close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • לילות משי לבן, קנים וציפורים

    ניצה קרן | סיפורים | התפרסם ב - 17.10.22

    זהו הסיפור שלנו, שלך ושלי, ואני שולחת אותו אליך על כנפי הרוח עם שלל זרעי הקיץ.

    נפגשנו באקראי בין שבילי הקמפוס הירושלמי ביום קיץ. הוא פסע מולי, עבר על פניי ואז הסתובב והביט בי.

     "זוכרת אותי ג'ינג'ית?" שאל, נוקב בשמם של מכרים משותפים. בביתם, כך סיפר, ראה אותי במסיבה כלשהי.

     לא זכרתי אותו, ואת האנשים שאודותם דיבר לא ראיתי מזה זמן. ובכל זאת התלוויתי אליו. אני מניחה שלא היה לי דבר טוב יותר לעשות, ואולי היה זה הילוכו הקליל ושפעת תלתלי הנחושת שעיטרו את צווארו, הד עמום לעדרים הגולשים מן הגלעד.

    פרטי אותו יום נשכחו ממני. גם אירועי הלילה אינם זכורים לי. אבל הבוקר שבו הפכנו משני זרים בודדים לגוף אחד, שב ומצטייר בעיניי בבהירות כמו היה זה אתמול.

    אני, שחיי מתנהלים מיום ליום, מיטלטלת בין ערים – משרות – קשרים מזדמנים, ו-וידויה של הנערה מתחנת הרכבת הנידחת מפי נכתב, הופתעתי למראה החיוך שהיה נסוך על פניו עם עלות השחר. נפעמת מן המעבר החלק מלשון יחיד ללשון רבים שבו נקט בטבעיות מעוררת השתאות, אז עוד לא ידעתי באיזו קלילות הוא מדלג בין הגופים.

    הוא היה נווד, רועה רוח. אני הייתי עוברת אורח בחייו, מלון אורחים בשולי הדרך. כל זאת הסתבר לי בדיעבד. מאוחר מכדי לסגת.

    מתורגלים בשגרת סוף השבוע הסטודנטיאלי אספנו את חפצינו ויצאנו לדרך – הוא לבית הוריו ואני לבית אמי. ועם זאת כאשר הגענו לרחוב מגוריי הפכנו פנינו ונסענו שנינו לבית הוריו. וגם שם לא השתהינו ובפנייה חדה עלינו על הכביש המהיר בדרך לסמארה. האיש השב מן השוק ומשרתו הנמלט על סוסו לא נקרו בדרכנו, אבל הד קולו של הפעמון שב ונשמע, שב והתריע – הזמן קצר.

    – זרח יהלום מטורף! – הפציר זמר בעל קול מהדהד, הנישא הלאה מן המכונית הקטנה אל המרחקים. מלווה את הלהקה בקולות רקע ותיפוף הוא מבטיח, כשנחזור הביתה אשמיע לך את האלבום. ואכן, ביום האחרון לשהותנו יחד שב והשמיע את להיטיה של החבורה, שסולנה חזר ושידל – זרח יהלום מטורף! – shine on you crazy diamond! – וקולו מתפשט ברחבי הדירה הקטנה, מעלה געגועים כמוסים לימים שלא ישובו.

    "בואי ניסע רחוק," הוא אומר, "רק את ואני – אני ואת, בואי נעוף על כנפי נשרים עם הרוח."

    באוזניי מהדהדת הבטחה קדמונית לאהבה מצמיחת כנפיים, ומקום "דמיוני, שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי", הופך ממשי, כדי מרחק נגיעה כמעט.

    "בוא איקרוס," אני אומרת, "נצא לדרך."

    שבוע ימים התגלגלנו בדרכים, זרוקים במלונות בעלי ייחוס מפוקפק, עוצרים בצדי דרכים ושבים אל הכביש המהיר.

    "זה ירח הדבש שלנו," הצהיר, "פרטים על הטקס יימסרו בהמשך."

    (אגב פרטים אלו לא נמסרו עד עצם היום הזה).

