שימי קדוש

כל ישראל חברים

כל ישראל חברים. זה מה שהיה כתוב לי על החולצה הלבנה. כל

מי שלבש את החולצה הזאת, חוץ מזה שהוא היה מחויב להיות

חבר של כל הישראלים, הוא גם היה חייב ללמוד צרפתית ארבע

פעמים בשבוע. שפות ואני זה כמעט כמו בית"ר ירושלים ושחקן

ערבי: פשוט לא מתחבר. לכיתה ח׳ שבע הדביקו את רות ממו –

מורה מתחילה עם מבטא צרפתי כבד, המון אמביציה וחוסר יכולת

בסיסית להתמודד עם שלושים שונאי צרפת שבכל שיעור ניסו

להדגים לה איך נראתה המהפכה הצרפתית מקרוב.

אחרי השיעור הראשון עם מאדאם ממו, סיפרתי להורים עליה

וגם ציינתי כמה אנחנו לא סובלים אותה. אימא התחילה לחקור אותי

על איך היא נראית ומה בדיוק שם המשפחה שלה, כי היה לה נדמה

שההורים של ממו והיא שלי היו שכנים עוד בימים ההם במרוקו.

היו שיעורים שהיא פשוט התחננה שנניח לה, שלא נחקה אותה,

שלא נעיף עליה כל מיני גזרי נייר או נכתוב על הלוח: "רות ממו

תתחתן רק כשיבוא שלום." והימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה.

יותר ומכל כאבה לרות ההתייחסות השלילית שלנו לנשיות שלה.

היא הייתה רווקה מבית מסורתי שנאלצה להתמודד עם תלמידים

מלאי הורמונים שנהנו להציק למורות חסודות וחסרות ישע בעלות

מבטא צרפתי. מאחורי כל זה הייתה לנו אג'נדה סמויה, לתת מכה

ניצחת לכל הצרפתים של פלטיני שכיכב אז בנבחרת השחצנית של

הטרי קולור.

לפעמים, אחרי שעות הלימודים, חלפה לה הממו הזו בסערה

בתוך ראשי. בשעות אחר הצהריים של יום חמישי אחד נסעתי בקו

16 לבית התקליט ברחוב הרצל, לקנות תקליט ליום הולדת של

אילן. אחרי שקניתי לו את Selling England by the Pound של

ג'נסיס, מצאתי שם בארגז של תקליטים בשקל איזה אחד בצרפתית

של מייק בראנט, Laisse Moi T'aimer. ביקשתי ממרק רייך

האגדי, שהיה המוכר שם, שינגן לי אותו בפטיפון. בעוד אני מקשיב

עם האוזניות מגיע מאחוריי דני פת ומסמן לי בשאלה, "ממתי אתה

שומע צרפתית"? בחוש הישרדות חברתית נדיר אני אומר לו מיד

שזה בשביל אימא שלי, ששומעת זבל צרפתי בשקל. כל האמצעים

היו כשרים, בטח לכאלה שמכריחים אותם להיות חברים של כל

ישראל. אבל בשום תקנון בית ספרי לא היה כתוב שזה כולל גם

להיות חברים של כל הצרפתים.

כך השתכללה מפעם לפעם ההתעמרות במורה החדשה לצרפתית

מאדאם ממו, שמצדה ניסתה לרַצות את הכיתה בכל דרך אפשרית.

פעם שכחה בכוונה על השולחן את הסטנסיל של המבחן יום לפני

המועד שלו, בתקווה שנמצא אותו וכל הכיתה תקבל מאה. בהזדמנויות

אחרות היא הביאה לנו קלטות של ז'אק ברל, חילקה לנו סוכריות

דרז'ה וביום שישי אחד הביאה לכל הכיתה ערימה חמה וטעימה

של קרפ צרפתי לרגל יום הולדתה.

בימי רביעי התקיים השיעור עם ממו לפני ההפסקה הגדולה.

בתום השיעור היא נהגה להשאיר תלמיד או שניים בכיתה, ולהעניק

לו תגבור בהפסקה. כולם ברחו, כי מי רוצה לבזבז הפסקה על ממו

ועל ענייני תחביר ולשון בצרפתית?

רק אני חיכיתי להזדמנות שלי, כשממו ואני נישאר סולו

בהפסקה, להריח אותה, להתקרב. אולי היא תתכופף לעבר

המחברת ואז?… בסוף זה הגיע. איך שנשמע הצלצול וכולם נסו

החוצה להפסקה, היא אותתה לי בידה הקפוצה וסימנה שאשאר,

ואני הבנתי שזה היום או אף פעם. פתחתי עוד כפתור בחולצה

הלבנה שלי, כדי שהמאדאם תראה שמתחת לסמל של אליאנס

מסתתר לב פועם בחוזקה. זו הייתה ההפסקה הארוכה ביותר

שחוויתי אי פעם. במקום להקשיב לממו וללמוד איך לבטא נכון

את המילה, התפללתי שתהיה הפסקת חשמל ושהצלצול לסיום

ההפסקה יידחה. היא רכנה אליי. כתף נגעה בכתף, וניחוח האו די

קולון שלה הפך את הגן עדן לגן עדן ריחני. היינו שניים, מוקפים

בהמון רועש של תלמידים ומנותקים מכל השאון שסביבנו.

