שום דבר לא יכול היה להשתבש באותו לילה קיצי שליו וקסום. שום דבר.
שמש בהירה וצורבת, ירח מפיץ אור בלילות בהירים, ריחות משכרים של בשמים. האביב והקיץ היו תמיד התקופות האהובות עליו בשנה ובמיוחד לילותיהן, ובמיוחד… לילות האביב והקיץ אצל סבתא כשהיה ילד, ובמיוחד לילות האביב… בגינה של סבתא. סבתא היתה אישה קטנה ומתוקה כמו תמר עסיסי. היא גרה בבית קטן, שהיה כמו לקוח מעולם האגדות, בתוך גינה קטנה מוקפת עצי פרי, שיחי תבלין ופרחים. הבית שכן בתוך מושבה קטנה. תושביה המושבה היו חמים, חייכניים וטובי לב, ותמיד נכונים לעזור. כל התושבים הכירו זה את זה. לגינת הבית, שהקיפה את הבית הקטן מכל צדדיו, היה שער ברזל וחריקתו בשעת הפתיחה שלו כשהגיע אליה עם משפחתו, רמזה לו תמיד על גן העדן המצפה לו בפנים. בבגרותו, היה מסוגל לחזור אל אותן לילות בדמיונו בכל עת, ובמיוחד כשהיה עצוב. הוא עשה זאת לעתים תכופות אם כי לא ידע מדוע, כי זה תמיד השאיר בו צביטה מתמשכת שנרגעה רק לאחר רגעים ארוכים. האם עשה זאת כדי לנסות להחזיר לעצמו את האושר של אותן חוויות לילה קסומים בגינה של סבתא או להיפך – משום שרצה להתמכר לתחושת העצב על האושר שהיה ואיננו עוד, האושר שלא יחזור לעולם? בלילות, הם היו יושבים – סבתא, אמא, אבא, אחיו הצעיר והוא, מצטופפים ביחד במרפסת הקטנה של הגינה, מרפסת שצפתה אל מול הכוכבים. היה נדמה לו כאילו הם שטים חרישית בסירה שלווה אל מול השמים הקסומים, כתף אל כתף, אל תוך שחור הלילה וכוכביו. נושמים בשקט את אוויר הלילה השקט והריחני, מנסים לשתות את הלילה היפה, להכיל אותו בקרבם. בלילה השקט ריחפו תמיד ריחות של יסמין, של נענע, של אוויר רענן, של עצי פרי ושל אדמה טריה ולחה. היה ריח נוסף חסר שם שלא ידע אם הוא באמת קיים, או היה רק פרי דמיונו, אבל הוא היה מלטף ומרכך את לב הילד שלו ומחדיר לתוכו מחשבות של עונג.
באותו ליל קיץ ישבו כולם במרפסת שהשקיפה על הגינה, כהרגלם בימי האביב והקיץ אצל סבתא – אמא, אבא, אחיו, הוא ו…סבתא.
שום דבר לא יכול להשתבש בלילה שכזה. באמת שום דבר.
סבתא הצביעה על השמים ואמרה בהתפעלות: "תראו איזה שמים יש לנו הלילה, תראו כמה כוכבים. תראו את הירח, כמה שהוא גדול ויפה." היא הסתכלה על הירח ממושכות והצביעה עליו ופניה זרחו בהסתכלה בו. נראה היה שהשמים מסבירים פנים לסבתא משום שהוא יכול היה להשבע שראה כמה כוכבים מהבהבים לכבודה.
השמים חייכו אליהם. מרגבי האדמה הטריים של הגינה בקע ריח כבד וטוב שהתערבב בריח הפרחים ועצי הפרי. תוך כדי כך התבוננותם בשמים השחורים חילקה להם סבתא פלחי אבטיח מתוקים מתוקים שביחד עם כל הדברים הפכו את הלילה הזה למתוק כמעט ללא נשוא, לנעים כמעט עד ללא נשוא.
לאחר זמן ממושך אמרה אמא "בואו ניכנס פנימה." היינו כאן מספיק. סבתא הביטה בה בהסתייגות אבל די מהר החלו כולם להיכנס מבעד לדלת המרפסת המרושתת הקטנה אל הבית.
הם נכנסו לסלון הבית של סבתא.
הוא ישב מאושר, מתבונן בבית וברהיטיו ובכליו, כמו שתמיד נהג לעשות – בספות המרופטות שלא היה מחליף אותן בשום ספות אחרות, בשעון המטוטלת הישן נושן ובמקלט הרדיו העתיק שקולו עדיין היה רם וברור וצלול יותר מכל מקלט רדיו אחר שהכיר.
אבא פנה לעיתון, פותח אותו בקול רעש גדול, מציץ בתמונות ומשתקע במלים הרבות שדברו על דברים שאף פעם לא עניינו אותו עצמו.
אחיו ישב משועמם, מבטו מקיף את החדר, מחפש מה לעשות.
הסלון היה שקט מלבד לחישותיהן המסתודדות של אמא וסבתא שישבו לא רחוק ממנו. הלחישות הנמוכות רק הגבירו את תחושת השלווה והשקט ששררו בסלון ואת השלווה שלו עצמו.
