העולם הספרותי יציין השנה 150 שנה להולדתו של גורקי, אך כיום קשה לומר שיצירותיו של הסופר הרוסי מהוות ערך ספרותי כלשהו

הוא היה אחד הסופרים הקונטרוברסליים בהיסטוריה של הספרות. עבור קוראים רבים הוא היה שווה ערך לאליל. חמש פעמים הוא היה מועמד לפרס נובל לספרות. ביצירותיו מלאי הפאתוס הוא חלם על "בני אדם חדשים", חופשיים וחסרי יראה, הניחנים בכישורים אינטלקטואליים ופיזיים, המסוגלים להגיע ליעדים עליונים, מעבר לאפשרי, כולל האלמוות.

ספריו זכו לתהילה ולתפוצה הגדולה במולדתו, ברה"מ, אך התהילה הזו פלוס החיים הנוחים על רקע התקופה הקשה פלוס הקשרים החמים עם ראשי המשטר בברה"מ נזקפו בסופו של דבר לחובתו. הפרסום העולמי של מקסים גורקי הטריד את בונין: "הגיע הזמן לקרוע את מסכת היוצר הגדול מפניו. לב טולסטוי, ששימש עבורו כאליל, רשם לפעמים בשולי הרומנים שלו: "נורא ואיום, זיוף אחד גדול." ואילו הרברט וולס הגדיר אותו כ"סטליניסט מושבע, המגן על כל מעשיו של סטאלין."

ועם זאת, ארגון אונסק"ו החליט בכנס האחרון שלו, שנערך בפריז, לפרוס חסות על ציון יום הולדתו ה־150 של גורקי שיחול ב־28 במרס השנה, ויכלול אירועים רבים המוקדשים לסופר, ולא רק ברוסיה.

ומכאן אנו מגיעים ליצירה הנחשבת לגדולה ביותר של גורקי: "חייו של קלים סאמגין". מדובר באפוס הכולל ארבעה חלקים. הוא נכתב על ידי גורקי בין השנים 1936-1925.

גורקי ביקש לתאר באפוס ארבעים שנה בחיי רוסיה, משנות ה־80 של המאה ה־19 ועד 1918, שנה לאחר המהפכה הבולשביקית. במרכז הרומן – דמותו של "מהפכן בעל כורחו", אדם אשר חש כי הוא "קורבן של ההיסטוריה." גורקי מתייחס לגיבורו כ"אדם טיפוסי". הרומן רב הדמויות (ביניהן נשים רבות) מתאר מספר דרמות אישיות על רקע מהפכת 1905 עד המהפכה הבולשביקית של 1917.

גורקי מערב בו דמויות פיקטיביות עם דמויות אמיתיות של התקופה, כמו הצאר ניקולאי השני, דמויות של סופרים, ציירים ומהפכנים של התקופה – כל אלה אמורים ליתן לאפוס אופי של כרוניקה. העלילה מתפרסת על פני הערים המרכזיות של רוסיה, מוסקבה ופטרבורג ולצידן גם בערי שדה, ומיוצגים בה דמויות מכל המעמדות.

ב־1931 סיפר גורקי: "את הספר הזה תכננתי לכתוב מזמן, עוד לאחר המהפכה הראשונה בשנת 1905, כאשר האינטליגנציה, שהחשיבה את עצמה למהפכנית – והיא באמת נטלה חלק מעשי מסוים בארגון המהפכה הראשונה – החלה לשבור ימינה בשנים 1908-1907. בתקופה הזו נפוצו דעות, שמצאו הדים רבים גם בספרות, אשר ניסו להוכיח שדרכם של האינטליגנציה ומעמד העובדים שונה לגמרי ואין ביניהם דבר משותף.

"ברומן ביקשתי לצייר דמות של אינטליגנט טיפוסי שכזה. הכרתי רבים כאלה, ולא רק ברוסיה, אלא גם בצרפת ובאנגליה. מדובר בטיפוס אינדיווידואלי בעל כישורים אינטלקטואליים ממוצעים, חסר כל איכויות בולטות."

וכאן גורקי באמת מבהיר למי נתונה נאמנותו האמיתית: "אין, כמובן, צורך להזכיר שהאינטליגנציה הזו, אשר גרה בגלות בחו"ל, מוציאה דיבה על ברה"מ, רוקמת מזימות נגד ארצנו, ובכלל, עוסקת בכל מיני נכלולים. שכבת האינטליגנציה הזו מורכבת ברובה מסאמגינים שכאלה."

"בדמותו של סאמגין ביקשתי לתאר מעין אינטליגנט שכזה, בעל ערך ממוצע, אשר עובר דרך שורה שלמה של מצבי רוח, בחיפושיו אחר מקום הכי בלתי-תלוי בחייו, מקום שבו יהיה לו נוח, הן מבחינה נפשית והן מבחינה חומרית."

הרומן של גורקי יצא גם בתרגום עברי ב"ספריית הפועלים" ב־1951, וניתן להשיגו בחנויות מקוונות לספרים יד שנייה, אך קשה לומר היום שכיום הוא בעל ערך ספרותי אמתי. מקסימום, פיסת היסטוריה מזויפת.