בבית הכנסת הקטן של האונגארים על שם החת"ם סופר זצ"ל, ברחוב בר כוכבא, אין הרבה מתפללים, אבל יש יהודי אחד שדומה כשתי טיפות מים לסופר ש"י עגנון. לידו מתפלל יהודי ספרדי. איך הגיע לכאן בכלל? בעל אף וסנטר מחודדים, הדומה כשתי טיפות מים לסופר דוד שחר.
על החת"ם סופר מספרים שהרג עמלקי ביער כיוון שהפריע לו בתפילה ובעיקר כיוון שרצה לקיים כמה שיותר מצווֹת… תמיד חשבתי שזה סיפור איום ונורא. כאשר החרדים היו מספרים לי את זה במין גאווה על כך שהחת"ם סופר לא פסח על שום מצווה חשתי בתוכי עד כמה זה לא יהודי בעיניי, המעשה הזה, וגם אם ימצאו לכך אלף צידוקים בהלכה.
נכנסתי להתפלל שם ונשארתי. אני שחי בתוך הרפובליקה של המילים, על חורבות קיסרות הספרות, שועלים מהלכים בין ההריסות, ורואה עצמי כאזרח בתוכה, חשתי שמשהו סומן כאן ויש איזשהו סדר בבריאה, סדר נכון. והתחלתי לעקוב אחריהם.
אחרי התפילה הם היו חוצים את הכביש בשבת לאט, בטליתות, שלובי זרועות, ונותנים למכוניות השונות לחלוף כדי שלא יעצרו בשבילם, כי אם הן יעצרו, כך הסבירו לי המתפללים האחרים, הם גורמים בעצם חילול שבת לאחרים וגם לעצמם בחזקת חוטא ומחטיא, מפני שהאוטו יתניע אחרי זה בחידוש המנוע ויגרום לזרימת דלק ויהיה כאן חילול שבת. היה חולף לו עדר המכוניות והם היו חוצים.
שבת אחת ברחוב, אחרי שיצאו מבית הכנסת, השניים כנראה הבחינו בי ועגנון סימן לי באצבעו לִקרוב אליהם. הוא טִייף בעיניו לשחר וזה פנה אליי בשאלה כשהוא מחייך: "יונגרמן," אמר בשפה שלא אפיינה אותו ועגנון חייך, "מה אתה עושה כאן?", אמרתי לו: "אני רוצה להיות חלק מהעולם שלכם." אמר: "אני חייט אומן וחברי צורף ומה לך אצלנו?". אמרתי: "בכל זאת, בכל זאת." אמר: "זה קשה. צריך לעמול הרבה." ועגנון הנהן בראשו. אחר כך עגנון פִּשְׁפֵּשׁ בכיסיו, הוציא מעט סוכריות חמוצות ישנות ונתן לי אותן ליד. מתוך חשש שמא אגע בעגנון נפלו הסוכריות על הרצפה והתכופפתי להרים אותן. "יונגרמן," הפעם היה זה עגנון, "לא נורא," מלמל בהברה אשכנזית-משהו, "עפר ארץ ישראל מבריא, נקה ואכול לאסותא."
חלפו ימים על גבי ימים. יום אחד, בשבת, לא ראיתי את בן דמותו של עגנון בקרב המתפללים הבודדים, ורק בן דמותו של שחר חצה את הכביש במעבר החציה קוממיות אחרי התפילה וכשקרבה אליו מכונית במעבר החציה ועצרה בחריקת בלמים הוא חצה ועבר בגאוות-מה ובהתרסה מסוימת.
אחר כך הפסקתי לעקוב אחריו.
הסיפור מעלה הגיגים על יושרה, אנושיות והלימה (בין קיום מצוות ומוסר-אנושיות).
השאלה המהדהדת בקצה לשוני היא, האם גם בן דמותו של עגנון היה חוצה את הכביש
באותה סיטואציה, או שמא החברותא מחזקת את המצוות.
תודה רן יקר. קראתי בעניין רב
אירית היקרה, בן דמותו של עגנון כנראה לא. אני חושב שהמצוות כאן הן רק סמל של איזושהי מחויבות עקרונית הרבה יותר מהתרי"ג עצמן וגם העובדה שהעולם השתנה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה ושצריך לעמול בה בספרות. תעזבנה יום תעזבך יומיים. שלמי תודה על התגובה. רני
גם עגנון גם דוד שחר והמון חנוך לוין.ממואר נהדר
רוני היקר, שלמי תודה על התגובה. אהבתי את הקריצה שלך לעבר חנוך לוין. רני
יפה חיברת מדרש ומעשה לימינו אנו ברעב למילים
רני היקר, תודה! האלגוריה שלך יפה וחכמה מאד. גם לגביה אפשר לומר ש- "כל אחד רואֶה מה שהוא רואֶה". אני רואה בה ניגוד בין היהודי האשכנזי רך הלב והנדיב לבין היהודי הספרדי, שהוא "בעל אף וסנטר מחודדים", "חצה ועבר בגאוות-מה ובהתרסה מסוימת" את מעבר החצייה ובכך גרם לחילול שבת. יש באלגוריה סוג של ניצחון הסגנון המתריס על הסגנון העדין, ניצחון שניכר לרעה בהוויית חיינו. אישית, ובמיוחד כיהודייה ספרדית, אינני חסידה של השוואות מכלילות… ועם זאת, הפירוש שלי הוא רק אחד מרבים שהאלגוריה מאפשרת – למשל, פער בסגנונות כתיבה בין הדורות והשוואות נוספות.
