בכל שנה, כשחג הפורים התקרב, הורגשה תכונה בין בנייני השיכון. האימהות התעוררו מתרדמת החורף, נטשו את הסירים, הפקירו את גיגיות הכביסה, ועסקו בהכנות לפורים. הן נברו בספרים מצוירים, בז’ורנלים ובספרים שבהם תמונות מארצות רחוקות, כדי למצוא רעיונות וחומרים לתחפושות חדשות.

גם אמא שלי ויתרה לעצמה בימים כאלה. היא התפנתה מעיסוקי היום יום שלה, התרחקה ממכונת התפירה, אספה תמונות וגלויות מארצות שונות, ובעיקר פנתה לזיכרונותיה, כדי להחליט על התחפושת המתאימה. כשהתקרב חג הפורים חזרה אמא להיות הילדה שלא הספיקה להיות. היא שבה אל גיבורות הילדות שלה וניסתה להיות, באמצעות התחפושת, כל מה שלא היתה מעולם. אף פעם לא שאלה אותי איזו תחפושת אני רוצה, אבל דאגה להדגיש באוזניי: “תזכרי, מה שאני עושה בשבילך!” בחירותיה והחלטותיה באשר לבחירת התחפושת נבעו בעיקר מחלומותיה, געגועיה ושאיפותיה, שנגדעו ונכחדו במלחמה הגדולה.

תחילה סקרה את רשימת התחפושות שכבר נראו בשנה שעברה, כדי שלא להתבזות ולחזור, חס וחלילה, על תחפושת מוכרת, כי יותר מכל חשוב היה להפתיע את השכנות בתחפושת שאף אחת מהן לא ראתה. אט–אט התמלא הבית שלנו בבדים מנצנצים, בחרוזים ובכובעים שהיו פזורים בכל מקום. אמא התרוצצה ימים ולילות כדי להכין לי תחפושת, שתיראה כמו זו שראתה בחלומותיה.

כך מצאתי את עצמי בגיל חמש בדמות של צוענייה, על אף שלא היה לי מושג מי היא ומהיכן הופיעה. אמא צעדה לצידי, עקבה אחרי והדריכה אותי. ואני לא הבנתי, כמובן, לשם מה הסרטים הצבעוניים והמטבעות המוזהבים המכאיבים לי, הקשורים בשיערי, ולמה אני מאופרת בשפתיים מרוחות באודם ורוד ובעיניים וגבות מודגשות בשחור, או מה משמעות הצלב שאני עונדת על צווארי. אבל הייתי מוכרחה, בשביל אמא.

בשנה הקודמת תפרה לי אמא תלבושת מפוארת ונוצצת של סיסי, מלכת הקיסרות האוסטרו הונגרית. בקושי יכולתי לנוע תחת כובד הבד וריבוי החרוזים והכתרים, שענדה לצווארי ולראשי. ניסיתי לחקות את ההליכה המלכותית שהדגימה אמא, כשהיא צועדת לצידי זקופה ואומרת חשיבות, ועיניה נוצצות משמחה ומגאווה. השכנות, שהיו קהל היעד שלה, התחלקו בין אלה ששיבחו את “הדמיון המוחלט”, לבין האחרות שהביעו הסתייגויות וביקורת על אי אלו “אי דיוקים”, כאילו הכירו באופן אישי את הקיסרית ולא יכלו לסבול חוסר הקפדה חמור כל כך.

כשהייתי בכיתה ד’, החליטה אמא: “השנה נתחפש לרקדנית ספרדייה”. הרעיון התבסס על ציור של רקדנית, שהופיע על מניפה ספרדית שהביאה איתה מפריס כשעלינו לארץ. כשבועיים לפני פורים נסענו שתינו לרחוב נחלת בנימין בתל–אביב כדי לבחור בדים מתאימים לתחפושת. כמו שתי נסיכות הסתובבנו בין חנויות הבדים הגדולות, אמא מובילה ואני לצידה, כמו שווה לה בחשיבות ובמעמד. אמא הכניסה את ידה לכיס המעיל, שומרת על המעטפה. היו בה כל החסכונות שלנו, כסף שנועד לקניית תנור למטבח, אבל פורים ניפץ את כל ההגיונות. וכך, החליפה אמא את חלומה על תנור בחלום תחפושת הרקדנית ספרדייה. היא התהלכה בגאווה לקראת המשימה, ואני לידה, עיניי נעוצות בחלונות הראווה. אני הייתי זו שניהלה בעברית את המשא ומתן עם הסוחרים: “תוריד בבקשה את הבד הכחול שמעל לירוק בשורה השנייה למעלה! לא, זה שמעליו, יותר נמוך!” פקדתי על בעל החנות המזוקן, שעלה בשבילי על הסולם ושלף עבורנו בזהירות את הגליל המתאים. כשירד, הניח את גליל הבד על השולחן ופתח אותו לפנינו בתנועת גלגול מרשימה לאורך השולחן הארוך.

