמים את, אתה ואני, כולנו הרגשנו לא פה ולא שם, תקועים בין לבין, כמו בלוני הֶליום שאיבדו מנפחם ומרחפים בין תקרה לרצפה במרכז החדר. ממש כמו נשמות תועות.