close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כיתת אמן

    מרתה רמון | סיפורים | התפרסם ב - 01.09.20

    כדרכי, הגעתי לפני הזמן לתיאטרון תמונע בשכונת מונטיפיורי על גדות נחל איילון. בזמן ההמתנה גיליתי שלפני עידן ועידנים רכש שם אדמות רבה של יפו, הרב יהודה הלוי מרגוזה, והוא גם נטע שם 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר; לימים קנה סר משה מונטיפיורי את אדמות השכונה וקמעה קמעה נעקרו הפרדסים והעצים ואת מקומם תפסו מוסכים, בתי מלאכה ואי אלו בנייני מגורים ישנים. כיאה לתיאטרון פרינג’, הוא ממוקם בשכונה בשולי הכרך, במבנה שהיה כנראה מוסך ונהיה לארבעה חללי תצוגה בשני מפלסים, ברחוב שונצינו. במדריך רחובות תל אביב יפו (יחיעם פדן, 2003) מצאתי שמשפחה יהודית שברחה מפני הרדיפות בגרמניה התיישבה בעיר שונצינו קרוב לקרמונה שבאיטליה, ומשנת 1484 היו בני שונצינו הראשונים ובעת ההיא כנראה גם היחידים שעסקו בדפוס בעברית (מסכת ברכות, תנ”ך בניקוד ועוד) והדפיסו גם בלטינית וביוונית. אני מתארת לי שההיסטוריה של השכונה ושם הרחוב לא היו השיקולים שהנחו את מייסדי התיאטרון בבחירת המקום, אבל בדיעבד, נראה שהמידע הזה מאציל קסם נוסף לפעילות התרבותית הענפה הרוחשת שם.

    אולם ההמתנה הגדול שבשעות הפעילות מגישים שם בירה וקפה ושומעים מוסיקה, היה עכשיו אפל, שקט, שרוי בתרדמת בוקר. התיישבתי ליד אחד השולחנות העגולים, הוצאתי את הכריך שלי, לחם שיפון עם אגוזים, גבינה צהובה וגמבה אדומה ונגסתי בו בתאבון. מה אני עושה כאן? זקנה חצופה שעדיין מצפה לחוויה. נראה שנכון מה שאומרים – התקווה היא האחרונה שמתה. בעודי מהרהרת בספקות שאינם פוסקים מלכרסם בי, אני מתנחמת בכך שלפחות הפעם לא נהגתי בפזיזות, דרשתי פתח מילוט, באתי על תנאי: אם ימצא חן בעיני, אם אני אתאים לכיתה, אם הכיתה תתאים לי… האמן הסכים. באתי. נחיה ונראה. אם נחיה נראה…  

    קולות עמומים בוקעים מן החדר הסמוך; אולי הקולות עמומים כי אני כבר לא שומעת כל כך טוב. אני בודקת את מכשירי השמיעה התקועים באוזני. מתוך החושך מתממשת מולי דמותו של גבר רזה בעל שיער כסוף, עטוי מעיל ארוך שמשווה לו גובה, סוודר בהיר עבה עם צווארון גולף. הוא מחייך, מושיט יד: “מי את?” הוא שואל. אני נבוכה, פי מלא לחם, אני מרימה את כתפי כמו בהתנצלות. הוא מושיט את זרועותיו ומנפנף מעלה מטה בתנועה של הרגעה.  

    זה הוא, האמן. גם הוא הקדים, הגיע זמן רב לפני תחילת השיעור. אולי גם הוא מתוח, כמו לפני הופעה. זו אמנם לא הצגת בכורה ממש, אבל בכל זאת, זה סוג של בכורה, סוג של הצגה. הוא מתיישב וממתין שאסיים את הלעיסה. עוד אישה מופיעה בפתח אולם ההמתנה; היא פונה כה וכה כבודקת אם הגיעה למקום הנכון, מבחינה בנו ומתקרבת בצעדים נמרצים: “גם את באת לסדנה?” היא שואלת בחיוך ומתיישבת על הכסא מולי. האמן לוחץ את ידה. “תכירו, תכירו” הוא מעודד אותנו.

