רוב המורים בבית ספר התיכון שבו למדנו הגיעו ממקומות רחוקים, נשארו לכמה שנים ספורות, ועזבו כלעומת שבאו. אולי הצליחו למצוא משרת הוראה קרובה יותר למרכז אולי התישו אותם הלילות הקרים והימים מוכי החום. ואולי בשל נידחות המקום, נִדְמֵנוּ להם לעיתים כפראים, והם ברחו על נפשם. נוכחותם החדשה לפרקים הכניסה עניין בשיממון האפרורי של בית הספר, שאיים לחנוק אותנו, ועוררה אותנו לחיים, נכונים למשחק. זה היה משחק אכזרי. אנחנו נגד המורים. משחק שהידק אותנו כקבוצה, וחיפה על כל מה שהבדיל והפריד בינינו, חבורה אקלקטית של ילדי מהגרים. את המורים החדשים בחנו בקפידה. זיהינו בהם בקלות סימנים של חולשה, רמזים לחשש או מבוכה ונקודות תורפה אחרות שהיו בדרך כלל מנת חלקם של מורים מתחילים, ותקפנו. היינו נוראיים וחסרי רחמים. פחדנו רק מהמורה למתמטיקה, מורה ותיק ובעל ניסיון רב שנים, איש קטן קומה ורזה. כמונו, הוא גר באותה עיר נידחת, וכמונו גם הוא זיהה את החלשים והתעלל בהם. עם המורה למתמטיקה לא התעסקנו. גם עם המורָה לספרות לא התעסקנו, אבל זה היה מסיבות אחרות.

היא הגיעה אלינו בשנת הלימודים האחרונה שלנו.  

"תכירו," אמר מנהל בית הספר שהציג אותה בכיתה בשיעור הראשון, "תכירו את המורה החדשה לספרות, אילונה איינהורן. היא מגיעה אלינו ישר מהאוניברסיטה," הוא הביט בה בחיוך, כמרוצה מעצמו, "אני בטוח שיחד אתה הציונים שלכם בבגרות ישתפרו מאוד." אחר כך שלח לעברנו מבט חמור ואמר שכדאי מאוד שנשתף פעולה.

ישבנו שקטים והסתכלנו בה, אומדים את הכוחות. בזיכרוני אילונה איינהורן אינה יפיפייה, אפילו לא נאה. קטנת קומה ורזה, פניה דקים ומחודדים, ציפוריים משהו, שפתיה צרות, ועיניה, ירוקות ומלוכסנות מעט, מודגשות בעיפרון שחור. שערה, חום דהוי, היה מקופל למעין פקעת מעל קודקוד ראשה, שהוסיפה מעט גובה להופעתה, ובה בעת הדגישה את תוויה החדים. היא שלחה אלינו חיוך מאולץ וחסר פחד, ויחד אתה נכנס לכיתה דבר מה שלא הכרנו, שעורר בנו צמרמורת וסקרנות, משך והרתיע אותנו.

המנהל יצא ושקט מילא את הכיתה. מהומת הרעשים הרגילים, חריקת כיסאות ושולחנות, צחוק רם, צעקות, נפילות של כדורי ניר שחצו את חלל הכיתה במסלולים בליסטיים, הוחלפה בדממה. אילונה איינהורן עמדה שם, מתבוננת בנו, עיניה עוברות וסוקרות אותנו כשחיוך צר מסתמן בקצות שפתיה. היא לא חיפשה ספרים בילקוט שלה, לא חילקה לנו דפים, לא רשמה דבר על הלוח וגם לא איימה בעונשים, כמו שנהגו בדרך כלל  המורים החדשים, מנסים להרוויח זמן. היא רק עמדה שם והביטה בנו ללא שום סימנים של פחד, ואנחנו ישבנו והבטנו בה חזרה, מרותקים. משהו בהופעה שלה תעתע בנו וכבר בשיעור הראשון ערער וכמו שמט את הקרקע מתחת לרגלנו. בהמשך היא פרקה את מה שידענו עד אז על יחסים בין מורים ותלמידים. ניצחון או תבוסה לא היו רלוונטיים, אולי כי כבר בשיעור הראשון היא נכנסה לכיתה כמנצחת.  

