לוין קיפניס, מסופרי הילדים הבולטים ביותר בעברית בתקופה ממושכת ידוע גם כפעיל בתחום השירה לא פחות משבתחום הסיפור. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ בגיל 20 לערך – כך שהוא עדיין נימנה על מניחי היסודות לתרבות העברית מצומצמת ההיקף וליישוב העברי הקטן בארץ בימי העלייה השנייה, זו שנימנו עליה ברנר, בן גוריון ועגנון. בדומה לצעירים יהודיים רבים בני גילו מהעלייה השנייה הוא ידע עברית כבר בגולה – וזו גם השפה שבה נכתבו השירים העבריים היפים והחדשים שלו לילדים.

לוין קיפניס, עיצוב תמונה: תפארת חקק

לוין קיפניס התמחה גם בגרפיקה ועיטר בעיטורים חזותיים את יצירותיו. יצירתו הספרותית לילדים ולנוער היא רבת חשיבות והיקף. הוא פרסם – מצד ההיקף – כשמונה מאות (!) סיפורים וכשש מאות (!) שירים לילדים שכינס אותם בכמאה(!) ספרים. המבקרים אמרו עליו כי "כתיבתו מאופיינת בסגנון קליל ושמח, טבעי ונטול פתוס מיותר, אך בה-בעת לא פשטני מדי. הוא הירבה גם להעניק ביצירותיו מסרים הומניים, כגון של סיוע לזולת והתנדבות." בין סיפוריו הידועים ביותר בתחום הזה: "אליעזר והגזר" ו"נרקיס של הביצה". סיפורים אלה מייצגים בצורה יפה גם רוח חלוצית של התקופה. בסיפור הראשון מהשניים מתבקש שיתוף פעולה חברי של רבים וטובים למען הוצאת גזר ענק מהאדמה, ובסיפור השני דווקא הנרקיס היה היחיד שהסכים לפעול כדי לרפא את מלך הצפרדעים. אפשר, איפוא, לומר כי לוין קיפניס היה "מְסַפֵּר הדגל" של החלוציות העברית בתחום ספרות הילדים, נוסף לריענון השפה העברית ביצירות לילדים שחיבר.

בתחום השירה לילדים, או "שירים לילדים" הירבה לוין קיפניס לפרסם ולהתפרסם אף יותר מאשר בתחום סיפורת לילדים. הוא הירבה, בין היתר, לחבר שירי ילדים לחגי ישראל עקב המחסור בהם שהיה אז, בתקופתו, בשירים לטקסים ולפעולות בבתי ספר ובגנים. בין שיריו הללו, וגם בין המפורסמים שבהם הוכרו ביותר, למשל, "אני פורים", "חד גדיא", "סלינו על כתפינו", "הבה נרימה", "גינה לי" ועוד. ואילו השיר "מלפפון" הוא היחידי שקיפניס חיבר לו גם מילים וגם מנגינה.

נוסף לכך, גם בתחום תרגום ספרות לילדים פעל לוין קיפניס רבות, כגון תרגומים של סיפורי ד"ר דוליטל מאת יו לופטינג, אגדות האחים גרים, אגדות הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד ספרות, פתגמים ומשלים, ובנוסף תירגם משלי אזופוס ולה פונטיין.

השיר האחרון שחיבר לוין קיפניס הוא "אסיף" שהלחינה נורית הירש (עיבוד גיל אלדמע).

בסיכום רשימה זו מן הראוי להציג את לוין קיפניס על רקע ספרות הילדים העברית בכללה (כגון זו של יצירות לאה גולדברג) וגם על רקע "פואמות פדגוגיות" שונות בספרות העולם. אך יש לי תחושה כי השוואה כזאת תגרום עוול לקיפניס, לא משום רמה ירודה כלשהי בכתיבתו, אלא מכיוון שיצירתו כרוכה ושלובה כל כך ללא הַפְרֵד בהתפתחויות הלשון, הספרות והחברה בארץ במשך תקופה ארוכה מאד, וקשה מאוד לדון על צורותיה ותכניה מחוץ למסגרתן הטבעית.