לְרֹתֶם הַפְּסִיכוֹלוֹגִית
הַקֶּשֶׁר בַּחֶדֶר – הָיָה כָּל כָּךְ אֲמִתִּי.
רַק הַמְּצִיאוּת חֲסֵרָה בּוֹ.
חֲמִישִׁים דַּקּוֹת.
כְּפוּל שְׁתַּיִם. כְּפוּל שָׁלוֹשׁ.
לְמֶשֶׁךְ שָׁנָה. לְמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם.
לֹא לְמֶשֶׁךְ שָׁלוֹשׁ.
כִּמְעַט שְׁלוֹשׁ שָׁנִים
אֲבָל רַק שְׁנֵי חֳרָפִים
יָדַעְתְּ שֶׁלִּי תָּמִיד קַר.
הָיִית מַדְלִיקָה אֶת הַמַּזְגָן
עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְתִּי
לַמְרוֹת שֶׁלָּךְ תָּמִיד חַם.
כְּשֶׁהָיִיתִי חוֹלֶה – הֵכַנְתְּ לִי כּוֹס תֵּה.
אַף שֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה.
הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּרְגִּישִׁי
אֶת הַמָּקוֹם שֶׁלָּךְ אֶצְלִי,
שֶׁתֵּדְעִי.
אֶת דְּמוּתֵךְ – אֶקַּח אִתִּי.
כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת הַמְּכַתְּבִים שֶׁכָּתַבְתְּ לִי
וַאֲנִי נוֹשֵׂאת בְּאַרְנָקִי.
כַּמָּה מִלִּים כָּתַבְתִּי לָךְ.
כַּמָּה מִלִּים אָמַרְתִּי לָךְ.
בְּיַחַס הָפוּךְ לַמִּדָּה הַנְּכוֹנָה.
כָּל מַה שֶׁרָצִיתִי הָיָה
שֶׁתַּכִּירִי אוֹתִי וַעֲדַיִן תִּרְצִי
לְהוֹשִׁיט לִי עֶזְרָה.
תָּמִיד אֲנִי בּוֹחֶרֶת בַּדֶּרֶךְ הַשְּׁגוּיָה.
בִּשְׁתִיקָה הָיִית לָאֳנִיָּה.
אֲנִי – לְמִגְדַּלּוֹר.
הִבְהוּבִים שֶׁל דִּבּוּר
שֶׁאֵין בָּהֶם דַּי
כְּדֵי לַעֲזֹר.
הִגַּעְנוּ לַקָּצֶה – לֹא נָפַלְנוּ.
גַּם בְּפַעַם הַשְּׁנִיָּה.
גַּם בְּאֵלּוּ שֶׁבָּאוּ אַחַר כָּךְ
עָמַדְנוּ עַל פִּי הַתְּהוֹם
וְיָכֹלְנוּ לָהּ.
אַף חָשַׁבְתִּי עָצְמִי לִבְטוּחָה.
כְּשֶׁהָיִית – הָיִית.
בִּמְלוֹא מוּבָן הַמִּילָה.
זֶה לֹא הַסּוֹף שֶׁרָצִיתִי.
גַּם אִם בִּכְלָל לֹא רָצִיתִי סוֹף.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלֹּא בִּזְבַּזְתִּי אֶת זְמַנֵּךְ.
לֹא לַחֲלוּטִין. לֹא אֶת כֻּלּוֹ.
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא תִּמְחֲקִי אוֹתִי.
לֹא לַחֲלוּטִין. לֹא אֶת כֻּלִּי.
בְּבַקָּשָׁה,
זִכְרִי יוֹתֵר מֵרַק אֶת שְׁמִי.
כְּשֶׁטָּבַעְתִּי – קָפַצְתְּ אַחֲרַי.
בִּמְקוֹם לְהֵעָזֵר בָּךְ
הִטְבַּעְתִּי אוֹתָךְ אִתִּי.
לֹא הָיְתָה לָךְ בְּרֵרָה
אֶלָּא לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵךְ
וּלְהָנִיחַ לִי.
הַדָּבָר שֶׁנָּכוֹן לַעֲשׂוֹת- אֵינֶנּוּ פָּשׁוּט.
הוּא כִּמְעַט עוֹמֵד בִּסְתִירָה
לְצוֹרֵךְ הָאֱנוֹשִׁי, הַבְּסִיסִי
הַמּוּבָן
לְהִמָּנֵעַ מִכְּאֵב הַפְּרֵדָה.
אַל תַּרְחִיקִי אוֹתִי מִמַּחְשַׁבְתֵּךְ.
אַל תִּדְחֲקִי אוֹתִי אֶל הַפִּנָּה הַהִיא.
אַל תַּעֲשִׂי כְּאִלּוּ אֵינֶנִּי וּכְאִלּוּ אַתְּ
מֵעוֹלָם לֹא הָיִית בִּשְׁבִילִי
כְּשֶׁתִּשְׂתָּרֵר סְבִיבֵךְ שְׁתִיקָה
אֲנִי מְקַוֶּה
שֶׁתִּזָּכְרִי בִּי וּבַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלָּמַדְתְּ בָּהֶן
לִהְיוֹת בִּשְׁבִילִי
כְּשֶׁחִיַּכְתְּ לִקְרָאתִי בָּעֵינַיִם
מִקְצֶה הַמִּסְדְּרוֹן שֶׁל פִּנַּת הַהַמְתָּנָה.
כְּשֶׁהֵבֵאת לִי טִישׁוּ
כִּי מָשַׁכְתִּי בָּאַף כְּמוֹ יָלְדָה קָטְנָה.
כְּשֶׁהֶחְזַקְתְּ לִי אֶת הַיָּד
בְּסוֹפָהּ שֶׁל כָּל פְּגִישָׁה.
(רֹתֶם, אֲנִי אֶתְגַּעֲגֵעַ אֵלַיִךְ נוֹרָא).
עדין ורגיש ונבון…ובעיקר אנושי כל כך…
אהבתי את שירך "אמי סורגת צעיפים" שפורסם ב"הארץ" 11.12.20 במסגרת "דור שירה חדש קם לנו".
שיר זה עדיין משתמש במאפייני השירה. לנוכח השירה החדשה אני תוהה מה מבדיל בינה ובין פרוזה, ומה מאפיין היום אמירה שירית.
אהבתי גם את "אמי סורגת צעיפים".
מעניין לדעת מה משמעות הבית האחרון.
מה האמא עושה?
למה משמש הצעיף?
האם הצעיף מחמם או חונק?
האם התמונות מן העבר טובות?