עם הזמן נודעו לנו עוד פרטים. היא למדה בחוג לספרות באוניברסיטה, וזו היתה מישרת ההוראה הראשונה שלה. היא הגיעה לעיירה עם בעלה, שעבד כאח בבית החולים הקטן בעיר הסמוכה. לא היו להם ילדים. הם גרו באחד מהשיכונים בני שתי קומות בדרומה של העיר. מסיבה כלשהי דווקא העובדה שידענו עליה יותר פרטים בהשוואה למה שהיה ידוע בדרך כלל על מורים אחרים, העצימה את המסתורין סביבה. מבטא קל בלתי מזוהה בקולה, שהיא כלל לא ניסתה להסוות, הוסיף לאותו מסתורין. בגילהּ הצעיר היתה כה קרובה אלינו, אבל כבר מורה, כבר אישה נשואה שיודעת את מה שאז שיכולנו רק לנחש. היא עמדה מולנו, מאתגרת את כל מה שידענו לחשוב על מורים, עלינו. שוב ושוב התבוננו בה מנסים להבין, נסחפים ועומדים מנגד. כאשר הבחנו שהיא זו שלומדת אותנו, מזהה חולשות ונקודות תורפה, כבר היה מאוחר מדי. מבלי ששמנו לב הינו לכודים.

השיעורים שלה היו הצגה של אישה אחת. אנחנו היינו הקהל, והיא ידעה לאחוז בתשומת הלב שלנו, להוליך אותנו אחריה כמו החלילן מהמלין. בכיתה היא הופיעה בשמלות קצרות שחשפו בקיץ שוקיים וברכיים  לבנות, ובחורף טייטס צבעוני. שפתיה היו משוכות תמיד באדום חי ובוהק, שאיבד מעט מזוהרו לקראת סוף השיעור, אבל תמיד חזר והבהיק כשיצאה מחדר המורים לשיעור הבא. שתי המורות הנוספות שלימדו אותנו לא התלבשו בבגדים כאלה. המורה לאנגלית היתה אישה מבוגרת, שאז חשבנו שהיא זקנה, והמורה להיסטוריה היתה צעירה עכברית שאפילו בנו עוררה רחמים. גם האימהות שלנו לא התלבשו כך, לא התאפרו ולא טופפו על עקבים דקים. אילנה איינהורן הביאה לכיתה אבק כוכבים לא מוכר. מבטה הירוק דקר בנו, מתגרה. הביטו. נסו לפענח. נראה אתכם, חבורת פרובינציאלים שכמותכם. תתעוררו. אנחנו ישבנו מולה ערניים ומכושפים. מבלי שידענו זאת, ציפינו כאותה נסיכה, לנשיקה, להבזק של אור. 

כמלכה בממלכתהּ, היא עלתה על קתדרת המורה, ירדה, פסעה על נעלי העקב הגבוהות שלה מצד אחד של הכיתה לצדה השני כשמבטה הירוק אינו עוזב אותנו לרגע, והיא אינה עוצרת, מקריאה לנו קטעים כשחקנית על במת תיאטרון. אילונה איינהורן אהבה ספרות, והדביקה אותנו. הקשבנו לדברים שאמרה על עלילות ודמויות, על קונפליקטים ומטאפורות. היה להם נפח, ובתוכם רחשו  עלילות ומטפורות אחרות שהיו מכוונות אלינו, לחיים הצעירים שלנו, ואנחנו שמענו אותם כמו קול זרימת נהרות רחוקים. הגוף שלנו הקשיב ונרעד.  אילונה איינהורן ניסתה לומר לנו משהו, זה היה בינה לביננו. את הדברים שאמרה רשמנו בחריצות, ובראשנו הם הדהדו הלאה למחוזות  בלתי מוכרים. משהו חמקמק, כמעט בלתי נתפס, השתחרר ממנה אלינו, ונשאר צף ותלוי מעלינו בחלל הכיתה. לא ידענו איך לאחוז בו, אבל הרגשנו אותו שם, צופה בנו מגבוה, כמוה, ממתין. חיכנו בקוצר רוח לשיעורים שלה, שבעצמם הפכו לציפייה מתוחה. משהו יאמר. משהו יקרה. לא ידענו מה ומתי.