הזבנים שמסביב לא פסקו מלשלוח לעברנו את חיוכיהם המקצועיים, והרבו להחמיא לי: “ילדה כל כך קטנה וכבר יודעת בדיוק מה שהיא רוצה!” ואני, משחקת בהנאה את תפקיד “הנסיכה הקטנה” שהאדונים הדגולים שׂשׂים למלא את פקודותיה, הוריתי באצבע, או בעזרת סרגל שניתן בידי, על בדים שונים וביקשתי להוריד אותם בשבילנו בזה אחר זה מעל האצטבות. בכל אחת מהחנויות פרשו הזבנים והציגו לפנינו עשרות דוגמאות של בד. אך לאחר מישוש, מתיחה והתבוננות הנידה אמא בראשה לשלילה: “לא, לא לזה אני מתכוונת”. אף אחד מהבדים לא התאים לדמותה של הרקדנית הספרדייה שעליה חלמה.

לאחר שעות של שוטטות והתלבטות, ולאחר שדחינו את כל ההצעות שהציעו לנו ומיששנו את כל הבדים שנפרשו לפנינו, הגענו לחנות פינתית קטנה בין נחלת בנימין לרחוב אלנבי. ברגע שהונח לפנינו בד ה”טָפט” האדום–סגול, שגווניו השתנו עם כל שינוי בכיוון האור, אורו פניה של אימי. בדיוק כך ראתה בדמיונה את הרקדנית שלה. סוףֿסוף מצאנו את הבד שהתאים לדמות שעל המניפה. עוד לפני שידעה מה מחירו הודיעה אמא, שהיא רוצה לקנותו.

“טוב, אני עושה לך הנחה של חמישה אחוז, בשביל הילדה היפה שלך”, הצהיר בחיוך בעל החנות, ונקב, כמובן, במחיר מופרז במיוחד. כשראה את הבעת פניה לשמע המחיר למטר, הזדרז ומיהר לסמן בפינת הבד כדי שלא תוכל להתחרט ולבטל את העסקה. “הנה, זה כבר שלכם”, אמר, ומתח בזריזות את הבד על גבי מקל העץ ששימש למדידה. אחר כך חזר וקיפל את הבד כדי למדוד מטר נוסף, אלא שתוך כדי כך הזיז מעט את ידו והרוויח מספר סנטימטרים, שאת חסרונם גילתה אמא כשחזרה למדוד את הבד בבית. מכיוון שמדובר היה בקצה של גליל, הבטיח לה הנחה על החלק המיותר ומכיוון שמדובר היה, לטענתו, בעסקה טובה כל כך, מיהר ובתנופת מספרים אחת גזר ויישר את הבד, וארז אותו בנייר חום, לפני שאמא הצליחה לחשב את מחירו של הבד כולו. אמא, שהיתה חסרת חוש מסחרי, עמדה חסרת אונים מול התחכום שהפגין המוכר, שתקה ולא התנגדה. אט–אט שלפה את המעטפה שהסתירה במעיל וספרה את השטרות בידיים רועדות. החנווני חטף את הכסף, תחב את החבילה אל בין ידיה של אמא, ובין-רגע נעלם החיוך שעל פניו והוא הפנה אלינו את גבו כאילו לא הכיר אותנו כלל.

כדי שלא לבזבז את הבד וכדי לדייק בגזירה, תפרה אמא תחילה דגם של השמלה מסדין ישן שגזרה. רק לאחר מספר מדידות ותיקונים, פנתה לגזור ביד רועדת את הבד האדום, על פי החלקים המדויקים של שמלת הסדין. אבל, עד מהרה גילתה שבשל המרקם החלק של בד ה”טָפט”, מכונת התפירה הידנית שלה נתקעה ונעצרה במקום אחד. המחט יצרה פקעות של חוטים ובקושי זזה ממקומה. לא עזרו ניסיונות חוזרים להחליף חוטים, ללפף מחדש את סליל המתכת התחתון, או להתחיל בתפירה בפינות שונות. המכונה החליקה על הבד ולא ניתן היה לתפור את השמלה.

