באותה שנה משונה החליטו עיניי שדי להן מראות את פגעי העולם הזה והן החלו להיעצם מאליהן, עד שמרבית היום הסתובבתי כסומא, עם עפעפיים שנדמה שנתפרו, כמו באותם חלומות בעתה, בהם את מנסה להתעורר ולא מצליחה. דווקא החלומות באותה שנה, הפכו צלולים וראיתי בהם הכול, עד שלעיתים קמתי עייפה יותר ממה שהייתי ערב קודם.

הצטערתי שמכל החושים, דווקא חוש הראיה, נלקח ממני. כאשה של צבעים ומראות שמה שהחזיק אותי מעל פני המים היה תמיד קשור בתענוגות אסתטיות, הרגשתי שיש פה חוסר צדק קוסמי. אם היה עלי לבחור על איזה חוש לוותר, הרי שבקלות הייתי מוותרת בשלב הזה של חיי, על חוש השמיעה, אשר גרם לי לסבל יותר מאשר להנאה. פה ושם ציוץ ציפורים היה לי לעונג, אך מרבית הזמן הרגשתי שמפגעי רעש שונים, אשר נדמה כי בקעו מכל עבר ובכל רגע נתון, החליטו לנקום בי על רגישות היתר שאני מעזה להפגין כלפיהם.  

ביצעתי את כל הבדיקות שיש לרפואה המודרנית להציע לאדם המגשש את דרכו באפלתה המזהירה של הטכנולוגיה: ביצעתי סריקות של מערות הפנים, תעלות הסינוסים, שדרת הצוואר, המח. היה גם השלב בו קיוויתי שיימצאו גידול, כי זה יסביר הכול וגם כי כולם ירחמו עלי, שזה הדבר הכי קרוב לאהבה שיכולתי לקוות לו. אך דבר לא נמצא. אופטיקאי מדופלם מאפריקה התיכונה קבע שיש לי ניוון בעצב הראיה, ושהעצב כל כך עצוב עד שהוא מסרב לקבל מידע מהשרירים ומכיוון שאלה התייאשו מלשדר מידע לעצב, החלו גם הם להתנוון. הוא התקין עבורי משקפיים בעלי עדשות משונות ואלה הביאו לכדי הקלה זמנית. במשך ארבעה ימים חשבתי שנרפאתי, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. אך לאחר ארבעה ימים, כאב חד מתמיד פילח את ראשי ומחצית פניי. באותו ערב נפלו המשקפיים ונשברו והכאב נעלם בהדרגה ואתו גם ההטבה הזמנית. בשלב הזה כבר הייתי אחרי הכעס, או הפאניקה ולמדתי טכניקות להקלה זמנית, כמו כיפוי, בהייה או קומפרסים.

ערב אחד, בהליכתי בשדות פגשתי ידיד עבר שסיפר לי על טקס ריפוי מיוחד. הוא המליץ שאנסה אותו על עיניי. "אין לך מה להפסיד," אמר, "את מספרת שניסית הכול והמצב ממילא מידרדר. מקסימום תעברי חוויה." חשבתי על דבריו והחלטתי לנסות. יצרתי קשר עם זוג מכשפות הידועות בכינוין "השחורה והלבנה" והן הוסיפו אותי לקבוצה שתעבור את הטקס בירח המלא של החודש הקרוב.

*

יצאתי מרכבה הקטן של זו עמה הגעתי לאתר בו תוכנן הטקס. לנהוג כבר לא הצלחתי, הכבישים נראו כנחשים כסופים המאיימים לבלוע אותי. פסענו לאורך השביל שסומן בפיסות בד קרועות בצבע אדום. מאוחר יותר למדתי שהן נצבעו בדם הווסת האחרונה של אחת המכשפות, 'השחורה' – שלא משנה כמה ניסתה להחליף את מינה בעזרת טקסים וצמחים, עדיין דיממה ועצם די נהנתה מהכוח שהדימום העניק לה. צעדנו לאט ובשקט, מפאת כובד הציוד: שק"שים, אוהלים, ארגזי ירקות ופירות, כלי נגינה. בנגלה השלישית שמתי לב שאת התיק  בו ארזתי בגדים חמים ללילה, מגבת רכה וכרית עיניים קסומה שהבת שלי הכינה עבורי, אותו תיק לו הקדשתי מחשבה וחשיבות, נותר מאחור. בפינת חדר השינה שלי שנדמה היה רחוק מתמיד.  