    ביום השביעי אספתי את חפציי, מתבוננת בו שרוע פרקדן על המיטה בבקתת העץ ביישוב הנידח שאת שמו שכחתי – עיניו עצומות, זרועותיו פרושות לצדדים וחיוך מרחף על פניו, ידעתי שלא אוכל לעמוד בפניו, לא עכשיו ולא ביום מן הימים, מוחתמת לעד. וגם זאת ידעתי, לא לי נועד, גבר חלומותיי, יפה (מדי) מעוטר (מדי) נסיך ביצות מפונק (מדי). חזיון תעתועים שנגלה אליי פתאום לנוכח השמים התכולים, מצויד בתלתלי נחושת וארגמן ועיניים ירוקות המשמרות בקרקעיתן זכר שיקוי משכר. מהלך לאטו בין השבילים כמי שהיום הוא כאן ומחר שועט במרחבי הסוואנה. יום אחד (ניבא לי לבי) יקום וילך ללא הנד עפעף, ללא הסבר או סיבה מיוחדת, ואני אביט בגוו המתרחק ואת פניו לא אראה עוד.

    ידיי נשלחו לעברו כמו מעצמן, אלא שאני פתחתי את דלת החדר ובטרם אתפתה להצטרף אליו נמלטתי על נפשי.

    שלושה ימים עמדתי בפיתוי. ביום השלישי נשאו אותי רגליי אל בית הוריו – ניצבת על הסף לנוכח עיניה המשתאות של אמו, שהותירה אותי מאחורי הדלת הסגורה. ואז, בדרכי לתחנה הקרובה, מבינה שיהיה עליי לחזור כלעומת שבאתי, הוא מופיע, דוהר על השביל.

    "מה קורה יפיופה, לא קיבלת אישור כניסה?" הוא מבליע חיוך ואוסף אותי אליו, ואנחנו פנינו לירושלים.

    שבועות חלפו, חודשים אחדים, נוטפי דבש וניחוח נרקיסים. שדות של תות פרחו לנצח ואנחנו ריחפנו ברקיעים זרועי יהלומים. הלילות עטו משי לבן והימים – קטיפה שחורה. נערה, אהבי את הגבר שלך, המליץ זמר ענוג מבט (girl you got to love your man), אחזי בידו (take him by the hand), ודאי שהבין (make him understand). ואני אהבתי אותו בכל מאודי וכל אפשרות אחרת לא עלתה על הפרק. לו, למרבה הצער, היו תכניות אחרות.

    יום אחד שבתי לדירה הקטנה וחפציו, עד האחרון שבהם, נעלמו כולם. יצאתי לשאוף אוויר, נכתב בפתק שהוצמד לדלת המקרר. נתראה. מתי, לא צוין. כעבור שבועיים הגיעה גלויה מטימבוקטו. החיים יפים, נכתב שם. החיים שלי לא היו יפים. סילביה פלאת, אן סקסטון, וירג'יניה וולף, תרצה אתר, ושאר מתאבדות ידועות לשמצה ליוו אותי בנדודיי הליליים מחדר המגורים לחדר השינה, מארחות לי לחברה. עזבתי את עבודתי, פרשתי מלימודיי, וחזרתי לבית אמי.

    גברים כמוך, היה עליי לדעת מן הרגע שבו ראיתי אותך, צריכים להסתובב בעולם נושאי שלט אזהרה – לראותם בלבד. אלא שזו חכמה שלאחר מעשה, ובשעת מעשה את מסתובבת כשיכורה ואינך יודעת את נפשך.

    ימים רבים עברו ואני לא שבתי לחפש אחריו. עקבותיו אבדו. קיומו נשכח. מדי פעם הגיעו שמועות רחוקות אל תחנת הרכבת הנידחת – הוא נסע. חזר. נישא. התגרש. סיפרו שהפך לדוגמן בפריז, למדריך ספארי באפריקה, לרקדן בלהקת בנים בניו יורק, ולאחרונה אף לסוכן נדל"ן בלוס אנג'לס.

    אני עדיין מחכה לקיומו של הטקס המובטח.

    השנים חלפו. יום אחד נתקלתי במודעת אבל קטנה בשולי העיתון היומי. אביו, כך צוין שם, נפטר, והוא ובני משפחתו, ילדי המנוח ונכדיו, נאספים בבית המשפחה לכבד את זכרו.

    זכרתי את אביו, מביט משועשע ביחפנית חסרת הגינונים שבה בחר בנו להביא אל ביתו שבלב הפרבר הבורגני. זכרתי גם את ביקורו בדירתנו, מצרף אותנו לפגישה עסקית בעיר הבירה, משפיע עלינו רוב טוב במסעדת יוקרה.

    היו אלו ימים אחרים, ועדיין, אני שומרת את צעדיי, לבל אמצא עצמי שוב על סף דלת ביתו.

    יום אחד נשוב וניפגש (מן הסתם) באקראי, אני מספרת לו בלבי, ואתה תביט בי במבט משתאה. כבר אינני הנערה שהייתי וגם אתה רחוק, אני מניחה, מן הנער המלבב שהיית. ועם זאת עדיין נותר הבוקר ההוא שבו הפכנו משניים לאחד, וקמנו ונסענו מדירת הסטודנטים שלך לבית אמי, ומשם לבית הוריך, ואתה אחזת בידי, והבאת אותי אל הבית שבו גדלת. אחותך בישרה על אירוסיה, ואנחנו הצהרנו על אהבתנו.

    ***

    אנחנו יושבים במכונית – אתמול נפגשנו ואנחנו בדרכנו הביתה – ביתו של כל אחד מאיתנו, עם סיום שבוע הלימודים באוניברסיטה. באמצע הדרך, בין בית אמי לבית הוריו אנחנו נעצרים.

    "בואי נתחתן," הוא אומר פתאום.

    "למה?" אני שואלת.

    "מה למה?!" הוא מתריס, "אנשים מתחתנים, את יודעת, מקימים בית, יולדים ילדים."

    "אנשים נורמטיבים אתה מתכוון."

    "כן, אנשים נורמטיבים. לא מהפכנים של בית קפה שכוחם בפיהם והם בונים ומחריבים מתרסים של מלים בעוד העולם שסביבם קורס."

    ואני תוהה מה אתה יודע עליי ועל חיי טרם נפגשנו.

    "ראיתי אותך פעם באיזה הפגנה," הוא מספר לי לפני מספר ימים, מעלה מנבכי זיכרונו תמונה רחוקה. "ישבנו על הדשא בגבעת רם ואתם עברתם, נושאים שלטים בדבר זכויות בעלי-חיים / בעלי מוגבלויות, ואולי היו אלו בעלים מכים שזכו למשבצת בסדר היום שלכם. היית עם איזה טיפוס זרוק והלכתם והתגפפתם. ומישהו צעק לעברכם 'לכו הביתה חבר'ה, קחו חדר!' ואת התבוננת בו וחייכת. נראית מאושרת."

    "כן, היו ימים," אני אומרת, נזכרת בימי ההפקרות המאושרת שלי. דבר, כך האמנתי, לא ייפגע בי. ההתפכחות לא אחרה לבוא והיתה קצרה וכואבת. ואז נפגשנו שנינו, במקרה, בהרצאה על אדריכלות וקני ציפורים.

    נכנסתי בטעות לחדר בדרכי לסמינר על שירת המקוללים. העניין שלי בציפורים מסתכם בקריאה והצגה של שירי הציפורים של נתן זך בפני תלמידים משועממים. גם באדריכלות איני מבינה דבר מלבד סיורי הבתים הפתוחים ברחבי העיר שאחריהם אני עוקבת באדיקות, מאמצת את הבית שבו הייתי בוחרת אם היה הדבר באפשרותי – בית מידות עתיר פיתוחים בשכונותיה האמידות של העיר, בית אבן בצל עצי הזית באחת מן השכונות העתיקות, או בית עץ עם גג רעפים באחת השכונות המתחדשות. מן החדר שבעליית הגג שבו אני מתגוררת האפשרויות הפרושות לפניי רבות ומגוונות.