    שמחתי להיווכח שאמנם האישה צעירה ממני, אבל גם עליה עברו לא מעט אביבים. אחת אחת מגיעות עוד נשים. מאחד החדרים הפנימיים מגיח עוד גבר שנראה כאילו זה עתה יצא מהמיטה; זקן אפור מדובלל מכסה את פניו, שיערו הארוך חבוש עד אוזניו כובע גרב מצמר בז’, משקפי פלסטיק גדולות מעטרים את מבטו הבהיר. הוא סוקר את הנוכחים בארשת של בעל בית: “רק נשים. מעניין למה רק נשים באו לסדנא?” הוא תוהה בקול אל החלל.

    “כי האמן נראה גבר מושך,” חשבתי אבל מילאתי פי מים. הגיעו גם שלושה גברים. היו מי שהכירו את האמן, היו מי שכמוני ראו והוא ראה אותם, שמעו עליו. תשע נשים, שלושה גברים והאמן. אם אף אחד לא יעזוב, נהיה שלושה עשר ביחד. כמו בסעודה האחרונה, נשתה מדמו, נאכל מבשרו. מתחיל להתלקח פטפוט נרגש. יש שממהרים להוציא מן התיקים דפי טיוטה של מחזות שכתבו, יש שכתביהם טמונים במעמקי הניידים שלהם. אני תוהה אם מישהו כבר עבר את טבילת האש, העלה כבר מחזה בפני קהל, אפילו בבית הספר, אפילו במתנ”ס המקומי. האוויר מחושמל מציפיות, מכמיהה לשמוע, להשמיע, להישמע, לקבל אישור ועידוד לכך שהמילים שהעלינו על הנייר באינספור השעות שבילינו בבדידות מזהרת של כתיבה ומחיקה לא נידונו לשכון לעולם ועד בחשכת המגירה, שהכתיבה שלנו היא לא רק מילוי הריק בנפשנו וכל מה שכתבנו לא נבע רק מצורך פנימי לסדר לעצמנו את עולם המחשבות שלנו. אם לא לשם כך, לשם מה באנו? 

    כשהייתי בתנועת הצופים בטימישוארה, רומניה, כתבתי מחזה, וגם ביימתי אותו ושיחקתי בו. רק עכשיו עולה בדעתי איך קרה שבהצגה בחרתי להיות גבר גיבור. אז, לפני עידן ועידנים, לשעה קלה הייתי יאיר, לוחם חרות ישראל שבעינינו נחשב גיבור ולא ידענו כלל שהיו ביישוב היהודי בארץ ישראל מי שחשבו שהוא טרוריסט חסר עכבות.

    במכנסיים אפורים קצרצרים וחולצה כחולה עם שרוך לבן או אולי שרוך אדום, נשענתי על ספסל על הבמה. אחות רחמנייה, ילדה מהשכבה שלי, חבשה את הפצע שלי; דאגתי להיפצע במקום נוח כך שהאחות לא תסתיר את פני בזמן שאני מדקלמת בלהט נאום חוצב להבות בהונגרית על הצורך להילחם בחירוף נפש למען שובו של עם ישראל לארץ אבותיו. תעודת ההוקרה שקיבלתי עם תום ההצגה מטעם התנועה מצהיבה במגרה שלי עד היום; חתום עליה דרור הבונים איחוד או השומר הצעיר, או אולי גורדוניה, בה היה חבר לאצי, המדריך בו הייתי מאוהבת. הימים היו ימי מלחמת השחרור. הייתי בת 13. כעבור שנתיים עלינו ארצה. בכך התחילה וגם הסתיימה הקריירה שלי בתיאטרון.

    עלינו חצי קומה ונכנסנו לאולם גבוהה וקר שנראה כמו בית מלאכה נטוש, מקורה בגג פח שהגביר את תהודת גשם הזלעפות היורד מפעם לפעם במטחים כבדים. בקיץ הפח בוודאי לוהט מכדי שתוכל חתולה כלשהי לעמוד עליו. 12 כסאות ומולם 12 שולחנות יחיד מעץ בהיר סודרו בחצי מעגול. במרכז מולם עמדו בדד כסא ושולחן לאמן.

