אני מבקרת את הדודה שלי בכל יום ראשון אחר הצהרים. כשאני נכנסת אליה היא ישנה מצונפת על הספה בסלון הקטן שלה. עומדים בו כמה מהרהיטים שהכרתי מהבית שלה ושל יהושע. מול הספה שולחן נמוך מעץ טיק, ושתי כורסאות מרופדות בבד ירקרק אפרפר. לאורך הקיר מזנון מאורך ועליו הטלוויזיה ויצירות הקרמיקה שהיא עושה בחוג של יום רביעי. סלון של אנשים ישרי דרך. אני מעירה אותה בעדינות. היא מביטה בי, עדין מתוך השינה, מבולבלת. אני רואה שהיא לא מכירה אותי.
"אריקה," אני אומרת לה, "אריקה, זאת אני."
צל אפור חולף בעיניה, ואז חיוך מאיר בהן ונפרש על פניה.
"טלי!" היא אומרת ומתיישבת על הספה, שולחת אלי את זרועותיה, "טלינקה."
היא מחפשת את נעלי הבית שלה. אני רואה אותן אפורות וצמריריות על השטיח מתחת לשולחן הנמוך ומקרבת אותן לרגליה.
"מה תשתי?" היא שואלת, "נשתה קפה?"
אריקה מכניסה את כפות רגליה לתוך נעלי הבית, נעמדת, מנסה לזקוף מעט את גבה הכפוף, ומהדסת לכיוון המטבח. אני מסתכלת עליה. בכל פעם היא נראית לי נמוכה יותר.
"בואי," היא משדלת אותי בתנועת יד, "בואי נשב ליד השולחן."
"עכשיו רק אני נשארתי, כולם הלכו," היא אומרת, ומונה אותם.
"יהושע, מרתה…" היא מסתכלת עלי בייאוש ונזכרת, "…אנדי…"
"את מכירה את מרתה?" היא שואלת אותי, ואני עונה לה שבטח.
אריקה מסתכלת עלי ומבטהּ בוהה.
"של מי את?" היא מהססת, בוחנת אותי, מחפשת בפני משהו מוכר, סימן.
"של מרתה," אני עונה לה, "של מרתה ואנדי."
"הא!" היא מסתכלת בי וצוחקת, טופחת בידה על מצחה. ,אוי," היא אומרת, אני מתביישת.
אריקה מספרת לי תמיד את אותם הסיפורים, סוגרת חשבונות ישנים.
"מרתה היתה חכמה," היא אומרת, "נסעה ברכבת ל… לעיר אחרת, ללמוד. אני, אני הייתי טיפשה, טיפשה קטנה," היא מסמנת בשתי אצבעותיה, "כזאת קטנה. עזרתי לאמא במטבח, ומרתה תמיד יצאה. היא היתה חכמה ויפה ואני טיפשה," היא מתקפלת לתוך עצמה.
אריקה מביטה בי, ממתינה, ואני אומרת את המתבקש.
"מה פתאום טיפשה?"
אנחנו קצת מתווכחות על זה, ובסוף אני אומרת לה שהחכמה שלה אחרת, והיא נרגעת. זה נכון. אריקה תמיד היתה כל כך מעשית. אני חושבת שאחרי כל מה שקרה, היא הצליחה יותר מאחותה, מאמא שלי, להמשיך לחיות.
"הכרת את יהושוע?" היא שואלת אותי, מסתכלת לכיוון כוננית קטנה. הוא מביט בשתינו בעיניים טובות מתוך מסגרת התמונה.
אני מחייכת אליה ואומרת לה שכן, בטח. הוא הדוד שלי. אריקה מחייכת אלי חזרה.
"הוא היה בחור טוב, היינו חברים," היא אומרת ואני יודעת בדיוק איזה סיפור יבוא עכשיו. סיפור שפרטים הולכים ונשמטים ממנו. הסיפור על יהושוע שנסע מבודפשט לגבול רומניה כשליח של התנועה, ואיחר את הרכבת חזרה. בצד הרומני אישה צעירה הזמינה אותו לישון בחדרה, כאן אריקה כבר צוחקת. האישה אמרה לו שבחדר שלה יש רק מיטה אחת. תישן איתי היא אמרה לו.
"איזה טמבל," אומרת אריקה, "הוא אמר לה שהוא לא יכול, וישן כל הלילה על כיסא בחדר," היא ממשיכה לצחוק, "אמרתי לו שהוא טמבל."
אני רואה כמה היא נהנית מסיפור הנאמנות שלו, ושואלת את עצמי אם זה באמת היה כל הסיפור. עם השנים, ובתקופה האחרונה עם השבועות, הסיפור מתמלא חורים. היא מתחילה לספר אבל לא זוכרת מאין ולאן נסע, מדוע לא חזר, איך מגיעה לסיפור אישה צעירה, ומה קרה איתה. בזמן האחרון היא מספרת לי על יהושוע שנסע וישן לילה שלם על כיסא. אני רק מקשיבה.
"את רוצה לאכול?" היא שואלת אותי תמיד, וכשאני אומרת שאני לא רעבה היא קצת לועגת לי.
"את רוצה להיות חתיכה, אה?" היא שואלת וממתינה להכחשה הגורפת שלי.
אחר כך היא פורשת את שתי זרועותיה לצדדים ושואלת, "אני שמנה?"
אני מכחישה גם את זה. אריקה לא שמנה, רק שבגיל שלה הגוף הופך להיות רך. מאבד את גבולותיו.