הגעתי למחנה המאולתר שבקצהו של אגם נסתר, שם כבר הגיעו חלק מהנשים שהגיעו – כמוני – לרפא משהו, גם אם לא ידעו בדיוק מהו אותו דבר אותו ביקשו לרפא. מצב רוחי היה אופטימי. אך מהר מאד חלחלה לתוכי, כמו אמבה, אותה הרגשה המלווה אותי מאז ומתמיד, שבאופן יחסי לכל אחת אחרת, אני הכי פחות אהובה. לא נתתי להרגשה הזו להעכיר את הציפיה אתה הגעתי, לרפא את עיני.

החום כבר היה כבד והמים הצוננים היו מפתים. ללא בגד ים, מצאתי את עצמי מצטרפת לחבורת העירומות וטובלת באגם. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי כך, לפני נשים זרות, כמו גם לפני עוברי אורח מזדמנים ששטו באגם, בוהים בחוסר אמון למראה הילידי שנגלה לעיניהם. זו גם היתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שעלי לבקש ולשאול חפצים שיחליפו את מה שנותר מאחור. כך קרה שביקשתי מגבת וקבלתי יריעת בד יפהפייה, בצבעי סגול, טורקיז וירקרק, כמו המים אותם אמורה אותה יריעה לספוג לתוכה. היריעה שימשה אותי כמגבת, כשמיכת רביצה בשמש ומאוחר יותר כשמלת קשירה חגיגית בזמן הארוחה.

את הארוחה הכנו יחד מהמצרכים אותם התבקשנו להביא. הכנו מרק ירקות תפל בכוונת תחילה, שכן על מנת שלטיפול יהיה טעם, על המרק שלפניו להיות חסר אותו. כך אמרה המכשפה הלבנה אשר פניה חסרו כל הבעה משל היתה תוצר של המרק הזה. חוסר הטעם הפתיע שכן הוא עמד בניגוד גמור לצבעוניות שהיתה תוצאה של מגוון ירקות מרשים: בטטות, גזר, דלעת, קישואים בשני צבעים,  בצל, כרישה ועלים. המרק נותר תפל, אך מזין ומשביע כמו מרק שאמור היה להספיק לנו עד למחרת הטקס.  

במעגל שלאחר הארוחה הודיע צמד המכשפות שיש לנו כעת זמן חופשי עד כשעה לפני השקיעה. בזמן הזה שוחחתי עם חלק מהנשים, טיילתי קצת ביער וסדרתי לעצמי את המזרון שהבאתי כאשר דחסתי לתוכו כרית. שמיכה היה עלי לבקש מאחרים ולצערי השמיכה שקבלתי היתה מגרדת במיוחד, כמו אותן שמיכות שפגשתי לראשונה – ולאחרונה – בטירונות אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת. שמחתי שהבגדים שלגופי ארוכים מספיק, כך שלא אחוש את הגרד הנורא של השמיכה, או לפחות כך קיוויתי. שתיתי מעט מים ובעיקר הייתי בציפייה למשהו לא נודע. לפתע נשמעו מבין העצים קולות משונים, אשר התבררו כקולותיהן של המכשפות בניסיונן לחקות בעלי חיים שלא הכרתי. הקולות, כך הסתבר חיש מהר, סימנו לנו להתכנס באזור חולי ממנו היתה ירידה נוחה לאגם.

השמש השוקעת נראתה בקו ישר מולי. אבנים קטנטנות עיסו את כפות רגליי היחפות. קני סוף ועשביה פראית הקיפו אותנו מהצדדים ונדמה היה לרגע שאנו נמצאים בחוץ סודי, סמוי מן העין. חיש מהר התברר לי שאני עומדת לעבור את השלב הראשון של הטקס. התבקשנו אחת אחרי השנייה להשיל את הב(ג)דים שעלינו, לעמוד עירומות בין השחורה והלבנה, עירומות, ולתת משהו מעצמנו למים. כל אחת בתורה, נעמדנו, השלנו, נתנו וכאות סיום, שתי המכשפות – הלבושות – התיזו עלינו מים קפואים. כשהגיע תורי להשיל, לא יכולתי שלא להרגיש מגוחכת בדברי אל המים, אך כדי לסיים עם זה כבר מלמלתי דבר מה "הריני נותנת את הגאווה שמכסה אותי כמו שמלת נשף" ובאותו רגע ציפור ענקית חצתה את קו הרקיע בנחישות.   