    אני ממהרת לתפוס מקום באמצע כי אני צריכה לראות כדי להיטיב לשמוע. סבב היכרויות מהיר, מהיר מכדי שאספיק לקלוט את כל הפרטים. אני חשה את הסקרנות, את הציפייה הדרוכה והתקווה שפועמת בלב כולנו וכמו מחממות את ההנגר הקר: לפחות הפעם נוציא את הכתיבה מן המגירה החשוכה. הבחור שלידי מבקש לקרוא את הטקסט מן הנייד שלו. האמן עוצר אותו כבר במשפט הראשון ומבקש ממנו להפוך את המשפט. הבחור נבוך, מנסה פעם פעמיים. האמן זורה לעברו חיוכים מעודדים. לבסוף הבחור מצליח. האמן צודק, הראשים של כולנו מהנהנים נמרצות בהסכמה. האמן מוסיף ומסביר, מדגים, מלווה בתנועות נמרצות את הרושם העז, את המכה בבטן, את תחושת העלבון העמוק שהצופה עשוי לזהות מיד אם המשפט הראשון יהיה “בעלי לא מדבר איתי” או “בעלי לא נוגע בי” (בתנועה פתאומית האמן מרים את זרועו השמאלית למצב מאונך) לעומת משפט הפתיחה “לא מספיק שהבן שלי גוסס,” שלדברי האמן היא עובדה, מכאיבה ככל שתהיה, זהו תהליך המתרחש על מישור לאורך זמן (בתנועה איטית האמן מביא את זרועו הימנית למצב מאוזן) משפט פתיחה שאינו פועל פעולה דרמטית מיידית שהצופים רואים בו מיד כפגיעה קשה מנשוא ברגשות. אני לא בטוחה שהבנתי – האם בן גוסס מהווה פתיח פחות דרמטי מבעל מתנכר?     

    הקשבתי בדריכות במשך שעתיים, לא רציתי להפסיד מילה, לא רציתי להפסיד תנועה. מדי כמה זמן הבטיח האמן הפסקה קצרה אבל נסחף מיד בשטף האסוציאציות שעלו בו, אם מתוך עצמו ואם למשמע הערה או שאלה מן הקהל. הוא התחיל לומר משהו על קירקגור; חבל, דווקא אז הרגשתי שאני לא יכולה עוד, אני חייבת לקום לעשות פיפי. כשחזרתי הכריז האמן הכריז על הפסקה. הצטמררתי. היה קר בכיתה. ירדתי לשתות כוס תה חם. האמן עמד ליד מכונת המים והביט בי כשואל:

    “נו, איך היה לך?” או אולי שאל “איך הייתי?” – היינו הך.

    “היה מרתק,” או “אתה מרתק,” עניתי. האמן פנה לחלץ רשמים מן התלמידים האחרים ששחרו לפתחו. עליתי לכיתה. מה הוא אמר על קירקגור? דיבר על החיל והרעדה? לנגד עיני עלתה דמותה של קורדליה, נבגדת, נטושה, אומללה.     

    גבר קירח עם גולגולת מרשימה שעל אפו מתנוססים משקפיים חומים-כתומים גדולים מבקש לשתף אותנו בחוויה שעבר לאחרונה. פגישת מחזור של בני שישים וחמש כעבור עשרות שנים. הוא מספר על האווירה המחושמלת, כולם מתרגשים, עוברים מאחד לשני, מדברים, מתעדכנים. מדברים גם על מי שאינם, האם נסעו? חלו? או שמא הלכו לעולמם? רק אישה אחת עומדת לבדה בפתח הדלת, כמו חוככת בדעתה אם להיכנס או להסתלק. התלמיד מספר שהוא התנדב לנסות לברר מי היא. הוא ניגש אליה. היא זוכרת אותו, מאייתת את שמו המלא. ברור שהיא שייכת למחזור. היא השתנתה כל כך עד שגם עכשיו, משהוא עומד מולה ומדבר אתה, הוא לא מזהה אותה. אין לו מושג מי היא, מה שמה. הוא מבחין בדמעות הנקוות בזוויות עיניה. הוא לא רוצה שהיא תלך. מה לעשות כדי שתישאר?

    האמן אומר משהו. רצף הסיפור נקטע. אני לא יודעת איך נגמר הסיפור – האם האישה נשארה? האם הסתלקה אבלה וחפויה ראש?