כל אחד רואה מה שהוא רואה.
רני היקר,
סיפורך מזכיר לי את דבריו של יאנוש קורצ'אק
"לְכָל דָּבָר יֵשׁ מֵעֵין קִיּוּם כָּפוּל.
פַּעַם אַחַת הוּא הַדָּבָר לִכְשֶׁעָצְמוֹ
וּפַעַם שְׁנִיָּה הוּא הַדָּבָר כְּפִי שֶׁהוּא
מִתְקַיֵּם דֶּרֶךְ עֵינַי שֶׁלִּי" (יאנוש קורצ'ק)
הַפַּעַם הָאַחַת הִיא הַתְּמוּנָה
כְּפִי שֶׁהִיא נִּרְאֵית בְּעֵין הַמַּצְלֵמָה
אַךְ כָּל כֻּלּוֹ הוּא הַדָּבָר הָאַחֵר
כְּפִי שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּעֵינֵי הַמִּסְתַּכֵּל.
אָז נִגְלִים אוֹתָם פְּרָטִים קְטַנִּים
סְמוּיִים בִּפְנֵי עַדְשַׁת הַמַּצְלֵמָה
רַק הַעֲמָקַת מַבָּטְךָ בַּיֶּלֶד לְאֹרֶךְ זְמַן
יְלָמְדוּךָ לְהַכִּירוֹ עַל אָפְיוֹ וּתְכוּנוֹתָיו.
גַּם אָז תְּהֵא זוֹ הִתְרָשְׁמוּתְךָ שֶׁלְּךָ
שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת אֶת רְשָׁמָיו שֶׁל עֲמִיתְךָ
מִצְּפִיּוֹתָיו בְּאוֹתוֹ יֶלֶד.
ההיעלמות של בן דמותו של עגנון וחילול השבת של חברו שנשאר, ביחד עם ההתרסה שלו, מעידים על שבר באמונה, או מהפך.
רן,
זה מאוד יפה; תענוג לקרוא משהו מ ש ל ך (התגעגענו…). התבוננות יפה פנימה המשרה על ההתבוננות החוצה – וגם להפך, מה שמוביל למינאטורה סינטטית מקסימה ומאירה.
הלוואי וישובו ויתקיימו בך ובכולנו דברי עגנון: "כל אדם נועד לו להכיר את מי שיכיר ובאיזה זמן יכיר אותו ובאיזה סיבה יכיר אותו" – והכול לשם הכתיבה המזכה.
צדוק
אלרט היקרה, אני לא בטוח שההבדל המהותי כאן הוא בין אשכנזי לספרדי בהכרח. כן נגעת בנקודה חשובה והיא פער הדורות הקובע בפירוש כי בכל הוויה ובכל דיסציפלינה מה שהיה הוא לא שיהיה ובסופו של דבר כדברי האקזיסטנציאליסטים אתה בן דורך ותמיד בדרך אם בחרת באמת ובתמים ללכת בה. אין שכר מצווה אלא מצווה, וצריך לעמול בה בדת-הספרות. ועוד דבר, תעשה מה שאתה אוהב ותהיה טוב בו כפי מידתך ומפוכח ואז גם תהיה חזק בזה ושלם עם זה וכנראה גם מאושר.
יגאל היקר, איזו תגובה מרגשת ויפה משלך. הציטוט מקורצ'ק נפלא ומתאים כאן מאוד. וגם המשכו משלך… אכן, אם מתבוננים התבוננות חיצונית ופנימית כאחד רואים דברים מעניינים ולומדים דברים מעניינים על עצמך ועל העולם ממש כילד המגלה אותו. הב לנו עיני ילד!
יצחק היקר, מרעב מילים לרעב מילים, שלמי תודה על התגובה ושבת שלום. רני
יוסי היקר, נכוחים דבריך, מדויקים מאוד. אבל לא רק… הייתי מוסיף כאן את המספר ואעתיק לך כאן את תגובתי לארלט מינצר. זוהי הרוח…כן נגעת בנקודה חשובה והיא פער הדורות הקובע בפירוש כי בכל הוויה ובכל דיסציפלינה מה שהיה הוא לא שיהיה ובסופו של דבר כדברי האקזיסטנציאליסטים אתה בן דורך ותמיד בדרך אם בחרת באמת ובתמים ללכת בה. אין שכר מצווה אלא מצווה, וצריך לעמול בה בדת-הספרות. ועוד דבר, תעשה מה שאתה אוהב ותהיה טוב בו כפי מידתך ומפוכח ואז גם תהיה חזק בזה ושלם עם זה וכנראה גם מאושר.
צדוק היקר, איזו תגובה משמחת ויפה, והציטוט מעגנון – שפתיים יישק! כל כך מתאים פה. חיבוק גדול ושבת שלום. רני
בדיוק רני. חשבתי אם להוסיף את המילה אקזיסטנציאליזם אבל לכך התכוונתי. אלגוריה יפה כתבת.
כמה קצר ככה מקסים
והתפילה שלך – מה עליה?
שמעון היקר, שלמי תודה על התגובה.
תפילת היחיד שלי בעינה עומדת.
אני נאחז בזה. רני