לאחר מכן קיבלנו הפסקה נוספת. נדרשנו לשכב על המזרונים, כל אחת בגפה, בדממה. במרחק לא גדול נשמעו קולותיהן הגונחים מהנאה ארוטית ושבעה של המדממת והלטאה. כעסתי שהאיסור המפורש עלינו, לא חל עליהן. הזמן הזה נדמה היה כנצח, אך מתישהו נשמעו שוב, מבעד לעצים, קולותיהן המשונים. הן נכנסו כשריח סקס אופף אותן וסימנו לנו להתרומם מהמזרונים ולעמוד במעגל, מול האש המרכזית שהודלקה בינתיים על ידי הגבר היחיד שנכח במקום. את הסנה הבוער הזה הקיפו מארבעת כיווני הרוחות נשל של נחש, גולגולת של באפולו, שלד של סוסון ים ושריון של צב עצוב. שרנו יחד במשך כמה דקות ובשלב מסוים בקשה המכשפה הלבנה שנפנה כולנו לצדנו השמאלי ונתחיל לצעוד ברגל ימין. עשינו כדבריה. המשכנו לשיר ולמלמל תוך כדי הליכה סביב המעגל, כנגד כיוון השעון. לאחר שמונה סיבובים כאלה, התיישבנו בנקודה ממנה התחלנו, כל אחת בקצהו הקדמי של המזרון האישי שלה.

במהלך אותו לילה ארוך ושחור שתיתי, הרחתי ולעסתי מיני מרקחות, אבקות ועשבים ידועים פחות, מענגים יותר ולהיפך. שעשעה אותי העובדה שחלק מהמרקחות קבלו כינויים של בני משפחה זקנים בעוד אחרים נשאו את כינויי הדור הצעיר. הדילוג על דור ההורים, נראה הגיוני לגמרי: הרי הם אלה המביאים את התחלואים שהביאונו לכאן, לבקש את הריפוי שהילדים והזקנים מביאים.

*

לבנה הצטרפה למעגל באיחור מלכותי. היא נראתה כל כך לא שייכת לכאן:  נושאת יופי שמקורו בעולמות אחרים, מעוצבים במסורתיות אלגנטית. באופן שסתר את שמה, עורה היה שחום, אך עיניה היו כחול-חיוור, כמעט נטולות צבע ופיצו על כך בגודלן יוצא הדופן, כמעט חייזרי. בעיני היא היתה מושלמת: שלמה, אסופה, מדויקת ובכל זאת, לא הורגשה ממנה טיפת התנשאות. רק השקיות השחורות כחולות שתחת עיניה הסגירו את אנושיותה, שקיות שהעידו שגם היא, כמוני, צוברת לא מעט בתוכה.

היא התיישבה במעגל בזווית שלא אפשרה לי לראות את כל מה שקיוויתי לראות. מצאתי את עצמי נועצת בה מבטים כמבקשת לחדור לגופה, לראשה, לנפשה. בקשתי לדעת עליה הכול:  מאין הגיעה. מה מעשיה פה. לאן פניה מועדות. מה הסיפור שלה. מה היא שותה עם ארוחת הערב שלה והאם היא לובשת חזיה. בקשתי את חייה לעצמי. אך מה באמת ידעתי על חייה? לא הרבה. רק כשלמדתי מאוחר יותר שהיא הגיע למעגל הריפוי כדי לרפא את כנפיה השבורות הבנתי.

לבנה נולדה תחת השם מריאנה. אביה היה ממוצא מצרי, נצר למשפחת ספרנים מאלכסנדריה שברחו בעת השריפה והגיעו לספרד, שם הכיר סבו של אביה רקדנית פלמנקו ויחד, הם היגרו לקנדה. מכל המקומות האקזוטיים שיכלה לגדול בהם, מצאה עצמה מריאנה בפרבר משמים בפאתי טורונטו. כיוון שמגיל צעיר נהגו הוריה לקחת אותה לאופרה, התאהבה מריאנה בתלבושות הדרמטיות וחלמה להיות זמרת אופרה. מהר מאד היא הבינה שאהבתה לתלבושות דרמטיות לא יכולה לכסות על העובדה שהיה לה קול שטוח. כך היא חפשה את עצמה ולא מצאה, עד שהוריה, מודאגים מעתידה שנראה היה כלוט בערפל שאפיין את המקום, השיאו אותה לבן מהגרים מקהילה בה המנהגים היו דומים מספיק לאלה של משפחתה. משפחתו של בעלה היתה בעלת עסק לניקוי שטיחים פרסיים עתיקים, כמו אלה שכיסו את רצפות העץ היפות בבית הוריה.