בלית בררה, חיברה את כל החלקים באופן ידני במחט ובחוט לבן, וביקשה שאצטרף אליה בדרכה אל בלומה, השכנה שלנו, כדי לתפור שם את השמלה במכונה החשמלית שלה. בלומה שמחה על ההזדמנות לדלות מידע על התחפושת שאמא תופרת, וקיבלה אותנו במאור פנים: “נו, נראה את השמלה, באיזו תחפושת תפתיעי אותנו השנה? מה בחרת הפעם?” שאלה בחיוך רחב מדי. כשאמא הוציאה את שמלת הרקדנית מתוך השקית, התבוננה בלומה בגזרה ומיששה אותה מכל צד, מלווה את עצמה בקולות כמו: “יו! יֶה! נפלא! יוצא מהכלל!” שנפלטו מפיה ללא שליטה.

היא הושיבה את אמא ליד מכונת ה”זינגר” החדשה שלה והזמינה אותה לתפור.

 אמא התחילה להשחיל במחט את החוטים התואמים שהביאה מהבית, פתחה במקצועיות, בגרירה החוצה, את המכסה שמתחת למחט, הוציאה את סליל המתכת הפנימי, ליפפה גם בו חוטים בצבע התואם, סיימה להשחיל כל חוט במקומו הנכון והחלה בתפירה. לשמחתה הרבה, המכונה החדישה יכלה לבד החלק ובתנועה קלה חיברה תפר אחר תפר. כשסיימה אמא את התפירה, כבר חשה חרטה מסוימת. ליבה ניבא לה רעות. התלהבותה היתרה של בלומה ובחינתה המדוקדקת את החלקים והחיבורים, עוררו את חשדנותה. היא השתדלה להזדרז, הסירה מהמכונה את החוטים, תחבה את השמלה לשקית, הודתה לבלומה על אדיבותה ולא הסכימה להישאר לכוס תה. שתינו מיהרנו הביתה.

רגע המדידה האחרונה הגיע – ואני התבקשתי לעלות על הארגז, ששימש גם כשולחן מטבח, שמא יתלכלכו שולי התחרה מן הרצפה. אמא העבירה בזהירות את השמלה מעל לראשי, יישרה את השרוולים הצמודים, הידקה את החגורה, פרשה סביבי את השוליים הרחבים והושיטה לי את המניפה הספרדית. השמלה לחצה מעט בחזי, אבל אני הייתי עסוקה ב”סיבובים”, צוהלת ושמחה לנוכח ה”קלוש” הרחב שנפתח סביבי כמו מטרייה. חלקה התחתון של השמלה נע בגלים לכל כיוון שאליו הסתובבתי ואני התפעלתי מהתנופה וממגוון הצבעים של הבד. “ראש למעלה!” פקדה אמא. “בטן בפנים!” איימה עליי. “גב ישר!” דרשה בדרמטיות כשהיא מדגימה תנועות מרומזות מאוד. אבל, לא עזרו לאמא כל ניסיונותיה ללמד אותי ריקוד ספרדי, כשהיא מנופפת במניפה ומקישה ברגליה בקצב מהיר. אני המשכתי לנוע בקפיצות ובניתורים עליזים ומדי פעם הדגמתי בסיבובים את ה”קלוש” שנפתח והקיף אותי.

*

שלושה ימים לפני פורים זה קרה.

כשהגענו למכולת ביקשה גברת אלמן מאמא ללכת אחריה לחדרון האחורי של החנות. הבנתי מיד שהתכוונה גם אליי, וצעדתי בעקבותיהן. בחדרון הזה החזיקה גברת אלמן בסתר את מצרכי המזון שקיבלה, כדי לחלקם לקונים במחיר מוזל עבור “התלושים” מתוך הפנקס שהביאו, אך היא העדיפה למכור אותם במחיר מופרז לקונים שיכלו לשלם יותר. בין בקבוקי השמן, שקיות הקפה וחפיסות השוקולד, לחשה גברת אלמן לאמא את הבשורה הנוראה: “מלכּה’לה, איך מוזט דיר דערציילן… מלכה’לה אני מוכרחה לספר לך, בלומה העתיקה את השמלה שלך!” הכריזה והפסיקה לרגע, כדי לבדוק אם אמא מחזיקה מעמד. “אחרי שתפרת במכונת התפירה שלה, היא מיהרה לקנות בד אדום דומה ותפרה לשרה’לה שלה שמלה של רקדנית ספרדייה כמו שלך. אתמול היא סיפרה לי על כך כשקנתה ממני חוטים אדומים לתפירה”.

תחילה לא הבינה אמא במה מדובר, אך לאחר כמה שניות החווירה. גברת אלמן מיהרה להגיש לה כוס מים ולהושיבה על שרפרף הקש שעמד בפינה כדי שתירגע. כפופה ופגועה עזבה אמא את החדרון. כשהגענו הביתה, לא אמרה מילה אך מיהרה לקפל את השמלה: “בשום פנים ואופן לא אתן לך ללבוש את השמלה הזאת, כשהבת של בלומה לובשת שמלה דומה.” הכריזה. היא הכניסה את השמלה לשקית נייר והסתירה אותה בחלקו העליון של ארון הבגדים. ברור היה, שזהו סופם של סיבובי הקלוֹש שלי. במשך יומיים לא יצאה אמא מהמיטה, ובקושי הכניסה דבר אל פיה.

אבא, שבדרך כלל לא התערב ולא היה לו מושג בענייני פורים, ראה את מצב העניינים והודיע: “מספיק עם זה! הפעם אני אחראי לתחפושת הפורים!” מכיוון שאצל אבא לא היו מדידות והכנות מוקדמות, לא ידעתי מהן תכניותיו. הכל היה אפוף מסתורין. בבוקר יום הפורים, המשיכה אמא להתאבל על הרקדנית הספרדייה, ונשארה במיטה מכוסה בשמיכת הפוך הכבדה, כאילו אינה קיימת. אבא העיר אותי בחיוך. על הכיסא שליד המיטה שלי היו מונחים המכנסיים האדומים שלבשתי בחורף, החולצה הירוקה שלבשתי בשנה שעברה, כשהייתי צוענייה, ומגפי הגומי השחורים שלי. לאחר שלבשתי את כל אלה, הסביר לי אבא בחשיבות: “הפעם את תהיי ‘שודד–ים’!”

“איזו הפתעה” שמחתי. הוא אסף את שערותיי הארוכות בגומייה והידק אותן בסיכה גדולה, ואז עטף את ראשי במטפחת משובצת שאותה קשר לצד האוזן. את עיני האחת כיסה ברטייה שחורה, שהודקה לראשי ברצועת עור שחורה קשורה באלכסון. על פניי צייר שפם שחור ופאות ארוכות מכל צד ולבסוף שם בידי חרב מבריקה, דמוית מתכת, שקנה בשבילי, וכרך למותניי חגורה עם נדן. לא צריך היה להדגים בפני את התנועות – הן היו בי תמיד. מאותו הרגע הרגשתי כאילו התחפושת הזאת מקלפת מעליי את הדמות המדומה שלבשתי כל ימיי, ומחזירה אליי את דמותי האמיתית. תחילה התבונן בי אבא בחיוך ובהנאה, אך הסתגלותי המהירה מדי הטילה צל קל על פניו. אמא הציצה מתוך השמיכה וחזרה להיחבא בתוכה בזעקה: “געוואלד!… הצילו, מה הוא עשה מהילדה?”

כשהגעתי לבית הספר, לא הבינו הילדים מי היא זו שנכנסה בסערה לכיתה, מניפה את החרב ומקפצת בין השולחנות. אף אחד לא הצליח לזהות אותי ולנחש מי אני. בתנועותיי, בהליכתי, בעמידתי, נתתי לילד השובב שבי לפרוץ ולבטא את עצמו. גם כשהסרתי מעליי את הרטייה וקראתי בשמי, התבוננו בי כולם בחשדנות, כשאינם מבינים מה קורה כאן: לאן נעלמה הילדה הכפופה, המבולבלת, המכוּוצת תמיד, שמחפשת את הסינר של אמא שיגן עליה מפני העולם?

שלושה ימים של חג אמיתי היו לי באותו פורים. מאז אותו יום, שותפתי בכל משחקי הבנים. דיברתי בשפתם כאילו ידעתי אותה תמיד. התרחקתי מחברותיי, הילדות, והן הפכו זרות לי מאוד. חג הפורים נסתיים, אבל אצלי הוא רק התחיל. כי למרות העובדה שנאלצתי לחזור לדמות הילדה הביישנית והמבולבלת – שמרתי בתוכי על “שודד–הים” שלי. ידעתי, יבוא יום ונפגש שוב. אולי אחזור אני אליו, או הוא יהיה זה שיחזור אלי.

** מתוך “כשההר הזיז את הים” (כרמל, 2016).