בדרך כלל השיחות ביניהן היו רחוקות מלעניין אותו. כמעט תמיד אותן רכילויות על בת הדודה הזו, על המסכן ההוא, על ההיא שעזבה את בעלה, על הסבא של מישהי שמעולם לא הכיר, על הבת הבעייתית של השכנה וכיוצא באלה.
אבל הפעם, בתוך סבך לחישותיהן המסתודדות הוא קלט לפתע משהו שונה מן הרגיל. מאחר שלא הצליח לפענח מהו משכה אותו סקרנותו וקירבה אותו לעברן.
הוא התקרב בזהירות.
"תמיד רציתי בת." אמרה אמא.
"ומה רע בבנים שיש לך? ילדים כל כך טובים, כל כך מוכשרים, מקסימים .”
"אני יודעת. זה לא שרע לי אתם. לא, לא, ממש לא. להיפך – טוב לי אתם. טוב לי מאד. וחוץ מזה אני אוהבת אותם מאד .”
"אני יודעת.” הנהנה סבתא, "אז מה הבעיה?"
"את יודעת, תמיד רציתי בת, בעצם עוד כשהייתי ילדה."
ואז הוסיפה: "כבר כשהייתי בתחילת ההיריון הראשון שלי ידעתי שאני עומדת ללדת בת…וכל כך הייתי מאושרת."
הקמטים על פניה של סבתא זעו. היא ניסתה לעכל את מה ששמעה זה עתה.
דממה ממושכת נפלה בין שתיהן.
"ידעת? איך ידעת?" שאלה סבתא, מרימה את גבותיה בתמיהה.
"לא יודעת איך. פשוט ידעתי. מה את לא מבינה כאן?" שאלה אמא. "ידעתי שתהיה לי…בת."
"איך?" הרימה סבתא כף יד שואלת.
"תחושה, תחושת בטן."
"אבל זה לא קרה." אמרה סבתא במבוכה.
"נכון, זה לא קרה." אמרה אמא והביטה בעגמומיות אל פניה של סבתא. "וזאת הבעיה."
"בעיה?" שאלה סבתא בתמיהה, "איזו בעיה? מה הבעיה? ואיך את מדברת?"
"אני לא יודעת איך להסביר את זה?, עזבי," היא נפנפה בזרועה כמצטערת על שהעלתה את הנושא.
הוא חש איך האושר שבתוכו מתפוגג ומתאדה במהירות אל אוויר הסלון. שמי הקיץ נשקפו אליו מהחלון ולפתע שם לב שההשתקפות של פני היושבים בסלון הבית גוברת על החושך הקסום של שמי הלילה, שנשקף מבחוץ.
סבתא הביטה באמא והניעה את ידיה בתנועה שהיתה שילוב של הפתעה מתמשכת ושל חוסר אונים.
"זה מה מה שיש," אמרה. "זה מה שיש."
"כן," אמרה אמא. "באמת זה מה שיש." הוא הבחין בהבעת הצער שעל פניה, שהפכה במהירות למבוכה כשהבינה שאולי שגתה בגילוי לב מיותר.
הוא הביט בה והרגיש איך חושך הלילה שבחוץ מחלחל אל תוכו.
הוא נעץ באמו מבט מתחנן שכאילו זעק :"תגידי שזו סתם בדיחה, שאת לא באמת מתכוונת לזה."
…אבל זה לא קרה.
הוא קם ופתח חלון סמוך. הוא הביט אל שמי הלילה. אור הכוכבים בשמי הלילה הלך והתעמעם.
"מאוחר, צריך ללכת לישון." קמה אמא ממקומה ופנתה אליו ואל אחיו. סבתא הנהנה בהסכמה, מחשבותיה מוסחות והבעתה עדיין תמהה ומופתעת לנוכח הדברים שזה עתה שמעה.
ורק אז מצמצה אמא בעיניה במבוכה כשהבחינה שהוא היה קרוב מאד אליה ואל סבתא. סבתא נתנה בה מבט ממושך, עיניה שותקות ונדמה היה לו שראה בהן נזיפה.
לפתע חש בדמעות הגדולות שהתגלגלו ללא הרף על לחייו.
הוא ראה את הצער שהדליק את פניה של אמא כשהבחינה בכך…
וזה רק הגביר את דמעותיו.
אבל עוד לפני שהספיקה לומר משהו, הוא דהר אל עבר הדלת של מרפסת הגינה ופתח אותה באבחה אחת. הוא דהר החוצה. הוא ירד במהירות את חמש מדרגות האבן שהובילו אל הגינה. הוא רץ על פני רגבי האדמה
שהיתה עדיין לחה מההשקיה.
צינת הלילה לא הרגיעה אותו.
הדמעות לא הרפו ממרוצתן. הן נשרו, נשרו. הן זרמו במורד לחייו. הן המשיכו לנשור ולנשור ללא שליטה. הן השקו את האדמה.
האדמה ספגה אותן בשתיקה
מתחת לשמי הלילה השחורים.
הוא הביט למעלה, אל השמים החשוכים.
אורם של הכוכבים נשבר מבעד לעיניו הלחות.
הוא פנה לאחור וממרחק לא רב בחשכת הגינה הבחין באמא מביטה בו. בעיניה השתקף אור הירח וחשף המוני כוכבים של צער מנצנצים בעיניה הדומעות.
תגובות