"אתה בכלל לא מרוכז"! גערה בי ממו במבטא כבד שנמהל עם

הצלצול לסיום ההפסקה. אם סטיב ג'ובס היה מקדים את פריצתו

הטכנולוגית, בטוח הייתי מצליח לתפוס באייפון פריים של ממו

בחצאית מקסי מפלָנל. אבל ככל שהיא התרככה והפגינה ניסיונות

התקרבות אלינו, כך הכיתה נעשתה קרבית יותר. בימי שישי בערב,

אחרי הפעולה בקן של השומר הצעיר, היינו יורדים למרכז זיו,

ושם, בפלאפל "מפגש ארז" נערך המפגש עם הכרמליסטים. הם

על הג'ילרות 50CC שלהם – מין אופנועים שמרעישים כמו בלנדר

כשהוא מתאמץ לרסק גזר – ואני בחולצה הכחולה עם השרוך הלבן,

והיא עולה… שם, במרכז, בין ניסיון כושל אחד למשנהו לצוד מישהי,

נערכה התחרות המסורתית שלנו: מי הוגה רעיון יותר זדוני לפגוע

בממו, הצרפתייה הפרטית שלי.

דני פת, שהיה הרגוע בינינו, הציע להניח נעצים על הכיסא

שלה. יובל זהבי, בתנועת ביטול להצעה של דני, הציע לשלוח לה

מכתב אהבה אנונימי. היא תקבע אִתו פגישה, ושם, במקום המאהב

הצרפתי בניחוח כריסטיאן דיור, יחכו לה שניים מהכיתה עם ניחוח

זיעה ישראלית בבית השחי וביצים וקמח בידיים, כמו במנהרת שדים

בחג פורים אצלנו בקן. מנגד, אילן אובליו, שעדיין לא החליט אם

הוא יותר שמוצניק או יותר פושטק, הציע ללכת בלילה לבית דפוס

של אבא שלו שפתוח עשרים וארבע שעות. בלילות הוצב שם עובד

מטול כרם, כדי לתת מענה לביקוש הער למודעות אֶבל לאורך כל

שעות היממה.

שם, המשיך אילן לפרוש בפנינו את תוכניתו, נדפיס איזה שלושים

ארבעים מודעות אבל של רות ממו. נתלה אותן בלילה מסביב לבית

שלה ומסביב לבית ספר אליאנס שלנו, ואולי היא תבין את הרמז

ותודיע חגיגית למישל פלטיני שעם הישראלים לא כדאי לו להתעסק

ושעדיף שבמשחק הבא נגד ישראל הוא ישתדל קצת פחות.

מבצע מודעות האבל יצא לדרך. רכובים על הג'ילרות, נסענו

לבית הדפוס של ינקו אובליו בצ'ק פוסט, שם עבדול מטול כרם סידר

לנו את לוחות העופרת. אני הייתי אחראי לקופירייטינג. "בצער רב

וביגון קודר אנו מרכינים את ראשינו ומודיעים על פטירתה בטרם

עת של רות ממו ז"ל. ההלוויה תקיים ביום ראשון 13.5.1980 בבית

העלמין בכפר סמיר". יובל, לילית ויאיר גורביץ יצאו לתלות את

המודעות, לא לפני שאילן הכין להם דלי עם דבק מיוחד ומברשת

של סיידים מקצועיים.

באותו לילה פנטזתי עליי ועל מאדאם רות מתנים אהבים. זה

היה החלום הרגיל והטוב של כל תלמיד חנון על המורה הרווקה

והמורעבת שלו. מבחינתי היא ממש לא מתה, למרות הניסוח המשכנע

של מודעת האבל.

ביום ראשון הגעתי לבית הספר, ולמרבה ההפתעה גברת ממו

הייתה שם, כאילו כלום לא קרה. היא לימדה אותנו שירים של

ברסאנס ועוד מילים חדשות בשפה שלא הבנו. בהפסקה ניגש מרדכי,

השרת של בית הספר, לאילן, ולחש לו שחבל שהדפסנו על המודעות

אבל גם את השם של בית הדפוס של אבא שלו. שאפילו שזה בקטן

זאת טעות של טירונים, ושעכשיו כולם בהנהלה יודעים מי עומד

מאחורי הטריק.

אבא של אילן, שהיה רומני גאה ושונא צרפתים מאז שהם דפקו

את רומניה במונדיאל של 78, כמובן חיפה עלינו. הוא לא כעס על

מה שעשינו למאדאם ממו, אלא על זה שהשתמשנו בנייר של 180

גרם. זה היה נייר עבה ויקר מדי בשביל לבזבז אותו על "צרפתייה

שלא מתקלחת," כדבריו.

בלילות ניסיתי לשדר לממו 'בטלפתיה' שאני ממש לא שייך

לסיפור הזה של מודעות אבל, שבסך הכול נגררתי, שאני מכיר כבר

בעל פה את כל התקליט של מייק בראנט ומוכן לסלוח לצרפתים

על כל החמיצות שלהם. אבל היא לא ענתה לי. כנראה לא דיברנו

באותה שפה.

שבוע לאחר ההכרזה על מותה של ממו התכנסנו שוב ביום

שישי במרכז זיו ושוב חיפשנו איך להתענג על הצרפתייה שלי.

אחרי שבילינו עד שתיים וחצי בלילה בניסיונות נואשים להתחלות

חדשות עם בנות ישנות, חזרנו אל הטריק הישן והטוב: יובל שולף

אסימון קשור לחוט תפירה דק, אנחנו ניגשים לטלפון הציבורי שמול

מוניות נווה ומחייגים לבית של המאדאם שלנו.

ביום ראשון שאחרי זה רות ממו כבר לא הגיעה. החליפה אותה

מרשעת אמיתית שענתה לשם מזל מרג'ן. בשיעור האחרון הגיעה

המחנכת שלנו, שולה רון, וסיפרה שרות לא תלמד פה יותר. היא

עזבה הכול כדי לטפל באימא שלה שהתגוררה עמה וקיבלה התקף

לב קשה ביום שישי האחרון בשעה שתיים וחצי בלילה.