אילונה איינהורן פתחה לנו עולם שלא הכרנו. יחד אתה  קראנו כמה מהרומנים הקלסיים של הספרות העולמית, התעמקנו בדמויותיהן של אנה קרנינה ושל אמה בובארי, בשיממון חיי הנישואים שלהן, ובהתאהבות הפטלית שלהן בגברים מנוולים. כך בדיוק היא אמרה, גברים מנוולים. הם סחררו את ראשן, ואחר כך, כשנמאס להם, עזבו אותן לאנחות, נטשו בלי להביט לאחור, ועבורן נותרו רק פסי הרכבת ואבקת רעל העכברים. לא היתה להן שום אפשרות אחרת. אבל כרמן היתה סיפור אחר. את הגיבורה של מרימֶה היא העריצה. זה היה ברור. כשדיברה עליה סומק עלה בלחייה, קולה קיבל גוון מיוחד וכשהביטה בנו עיניה האירו. גם כרמן מתה, אבל המוות שלה היה אחר. היא לא מתה מאהבה נכזבת, מלב שבור כמו אנה ואמה. היא מתה בראש מורם, אישה חופשיה. כרמן, צוענייה צעירה סוערת, בלתי נכנעת, גאה, בחרה את מאהביה כרצונה, שברה לבבות. כרמן, מלאת תשוקה לחיים, לאהבה, לחופש, חופש לחיות את חייה כרצונה, גם במחיר מותהּ. הגבר שרצח אותה לא היה מנוול. הוא היה עלוב נפש. אילונה איינהורן הביאה לכיתה טייפרקורדר והשמיעה לנו קטעים מהאופרה של ביזה. תקשיבו היטב, אמרה וברק ירוק הבזיק בעיניה, תקשיבו. היא לחצה על הכפתור, נעמדה מולנו ושרה עם כרמן.

L'amour est un oiseau rebelle
Que nul ne peut apprivoiser
Et c'est bien en vain qu'on l'appelle
S'il lui convient de refuser 

נשמתינו נעצרה. לא הבנו מה היא שרה אבל הקשבנו לצלילי המבטא שלה, לצרפתית, למוסיקה המכשפת. מעולם לא הושמעה לנו בכיתה מוסיקה כזאת. מעולם לא שרו ככה על אהבה. אותו דבר מה שבשיעורים שלה היה תלוי וצף בחלל מעלינו, ממתין, שט לקראתה ונעצר מעליה. אור קרן מתוכה אלינו והיא המשיכה.

L'amour est enfant de bohême
Il n'a jamais jamais connu de loi
Si tu ne m'aimes pas, je t'aime

Si je t'aime, prends garde à toi

היא הפסיקה לשיר, והמקהלה המשיכה לשיר לָאמוּר, לָאמוּר. לָאמוּר, לָאמוּר!! מרעידה את שמשות החלונות בכיתה. אחר כך לחצה שוב על הטייפרקורדר והמוסיקה נעצרה.

"אתם בטח לא מבינים כלום," חייכה ולעג התפתל בקצות פיהּ, "מה? אתם לא מבינים כלום."

ישבנו נכלמים, ואמיל אמר שהבנו גם בלי להבין. הירוק בעיניה זהר, היא התרצתה ואמרה שתכתוב את המילים בעברית על הלוח.

האהבה היא ציפור מרדנית / שאיש לא יוכל לאלף
לשווא קוראים לה / אם מתאים לה לסרב

האהבה היא צועניה / לעולם לעולם, בחוק היא לא מכירה
אם אינך אוהב אותי, אני אותך אוהב
אבל אם אוהב אותך, / שמור על עצמך!

היא הסתובבה אלינו ואותו חיוך דק שב והסתמן בין שפתיה. האהבה מסוכנת! אמרה, אם אוהב אותך, שמור על עצמך!! אחר כך לחצה שוב על הכפתור והמוסיקה חזרה להרטיט את השמשות ואותנו. כשיצאנו להפסקה המשכנו לזמזם, ישובים על המדרגות שהובילו לכתות העליונות קולטים לתוכנו את השמש החורפית, לָאמוּר, לָאמוּר. לָאמוּר, לָאמוּר!!

איך ומתי אילונה איינהורן בחרה באמיל? מתי זיהה מבטה החד והירוק את מה שגם אנחנו אהבנו בו, שילוב נוגע ללב של עלומים ובגרות, עדינות ופראות? מתי אמיל עבר לצד שלה, בלעדינו? הוא הצטרף אלינו רק בשנת הלימודים השנייה. העברית שלו היתה עדין מגומגמת ולקויה אבל זה לא הפריע. כתם הגלותיות לא נדבק אליו, וסיפוריו על אותה עיר קומוניסטית גדולה ממנה הגיע, הרחק מהים של אליק, שעשעו אותנו.  אהבנו את הרכות והחוזק בתנועת גופו, את הרישומים שצייר, את האופן בו כף ידו אחזה בעיפרון, את פרסונת האמן הצעיר והמתייסר שטיפח. "בגיל שלושים וחמש אני מתאבד," הכריז לא פעם מתוך צעירוּת שבע עשרה שנותיו, "אין בשביל מה לחיות אחר כך." כן, גם אמיל ידע להקסים.

אילונה איינהורן הדביקה את אמיל בכרמן. בזיכרוני הם משוחחים עליה בשיעור מעל לראשינו, מדברים אחד עם השני. כל זה קרה לנגד עיננו, אך הבהובי המבט הירוק אל אמיל, רק אליו, חמקו מאתנו, והשיחות החרישיות שלהם בסוף השיעור, כשהיה ניגש ונעמד לידה סמוך לקתדרה, לא עוררו בנו חשד. חשד במה? באותן שנים ובאותה עיירה נידחת לא יכולנו אפילו לשער את אפשרות קיומם של הדברים שקרו.  

אחרי זמן, אמיל סיפר לכמה מאיתנו, שהיינו קרובים אליו יותר, מה קרה. מהערב ההוא שמורה בזיכרוני תחושה מעורבת של בגידה ופליאה, זיכרון של כעס. כעס עליה וכעס עליו. ואולי היתה זו קינאה.     

"היא אירגנה את הכל," אמיל פתח, "היא נתנה לי את הכתובת של הדירה, ואמרה לי מתי לבוא. כשהבעל שלה היה במשמרת ערב בבית החולים. אמרה שאביא את הספר והמחברת והיא תעזור לי עם הסיכומים. כשפתחה את הדלת, ראיתי את השמלה הקצרה שלבשה וישר הבנתי מה יקרה. היא נעלה אחרינו את הדלת והשאירה את המפתח במנעול. נכנסתי, הוצאתי את הספר והמחברת מהילקוט, אבל היא הצביעה על הספה. ישבנו קרובים והברך שלה נצמדה לשלי. אחר כך היד שלה ליטפה את הרגל שלי, מהברך למעלה ולמטה, כמה פעמים, ואחר כך היא ליטפה לי את הפנים."

הנשימה שלי נעצרה. "מה עשית?" שאלתי.