    פעם, לפני עשורים רבים, בלילה ירושלמי קסום ומכושף, בדירת גן אחורית אצל חברים בטלביה, נשביתי בקסמו של גבר נאה שהגיע למסיבה בגפו. השיחה בינינו קלחה כאילו היינו לבדנו, כאילו איש מלבדנו לא היה בחדר ונמשכה עד אור הבוקר בדירתי השכורה ברחוב משמר הגבול ברמת אשכול. עם שחר קם האיש והלך. אולי הבטיח להתקשר, אולי לא. בהתחלה ניסיתי לנחש – האם הלך ישר לעבודה? אולי חזר לביתו? לרעייתו? יש לזמן תכונה אחת שהיא גם טובה וגם מקוללה – הוא עובר. כעבור זמן, אולי חודש, אולי שנה, פגשתי אותו שוב במסיבה. הוא הביט דרכי כאילו הייתי עשויה זכוכית, שקופה, לא נראית. התקרבתי. דיברנו על דא ועל הא. לא נדלק זיק בעיניו, לא זע עפעף, לא זז שריר בפניו. הוא לא זכר שום דבר, לא אותי, לא את הלילה הסוער, לא את הזיון הפראי שנשאר נעול רק בנבכי זיכרוני.   

    חוויתי ארבע שעות של הצגת יחיד, tour de force עם אמן שהפעיל את הקסם העתיק הזה, הנס שבו אלמונים מבוגרים הופכים לרגע לתלמידים להוטים שיושבים באפלה, עיניהם הבורקות נעוצות באמן בנשימה עצורה – סוף סוף אני יודעת מה זאת כיתת אמן.

    יצאתי מן ההצגה אל מזג אוויר קר וגשום. הרוח החזקה נשאה אותי על כנפיה, העיפה אותי על פני צומת המסגר, עברתי בדילוגים קלים ממידותיי וגם משנותיי את מהמורות הרכבת הקלה שאני לא בטוחה שאספיק ליהנות ממנה, טסתי במעלה רחוב לינקולן, עברתי ביעף על פני יושבי קפה התחתית ונחתי בביתי ברחוב שינקין, ראשי רוחש דיאלוגים דרמטיים. החיים מתחילים בגיל שמונים, לא?!  

    מרתה רמון

    מרתה רמון, ילידת רומניה, 1935; עליתי ארצה בשנת 1951. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בסוציולוגיה. בשנת 2000 פרשתי לגמלאות ומאז אני עוסקת בכתיבה ובתרגום. ספרי “המועדון” התפרסם בשנת 2009 בהוצאת כרמל; בשנת 2019 התפרסם בהוצאת כרמל ספרי “איך שרדתי את אמי” המבוסס על מכתביה של בתי, דנה אלקה רמון.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 4
    • 3

    תגובות


    10 תגובות על “כיתת אמן”

    1. מוישה לא חשוב הגיב:

      מלא תבונה ויכולת הסתכלות, תיאורים של רגעים בחיים, עירוב של ניצחונות קטנים ותבוסות. יפה לנפש

    2. מרתה רמון הגיב:

      תודה מוישה כן חשוב.
      תגובתך משמחת ומעודדת אותי להמשיך.
      כל טוב

    3. סגל לאה הגיב:

      נהניתי מהסיפור תודה מרטה

    4. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      יופי של סיפור. מעניין וכתוב היטב. לא קשה להזדהות אתו.

    5. צביקה אלון הגיב:

      “כיתת אמן” הוא מסוג הסיפורים שמרגישים במהלך קריאתם המון רגעי חיים: האווירה והמקום שבו הדברים מתרחשים, מגוון הדמויות, התקוות והאכזבות, הקשיים הפיזיים והרגשיים, הכמיהה להכרה, כאב הזיכרונות והתשוקה לחיים…
      תודה לך, מרתה, על חוויית הקריאה של סיפורך – הוא כתוב נהדר!

    6. אבי הגיב:

      לא סיפור
      חיים בחמש מאות מילים.
      אופטימיות אין סוף שאינה מצויה בגיל הזה,
      טוב שכתבת ואמיצה שפרסמת

    7. מרתה רמון הגיב:

      תודה לאה

    8. מרתה רמון הגיב:

      תודה דפנה.
      התגובה שלך מעודדת להמשיך

    9. מרתה רמון הגיב:

      איזה יופי של תגובה צביק.
      חיממת את לבי הזקן

    10. מרתה רמון הגיב:

      תודה אבי, שמחה שאהבת.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נפטרה מלאני קיי-קנטרוביץ’

    שי מרקוביץ'
     המסאית היהודייה האמינה כי ישראל היא מולדתם היחידה של היהודים, ויחד...

    נעים להכיר, רנה ורבין

    שי מרקוביץ
    רנה ורבין מסבירה בראיון מדוע החליטה לבחור כסיפתח להוצאה לאור החדשה...

    תיק דמשק

    שי מרקוביץ'
    רשויות בריטניה מנעו את הוצאתו מתחומה של העותק של “מאהבה של...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית