פסיכולוגית אוסטרלית מציבה סימני שאלה מעל תוצאות המחקר הידוע של הפסיכולוג מוזַפֶר שריף משנות ה-50 בדבר השפעה סביבתית על ילדים

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר וויליאם גולדינג שימש כמורה בבית הספר לבנים בעיר סולסברי בדרום מערב אנגליה, הוא לקח עימו קבוצה של תלמידיו לגבעה הסמוכה, עליה נותרו חורבות של מבצר מתקופת הברזל. גולדינג חילק את הקבוצה לשתיים: תלמידים שעליהם היה לתקוף את שרידי המבצר, ותלמידים שתפקידם היה להגן על ביצוריו. בתצפיתו גולדינג נדהם מהמהירות בה התלמידים בשני שבטים הפכו ללוחמים אכזריים.

בשנת 1954, תצפית זו של גולדינג על טבעם האכזרי של הילדים, הפכה לספרו הידוע "בעל זבוב", שהשפיע על דורות של קוראים וחוקרים. הספר שיקף את השקפת העולם הפסימית של גולדינג, לפיה ניתן לאתר את הבעיות החברתיות בפגמים של טבע האדם בתוך העבר.

מעניין לציין שמה שנחשב היום לספר פילוסופי, בעל השלכות חברתיות רבות, כלל לא תוכנן להיות כזה, אלא לשמש מעין פרודיה על ספרי הרפתקאות של התקופה, שחלקם הגדול התרחשו באיים כלשהם. אך כפי שזה קורה לפעמים, בסופו של דבר הספר הפך להרבה יותר עשיר ברעיונות מאשר עלילתו.

מאחורי הסיפור עומדת שאיפתו של המחבר להראות את עצם הקשרים הבין אנושיים ואת בעיות החינוך בקרב הדור הצעיר. באדם, מאז היוולדו, טמונים הן תכונות חיוביות והן שליליות, גורסת הפרשנות של "בעל זבוב". התפתחות האישיות האינדיווידואלית בכללותה תלויה בסביבה בה הוא גדל ומתחנך. תוך דוגמה של תלמידים אנגליים, המוצאים את עצמם על אי בודד, גולדינג מראה עד כמה קל לאדם למצוא את עצמו תחת השפעה זרה, כמה מהר הוא מאבד את תכונותיו האנושיות היותר אצילות, והופך לסוג של חיה.

ספרו של גולדינג משקף את מה שעלול לקרות כאשר הרֶשע שבאדם גובר על התכונות החיוביות שבו. אך בסופו, המחבר מביע תקווה שהאנושות תמצא בתוך עצמה את הכוחות להתגבר על הרוע.

ילדים לוחמים

בערך באותו הזמן שגולדינג ערך את תצפיותיו על תלמידיו, מעבר לאוקיאנוס ביצע מוזַפֶר שריף, הפסיכולוג החברתי האמריקאי החשוב ממוצא תורכי, תצפיות מאוד דומות. המחקר של שריף, שזכה לשם "ניסוי רוברס קייב", השפיע רבות בתחומים שונים, והצביע עד כמה חשוב הוא שיתוף הפעולה בין קבוצות של אנשים.

לאחר הניסוי הראשון, שהיה מלא פגמים ולא ענה על הציפיות של שריף, הוחלט ללמוד מהניסיון ולבצע את הניסוי השני. הפעם המחנה המשודרג הוקם בפארק רוברס קייב באוקלהומה. 22 הנערים שנשלחו לשם, בהסכמת הוריהם, לא ידעו כי לא מדובר במחנה קיץ רגיל, אלא כזה שהוכן בקפידה למטרות הניסוי. הנערים לא הכירו זה את זה לפני הגיעם לכאן. הם הופרדו לשתי קבוצות, וכל קבוצה ישנה בשני צריפים נפרדים שמוקמו רחוק זה מזה.

במהלך השבוע הראשון לשהייתם במחנה, שתי הקבוצות בודדו זו מזו ולא הייתה ביניהן שום אינטראקציה. הנערים בתוך הקבוצה יצרו קשרים חזקים זה עם זה והשתתפו בפעולות משותפות, כמו דיג ומרוצים. לכל קבוצה היה דגל וסמלים משלה.

כעבור שבוע, לאחר שהקבוצות הספיקו להתגבש, הן הופגשו זו עם זו ולקחו חלק בכל מיני תחרויות משותפות. לקבוצות המנצחות הובטחו פרסים ומדליות. במהלך ארבעה ימי התחרויות, הקבוצות, שכל אחת מהן זכתה לשם משלה – "הנשרים" מול "הרעשנים", החלו להפגין רמות שונות של עוינות זו כלפי זו. תחילה הדבר לבש צורה של עלבונות, כאשר חברי הקבוצות כינו זה את זה בכינויים כמו "משתמטים" ו"מסריחנים". המצב החל להידרדר כאשר "הנשרים" שרפו את הדגל של "הרעשנים". בתגובה "הרעשנים" פלשו לצריף של "הנשרים" וגנבו משם חפצים אישיים של יריביהם.

אך בעוד שגולדינג ביקש להראות שהבנים מטבעם הם שדים קטנים, שריף האמין שהקונטקסט הוא הכל. התחרות על אמצעי מחייה מצומצמים עלולה להביא אנשים לאיבה זה כלפי זה, אך אם יוצב מכשול משותף בפניהם, הם ישתפו פעולה.