"כלום," הוא ענה והמשיך, "היא תפסה את הידיים שלי, הסתכלה לי ישר בעיניים ולחשה 'עכשיו תנשק אותי'."

שוב הפסקתי לנשום. אמיל המשיך.  

"הפנים שלה התקרבו אלי לאט, היא עצמה את העיניים, שמה בעדינות את הידיים שלה על העורף שלי ובקצה הלשון שלה ליקקה את השפתיים שלי."    

אמיל השתתק. גם אנחנו נאלמנו.

"התנשקתם?"  

"לא. כלום. בסוף כלום לא קרה." 

"איך?"

"בדיוק שמענו את המפתח בדלת. הוא ניסה כמה פעמים, עד ש…"

"מי?"

"זה הבעל שלה. הוא הגיע וניסה להיכנס הביתה."

"ואז?"

"היא נבהלה ואמרה 'זה בטח בעלי', אחר כך סידרה את עצמה, פתחה את הספר ואת המחברת ושמה אותם על השולחן."

"ומה קרה?"

"כלום. היתה דפיקה בדלת. היא פתחה וזה באמת היה בעלה. הוא הגיע פתאום."

אמיל עצר לרגע, הביט בנו, מתלבט.

"ככה," הוא המשיך, "בדיוק כשהתחלנו להתנשק הוא דפק בדלת. הוא חזר מוקדם יותר מבית החולים, או שאולי כבר היה מאוחר ולא שמנו לב. מזל שהדלת היתה נעולה. כלום, אני אומר לכם. כלום לא קרה," אמיל משך בכתפיו.

"איך כלום? הרי התנשקתם."

"כמעט. רק כמעט. לא הספקנו להתנשק ממש, נשיקה צרפתית אמיתית. היא פתחה את הדלת ואמרה לבעלה משהו."

"מה? מה היא אמרה לו?"

"היא אמרה לו כמה מילים ברומנית. אחר כך הסבירה לו בעברית שאני תלמיד שלה, עם בעיות למידה, שגם אני מרומניה והיא עוזרת לי להתכונן למבחן הבגרות… משהו כזה."

"היא רומניה?"

"בטח," אמר אמיל, "לא שמתם לב?"

"לא," אמרנו, " אבל מה עם בעלה? מה הוא אמר? מה קרה אתו?"

"כלום", התעקש אמיל, "כלום לא קרה. הוא הסתכל עלי, ונכנס למטבח. כלום לא קרה."

"והיא?  מה היא…"

"גם כלום. נכנסה אחריו."

"ואתה?"

"אני?" שאל, עווית קלה בשפתיו, ואולי היה זה חיוך, "גם אני כלום."

אילונה איינהורן לימדה אותנו עד סוף השנה, אבל הקסם פג. בשיעורים דמיינתי אותה ואת אמיל מתנשקים. היא נעלמה מיד עם סוף שנת הלימודים, ואפילו לא השתתפה בנשף הסיום שלנו. שמענו שהיא ובעלה, האח בבית החולים, עזבו במהירות את העיר.

באותו קיץ התנשקתי בפעם הראשונה. אמיל ליווה אותי הביתה אחרי שנפרדנו מכולם. כשהגענו הוא נשען על הקיר של דלת הבניין שלי, ואני נעמדתי קרוב אליו. הבטנו זה בזה כשאחזתי את פניו בכפות ידי וקרבתי אותם אלי. אמיל חיבק אותי. נישקתי את עיניו שהמשיכו והביטו בי, והעברתי את לשוני על שפתיו, שנפתחו לקראתה ברכות, ועל שיניו. "עכשיו תנשק אותי," לחשתי לו. אמיל אחז בראשי בחזקה, היטה אותו ואני הרגשתי את שפתיו מחפשות את פי, ואחר כך את לשונו מחליקה לתוכו, רכה ומלטפת. עצמתי את עיני.