אבל מריאנה היתה עשויה מחומרים אחרים. סוערים. צבעוניים. היא ידעה שאם תשאר מספיק זמן בחיים האלה שסידרו עבורה, היא תמצא עצמה מגולגלת בתוך שטיח. היא החליטה לעזוב הכול ולצאת למסע חיפוש, אך בטרם תמצא את מה שלא ידעה שהיא מחפשת, היה עליה לרפא את מה שזוהה ככנפיים שבורות. כאב עז היה מפלח את שכמותיה לאורכו של היום, כאשר רק בלילה, כאשר היתה נכנסת לשינה עמוקה של חלומות, עזב אותה הכאב ואפשר לה לעוף. מתבוננת על הכול מלמעלה הבינה שעליה לצאת למסע ריפוי.  היא חידשה את הפספורט שלה, ארזה מעט ככל שיכלה במזוודת דיילים אלגנטית וכך מצאה עצמה מגיעה למקומות כמו אלה בהם פגשתי בה.

*

האש, כמו השירה שנישאה סביבה, בערה במונוטוניות ומאחוריה ראיתי לפתע את המכשפה השחורה, מחליפה פנים ברגרסיה אד אבסורדום. המראה של עשרות, אולי מאות פרצופים מרושעים, מתחלפים בחזית גולגולתה כמו היו מסכות, היה מבעית ומחשמל באותו זמן. ממש לנגד עיניי, שבתנאים הרגילים כבר בקושי ראו משהו, התפרקו פניה לחלקים והורכבו מחדש לאינסוף גברים מקומטים, כעורים שנראו כמו הגיעו מהשאול. שינוי צורה, זאת זכרתי מקורס שעשיתי במבוא לאנתרופולוגיה אי שם בשנות העשרים לחיי, שימש מעין "כח-על" עבור אותם אנשים מניפולטיביים שאינם שלמים עם ההוויה לתוכה נולדו. הודות ליכולתה לשנות צורה, הצליחה המדממת, המכשפה השחורה, לשלוט בנפשן של נשים רבות וגם של לא מעט גברים מבולבלים. "כח-העל" שלה הביא אותם לראות בה את מה שליבם מבקש. באותו לילה צמד המכשפות הפיקו, ביימו וכיכבו בתיאטרון שמאני מרשים למדי המורכב מנוצות, זיקוקי אש, ריחות וצלילים מרתקים בחלקם, אך בו בזמן זרים עד כדי גיחוך.  

אבל באותו לילה אליו הוזמנתי, התרחש דבר מה נוסף.  

בניגוד לשחקנים אחרים בזירת השמאניזם המערבי, המכשפה השחורה ידעה להפעיל "כישוף התקפי", מסורת אותה למדה והביאה משנות החניכה הארוכות שעברה בערבות סיביר. "כישוף התקפי" הינו כלי עוצמתי לריפוי קבוצתי. על מנת שכישוף זה יעבוד, יש לקבוע קורבן מתוך הקבוצה, מעין "שעיר לעזאזל". אותו קורבן שאינו מודע לקורבניותו, מקבל לתוכו את רוחות החולי של כלל משתתפי הטקס. מכיוון שהיינו מעגל של שלוש עשרה נשים עם מחלות גוף ונפש שונות, אותה אחת שתיבחר בלא ידיעתה לשמש שעירה לעזאזל, תקבל לתוכה את כל הרוחות הרעות, תשתגע, תחלה במחלה לא מוסברת ואולי אף תמות בייסורים, כל זאת מבלי שאף אדם בסביבתה הקרובה ידע להסביר את ההידרדרות המהירה במצבה.   