אריקה אוהבת דברים מתוקים כמו שוקולד חלב, עוגיות ועוגות. היא חייבת משהו מתוק עם הקפה. לפני שהיתה זקנה היא אפתה את העוגות. ליהושוע עוגות פרג ועוגיות שושנים לכולנו. זאת היתה המומחיות שלה, מרנג עוגיות שושנים. בקלסר המתכונים שלי הכול רשום, חומרים והכנה. בכל ביקור אני אומרת לעצמי שבפעם הבאה אביא לה עוגיות שושנים שאפיתי בשבילה, למה אני אף פעם זה לא קורה?
אני מנסה לדלות ממנה פרטים אבודים, שלא העזתי לשאול בזמן שאפשר היה לקבל תשובות. כל כך הרבה דברים חסרים.
"אבא שלנו היה איש נהדר," היא אומרת, ואני יודעת שהיא תמשיך עם הסיפור על שטר הכסף שניתן לו בטעות, ואיך למחרת, בשבת, הלך ברגל לבית האיכר והחזיר לו את הכסף. גם הסיפור הזה מתדלדל, חורים ממלאים גם אותו ונשאר רק "אבא היה איש נהדר."
"ואימא?" אני שואלת, "איך היתה אימא?"
היא מסתכלת בי בתמיהה, כלא מבינה.
"אימא? אימא גם היתה טובה. אבל אבא היה איש נהדר."
"אז מה תשתי?" היא שואלת אותי, "קפה?"
אני מבקשת תה והיא מעווה את פניה.
"אני לא אוהבת תה," היא אומרת.
"את רוצה קפה?" אני שואלת אותה, ומבלי לחכות לתשובה ניגשת לפינת המטבח. אני יודעת מה היא רוצה. קפה נמס צ'סטר צ'ויז עם חלב ואחד סוכרזית. לעצמי אני מכינה תה ויסוצקי. יש לו טעם נורא ואני אף פעם לא מסיימת אותו.
"יש עוגיות למעלה," היא אומרת לי ומצביעה על הארון מעל למיקרוגל.
אנחנו יושבות ושותות בשקט. אריקה נראית לי לרגע מנומנמת אבל היא מביטה בי במבט בוחן ושואלת מה עם החבר שלי. את זה היא זוכרת.
"הוא נמצא?"
אני כבר לא יכולה להסתיר ממנה.
"לא," אני אומרת, "הוא כבר לא נמצא."
פניה מתקשים.
"למה? מה קרה?"
"אני לא יודעת," אני אומרת ומנסה להמשיך ולחייך, "הוא חתך."
"חתך?" היא שואלת ולרגע נראה לי שהיא לא מבינה, אבל היא כן. "זה לא טוב," היא אומרת ומנידה בראשה, "זה לא טוב."
לא נורא, אני מנחמת את שתינו, לא נורא.
"אני לא מבינה," היא אומרת ופניה מתקדרים, "את יפה וחכמה, מה יש לו?"
אני שואלת את עצמי את אותן שאלות בדיוק, מה יש לו?
"זה לא בסדר," היא מביטה בי בעצב, "איזה טמבל. את תמצאי לך חבר אחר. יותר טוב."
היא פוכרת את כפות ידיה ומלמלת לעצמה, "טיפש."
אנחנו חוזרות לשבת על הספה. אריקה מורידה את נעלי הבית, ואני עוזרת לה לשכב, מניחה כרית גדולה שתתמוך בה. אני שואלת אותה עם היא עייפה, והיא עונה לי בשאלה.
"מה השעה?"
כבר ערב, אני אומרת לה, אני אצא עוד מעט.
"תישארי," היא מבקשת, תישארי לישון כאן."
"אני לא יכולה," אני אומרת לה.
"למה לא?" היא שואלת.
"אני צריכה עוד לעשות כמה דברים הערב," אני מסבירה לה, והחיוך שלה מגלה לי שהיא לא בטוחה שזה נכון.
"אני אלווה אותך" היא אומרת ואני שוב מביאה לכפות רגליה את נעלי הבית.
אריקה קמה, ואנחנו יוצאות לכיוון המעלית.
"אני אוהבת אותך," היא אומרת לי ומשלבת את זרועהּ בזרועי. הספרות הכחולות אִבְּדו גם הן את צורתן, נמסו לתוך הקמטים בעור שלה, והותירו עליו כתם רורשך אפור. הספקתי לצלם את המספר לפני שהוא שקע לתוך הגוף שלה. למה בעצם צילמתי אותו?
אני אומרת לה שגם אני אוהבת אותה, ומנשקת את הלחי הרכה שלה.
אני נכנסת למעלית. לפני שדלתות המתכת נסגרות, אני רואה מבעד לסדק הצר ביניהן שהיא עומדת שם ומסתכלת כיצד אני נעלמת לה. אני מדמיינת אותה עומדת שם לבדה למול הדלת הסגורה, שמאחוריה, יחד איתי, שוב נעלמו לה כולם.
תיאור הפגישה בין הכותבת ודודתה אריקה הוא הזמנה להיות זבוב על הקיר במרחב האינטימי שבין השתיים.
מרחב מלא עדנה ורוך שבו לשעה קלה יש נגיעה בעולם ומלואו שאפשר להתגעגע ולהתרפק עליו. מלא איפוק וחף ממלודרמטיות.
נכבשתי . כניסה מושלמת ליום השואה