    היו מעט אנשים בחדר וכולם נראו תרבותיים מאוד, רחבי אופקים, אינטלקטואלים מן הסוג ההולך ונכחד, לבביים מאוד. לבחור שישב לידי היו עיניים מדהימות – כחולות/ תכולות/ אפורות. מעולם לא ראיתי עיניים כאלו. אחרי ההרצאה יצאנו לסיור בתים משלנו ברחבי העיר וכך הגענו לבוקר.

    "ברוך הבא למועדון," אני אומרת, "לנמהרים בע"מ, ההתרסקות מעבר לעיקול. ובכל זאת, הרגע נפגשנו, איני יודעת עליך דבר."

    "נעים מאוד, נמרוד," הוא משיב.

    שם חתרני למדיי לבחור מהוגן כמוך, אני חושבת.

    "לאן אתה ממהר? נמרוד, סע לטייל, תראה עולם."

    "כבר ראיתי עולם – מרג'-עיון, עזה, קלקיליה. אני רוצה הביתה. ואת?"

    "איילת. לפעמים אופליה, לעתים שחרזדה, אבל תמיד איילת. עם שמשייה כחלחלת."

    "מה את אומרת איילת, נארגן לך מרכבה מוזהבת ונצא לדרך."

    "לונדון, מחכה לי," אני אומרת, "גם אמסטרדם, שלא לדבר על פריז, פירנצה, ונציה, אני מונה את כל הערים שבהן אני מבקרת בהזיותיי."

    "תאמיני לי," הוא אומר, "לונדון לא מחכה לך. גם אמסטרדם לא."

    התחתנו לבסוף, על הדשא בחצר בחתונה משפחתית צנועת משתתפים בצהרי יום קיץ. הילדים שלנו (שניים במספר) היו השושבינים. לונדון עדיין מחכה לי. גם אמסטרדם.

    אנחנו מתגוררים בבית עתיק ומשוחזר על צלע הר למרגלות חורשת עצים עבותה. בימים אני מהלכת בין השבילים, אוספת פרחים עזובים ושאר ירקות. בלילות אני חולמת על הנער שהיה יקר לי מחיי, ונפשי יוצאת אליו. אני איני מספרת לו על נדודי נפשי, והוא אינו מבקש לדעת. שנינו יודעים, את שאבד אין להשיב.

    ניצה קרן

    ניצה קרן, חוקרת ספרות נשים. מנחה סדנאות קריאה וכתיבה לקהל שוחרי תרבות. ספריי: "כמה מלים על הכתיבה" (מופ"ת, 2003); "כיריעה ביד הרוקמת - נשים כותבות והטקסט ההגמוני" ("פרשנות ותרבות", בר אילן, 2010); "מכשפי השבט - אובות פואטיים וידעונים ספרותיים" ("פרשנות ותרבות", כרמל, 2020).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    1 תגובה על “לילות משי לבן, קנים וציפורים”

    1. ע.ש. הגיב:

      אהבתי מאד. פיוטי ויפה, ומצליח להעביר היטב את העוצמות בעדינות מינורית.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אל תגעו בטקסט

    שי מרקוביץ'
    על פי הפרסום במגזין הבידור האמריקאי "וראייטי", ההצגה "אל תגע בזמיר",...

    תשרי

    אבנר להב
    התוקע בשופר התמוטט ומת. התרועה שהיתה אמורה להיות שיא תפארתו היתה...

    הָיִיתִי בַּסְּתָו הַזֶּה / מְנִיקָה וּמְחַיָּה

    מירב מסקין סמימי
    הָיִיתִי בַּסְּתָו הַזֶּה הָיִיתִי בַּסְּתָו הַזֶּה פַּעַם לָבַשְׁתִּי רוּחַ עַל בֵּית...
    דילוג לתוכן