ככל שהתקדם הלילה, הרגשתי שכוחותיי אינם עומדים לי. בעוד כולן התרוממו לריקוד ולשירה, אני הלכתי ושקעתי אל תוך המזרון המטונף מהפרשות גוף, ללא יכולת תזוזה. התחושה היתה כאילו השרשתי את עצמי לתוך המזרון, עד שהגעתי לאדמה שתחתיו, לתוכה התפוררתי. כאשר השייפ-שיפטר.ית עבר.ה עם מקל העשן במטרה להקים את כולן משכיבה לעמידה, היא בחנה אותי במבט מוזר אותו קלטתי בעין השלישית שעדיין היתה פקוחה אצלי בלילות חשוכים במיוחד. מה שראיתי שם העביר בי חלחלה איומה. ראיתי בפניה את הרוע המוחלט, זה שיודע לזהות חולשה פיסית וחוזק נפשי ולהיכנס בסדק שביניהם. משותקת מלהגיב או לברוח, צללתי באימה לתוך החשיכה שבתוכי עד שנפלתי לנים-לא-נים.

*

עם הנץ התיישבנו כל אחת בקצה המזרן שלה, משתפות במראות ובתחושות שחווינו במהלך הלילה. בעוד כולן מספרות בדמעות שוטפות ובפנים אדומים ש"היה מדהים," מרלנה ואני מלמלנו בשקט שהיה קשה במיוחד. למעשה מרלנה דברה, אני הייתי חלשה בכדי להוציא צלילים מפי. אפילו דמעות לא היה בי כח להזיל ופשוט שתקתי וחזרתי לעצום את עיני, מגולגלת כבוריטו בשמיכה המגרדת שלא הכרתי. נשאלנו כמה – מאחד עד עשר – אנחנו מאושרות באותו רגע, ולבנה ענתה "שבע". אני לא הגבתי, אך בליבי חשבתי, מה זה בכלל אושר ואיך אפשר לתת לו מספר?

המשכנו לשבת במעגל ולבנה שיתפה כי הגיעה למעגל כיוון שחשה שכנפיה שבורות, מה שגרם לכאב נורא בגב העליון, בכתפיים ובטרפז הצוואר. כעת הבנתי את פשר התנועות המוזרות שראיתי אותה מבצעת בשעות החשוכות, בהן נערך הטקס: מתחה את ידיעה אחורה ולצדדים, קרבה את השכמות אחת לשנייה, הצביעה עם האצבע המורה השמיימה. אך כנפיה סירבו להיפתח, כמו התריסו: "בת אדם, רגלייך נועדו לצעוד על האדמה, ממנה באת ואליה תשובי מהר מכפי שאת חושבת."  

מיד לאחר שסיימה לשתף, קמה לבנה בקלילות אלגנטית והרימה כמה ענפי לבנדר מערמת צמחי המרפא שהיתה ליד המעגל. היא שפשפה אותם בכוס מתכת מלאה במים צוננים מהאגם במשך זמן שנראה כנצח, כמי שמבקשת למצות מהם משהו שרק היא מכירה. בחנתי את מעשיה והיא החזירה לי במבט יודע וחומל. היא הבינה את מה שאני עדיין לא הצלחתי לשים במילים: אני הייתי השעיר של הכישוף ההתקפי שהופעל במהלך הלילה. זה הסביר את הקלילות בה כולן התרוממו מהמזרונים, את ההודיה שכולן הביעו על "טיפול המסור" ו"הכולה האינסופית", בעוד אני הייתי שבורה, מעוכה כמו ערימת העלים שהתפוררו תחת המזרון שלי. בעודה משפשפת את ענפי הלבנדר, התרוממה לבנה בפתאומיות – כמי שקבלה מסר מהצמחים – והחלה לנסוך את הנוזל הריחני על כפות רגליי ולעסותן בעוצמה רכה. כך ממש, לאור השמש ולעיני כולן. לפתע, למרות שדמי פסק מזה חודשים, הרגשתי פרץ חמימות בין רגליי והופתעתי לגלות דם חם מכתים את פנים ירכיי. כשראתה שאני מופתעת ונבוכה, ספרה לי לבנה בשקט שכשעירת הכישוף ההתקפי, סבלתי מקור מצמית במהלך הלילה, ושאחת השמיכות שהניחו עלי, היתה מוכתמת בדם וסתה של צעירת המעגל שבכך העניקה לי אנרגיית נעורים שאזדקק לה במהלך השבועות הקרובים בהם תנסה היא, לבנה, להציל אותי מהגורל שידעה שמצפה לי בעקבות אותו לילה.  

אט אט החלו לשוב אלי כוחות מעטים שאפשרו לי להרים אגוז ולהכניסו לפי. לעסתי לאט לאט, כאילו הלסת שלי איבדה את יכולתה הבסיסית ביותר. נעשה לי פחות קר והשלתי מעצמי בהדרגה את השמיכות ובראשן את השמיכה המגרדת. חלפו עוד כמה שעות, החום הפך כבד מנשוא ורציתי כבר לחזור הביתה. למקלחת, לרצפות קרות ולמזגן.

*

למחרת, במיטה ליד בעלי, רגע לפני שילדיי מתעוררים, הרגשתי שמשהו בי השתנה לתמיד ולא ידעתי לומר אם זה טוב או רע, והאם טוב ורע הם בכלל מושגים שהייתי רוצה להשתמש בהם ביחס לשינוי שמתחולל בי ברמה התאית. הרגשתי משהו בין נימול לדגדוג תת עורי והחלטתי לקום ולהימתח. הבית עדיין היה שקט, אותן דקות של חסד שאותן נשים "מגיל מסוים" שקמות הרבה יותר מידי מוקדם, מכירות היטב. בשנת העיוורון שלי, התחלתי גם אני להפיק הנאה מיוחדת מאותה שעה שבין חושך לאור. שתיתי כוס מים, ולחצתי על כפתור הרתיחה של מכונת הקפה בעודי בוהה למרחוק מעבר לחרכי התריסים. הקפה הודיע לי שהוא מוכן והסתובבתי חזרה למטבח למזוג לעצמי קפה ומה שנגלה לי היה לא פחות מפלאי: שמי הזריחה צבעו את קיר המטבח בוורוד. ניחוחו האהוב של הקפה החל לחדור מבעד לנחירי הפעורים, מילאתי ספל קרמיקה גדול בקפה שחור וטרי, לקחתי איתי שמיכה רכה ויצאתי לחצר להמשיך לבהות למרחוק.

בהיתי כאילו אינני רואה דבר, אך בו בזמן נגלה בפניי כל העולם על פרטיו הקטנים ובמקביל גם על ציריו המרכזיים. עצים ענקיים וציפורים שעפות בתוכם. בניין ענק באופק עם חתולים שעוברים תחתיו. משאית עברה משמאלי ועיני תפסה את צבעה, עכביש טווה רשת בין העציץ התלוי לעץ הנטוע מתחתיו. ראיתי הכול.

נכנסתי הביתה והסתכלתי בשקט בבתי הנהנית מדקות אחרונות של שינה. ראיתי את התאים בראשה נדלקים באורות זרחניים, את ליבה הוורוד פועם, את דמה האדום זורם בעורקיה הדקיקים. יצאתי בשקט, ספל הקפה עדיין בידיי, ונכנסתי לחדרו של בכורי. שרוע על המיטה, נהנה מרגעים אחרונים של ילדות, רגע לפני שיהפוך רשמית לנער. ראיתי את אותם איברים שיגרמו למהפך המתקרב בגופו, מייצרים זרעי גבריות, אניצי שיער פנים וערווה מתקבצים מתחת לפני העור כמו חיילים מיניאטוריים. אפילו את ההורמונים שלו יכולתי לזהות בבלוטותיהם. את הכול ראיתי. בעיניים שלי ראיתי.

בעלי התעורר. שמעתי אותו משתין. שמעתי אותו מוזג קפה ובחוש לתוכו שתי כפיות סוכר. שמעתי אותו ממלמל "בוקר טוב". סובבתי את ראשי אליו וחזרתי לא לראות דבר. השפלתי מבטי לכיוון הרצפה על כתמיה הדביקים אותם חשתי בכפות רגליי, אך לא ראיתי אותם. גם לא את שיירי הקפה בכיור. יש דברים שמוטב לנו לא לראות, חשבתי, מנסה לנחם את עצמי והלכתי להעיר את הילדים.

יכולתי לחוש שמשהו בי משתנה. לא הצלחתי להבין מה. עשיתי בדיקות הריון כל יום למרות שלא היתה שום סיבה ממשית שיופיעו שני פסים. משהו התחולל בי ולא ידעתי להסביר מהו. גלי חום וקור. שיערי נשר. שדיי כאבו והחלו להזיל נוזל שנראה כמו החלב שמעולם לא היה לי. הבילבול הפיסי הביא אותי לכך שביקשתי להיעלם ובה בעת להישאר לנצח. ביקשתי להשמיד את גופי אך לשמר את תודעתי. הכרתי את אפשרות הקבורה האורגנית, בה גופי המוטמן יתפרק ויזין את העצים והפטריות שביער. שמחתי על האפשרות הזו, אך היא לא סיפקה אותי. ביקשתי משהו אחר, משהו שלא סתם יישאר אחרי, אלא יותיר שובל של הרס סמוי, נקמה. כעבור חודש, הגיעה הזמנה בוואטסאפ למפגש המשך, בו ביקשו ממשתתפות הטקס להגיע "על מנת להמשיך את התהליך".   

*

הגעתי לנקודת המפגש שצויינה בזימון אך לא היה שם אף אחד. להפתעתי היתה מונחת שם מעין אלונקה ישנה מעץ שהיתה מרופדת בפרוות איילים. החלטתי לנסות אותה. נשכבתי כשלפתע המכשפה השחורה ובת הזוג שלה, הלטאה הגיחו מבעד לעצים כמו צלליות. הן החלו ללקט זרדים ולערום אותם במרחק קטן מהאלונקה בה שכבתי, רגועה מתמיד. שוב הרגשתי איך אני נכנעת לעייפות ואפשרתי לעיניי להיעצם ולגופי להתפרק לתוך עצמו.

אט אט החלו הנשים שפגשתי באותו לילה מדובר, להגיח גם הן מבין העצים. חיפשתי בעיניי את לבנה, אך היא לא היתה שם. שאלתי את שתי המכשפות מה אתה ומדוע היא לא מגיעה והן ענו לי שמריאנה, מסתבר שחזרה לשמה המקורי, נסעה לחופי טנג'יר, כי שמעה שיש שם מישהי המתמחה בניתוח החלפת כנפיים. שאר הנשים נראו שדופות אך חזקות, בעוד אני דווקא התעגלתי ונחלשתי. למעשה, במהלך אותו חודש הגעתי למשקל הכי גבוה בו הייתי אי פעם, להוציא הריונות כמובן. האשמתי בכך את גיל המעבר, אבל היה בי גם רעב חדש, לא מוסבר. בטני קרקרה כל הזמן. לא שלא הלכתי לבדוק אם אין מדובר באיזה טפיל שאוכל לי את האוכל, מותיר אותי רעבה. אלא שהבשר שהלך והצטבר סביב מותניי דיבר בעד עצמו: הטפיל היחיד היה הרעב שנדמה היה שקיבל חיים משל עצמו.

בנות המעגל השדופות החלו להתקרב לאלונקה המרופדת ולאש שלצדה. אני שכבתי שם כמו קיסר רומאי. הן אחזו ידיים והחלו להסתובב בצעדים מגושמים עד כדי גיחוך. אי ההתאמה בין הרזון המעודן, הכמעט רוחי שלהן, לבין התנועות הכבדות וחסרות החן, בלטה. עם כל סיבוב הן הוסיפו צלילים שנשמעו כמו מילים בשפה לא מוכרת. לפתע התחלתי לדמם. דמי החל ניגר בעדינות ובחמימות על האלונקה, מכתים את פרוות האיילים עליה שכבתי. לא היה לי אכפת.

ברקע החלו להישמע צווחות ולא הצלחתי להבין אם מדובר בצווחות של אושר, עונג או טירוף. הנשים העירומות החלו לשעוט לכיווני ולתדהמתי גיליתי ששוב ירכיי מתמלאות בדם חם. הנשים החלו ללקק את דמי והדבר גרם לי עונג וגועל באותו זמן. אך מהר מאד הן החלו להתרגז: הדם לא השביע אותן. לפתע הושיטה השחורה מצ'טי גדולה, כרעה מעלי ופתחה את מעיי. הדם החל ניגר מבין אבריי הפנימיים ונשות המעגל העירומות ומוכתמות מדם החלו לדחוף את ידיהן לגופי וללקט איברים שנשמעו כמו תפריט בשיפודיה בצומת חדרה: כבד, מעי, טחול.   

חלומי עמד להתגשם: גופי עוד רגע ייעלם, אך חלקיו נכנסו לגופן של אותן נשים שדופות, רעבות, תוך שהוא מאכל ומטמא אותן מבפנים. מעט מהן יעמדו בזה ואף יתחזקו. רובן לא.