הקונטקסט הוא הכל

שריף ביצע שני ניסויים תוך שנה אחת. למרות שבמהלך הניסוי הראשון שלו, שנערך במידל גרוב, כפר קטן במדינת ניו יורק, הנערים בני ה-11 היו אמורים להשתמש בכישוריהם, שריף וצוות חוקריו, מתחזים למדריכים וליועצים חינוכיים, התערבו במעשיהם על מנת להגיע לתוצאה המבוקשת. שריף האמין שיוכל להפוך את שתי קבוצות הנערים לאויבים מרים על ידי מה שנקרא "תרגילים בתסכול". זה כלל גניבת חפצים אישיים של הבנים ממגוריהם על ידי עוזריו, או חיתוך החבל שהחזיק את הדגל של אחת הקבוצות, בתקווה שאלה יאשימו בכך את הקבוצה היריבה. הכול כדי להסית את אלה באלה. אחד מעוזריו חדר לאוהל של אחת הקבוצות, העיף את תיקיהם אל תוך השיחים הסמוכים ושבר את היוקללי האהוב של אחד הנערים. אך למרבה תסכולו של שריף, הנערים פשוט סירבו להשתכנע לשנוא זה את זה.

לאחר שהפסידו בתחרות משיכת חבל, הקבוצה המפסידה פשוט הודתה שהקבוצה המנצחת הייתה טובה יותר. הם גם לא התרגשו יותר מדי מאובדן בגדיהם, והחליטו שהיה זה כתוצאה מבלבול במכבסה. בשלב זה הם כבר החלו להתייחס ל"יועצים החינוכיים" בחשד. "אולי הם סתם רוצים לראות מה תהיינה תגובותינו", אמר אחד הילדים.

ההתנהגות הקורקטית של הבנים הביאה את שריף להתקפי זעם, במהלכו תקף באגרופיו את אחד מעוזרי המחקר שלו. הוא נוכח לדעת שאין להתיר בקלות רבה כל כך את הקשרים שנוצרו בין הבנים עם בואם למחנה. לפיכך, כשנוכח לדעת שתוצאות הניסוי לא עומדות לתמוך בהיפותזה שלו, הוא הרים ידיים וזנח אותו.

אך הוא חשש שאם יחזור לקרן רוקפלר, שמימנה את הניסוי בסכום של 38 אלף דולר, בידיים ריקות, הוא לא רק יעורר זעמם של חברי הדירקטוריון שלה, אלא יהרוס את המוניטין שלו. לפיכך, בתוך שנה הוא הקים מחנה קיץ שני, הפעם בפארק רוברס קייב באוקלהומה. הפעם היה נחוש שלא לחזור על הטעויות מהניסוי הקודם. שתי קבוצות הנערים, "הנשרים" ו"הרעשנים" לא היו מודעים לקיומה של הקבוצה השנייה עד היום השני במחנה. כמו כן, שריף ויתר על תפקידו כ"מנהל תיאטרון בובות", תנאי שהוצב לו על ידי שותפו למחקר, או.  ג'יי הארווי, שכבר ידע כמה אימפולסיבי עלול היה שריף להיות, והתעקש שהוא יפקח על הנעשה.

שיסוי מהונדס

ב"רוברס קייב" הדברים התנהלו, פחות או יותר, לפי התוכנית. לאחר משיכת החבל, שבה הובסו, ה"נשרים" שרפו את הדגל של ה"רעשנים", וזה היווה סימן להמשך ההתפרעות: הרס הצריפים, גניבת מזון ומעשי ונדליזם. כל מעשה כזה היה תוצאת מניפולציה של צוות החוקרים.

לאחר ששיסו את הנערים זה בזה, הגיע זמן הפיוס הגדול, שנועד להיות השלב הסופי בהוכחת התיאוריה של שריף, לפיה לאחר העימות הצדדים בהכרח יגיעו לשיתוף הפעולה. בוקר אחד גילו הנערים כי מקור אספקת המים שלהם נותק. הם איתרו את מיכל המים בהרים שהקיפו אותם והזיזו את הסלעים. אלה הועמסו במקום על ידי שריף ועוזריו, והיוו מכשול לזרימת המים החופשית. "לאט-לאט, כשהשמש מכה בהם ללא רחם, הם עשו תורנויות להרמת הסלעים והשלכתם הצידה. תוך זמן קצר הם אירגנו שרשרת אנושית, שהעיפה את הסלעים למקום מרוחק, ועבדו כקבוצה מאוחדת," רשם ביומן אחד מעוזרי המחקר של שריף.

הניסוי של שריף, אם כך, היווה אנטיתזה ל"בעל זבוב" של גולדינג. במקום להטיל את האשמה על טבע האדם, שריף האמין שהסביבה היא שיוצרת את התנאים בהם פורחים קונפליקטים ואלימות. במילים אחרות, הוא האמין בכך שהשנאה היא תכונה נרכשת ולא מולדת. אז מי מהם צדק?

בסופו של דבר, לניסוי רוברס קייב היה סוף טוב: הנערים השלימו זה עם זה, ושריף הגיש את מסקנותיו: נכון ששנאה ואלימות הם כוחות הרסניים ובעלי עוצמה, אך הרמוניה ושיתוף הפעולה הם כוחות עוצמתיים לא פחות. עד היום משמש הניסוי כהוכחה לכך שבתנאים הנכונים קבוצות יריבות יכולות להשלים ביניהן. ועם זאת, הסיפור האמיתי של הניסוי מורכב הרבה יותר.

שריף היה מעוּדד, התיאוריה שלו הוכחה, וזכתה להצלחה בכל העולם האקדמי. עד היום הוא נחשב על ידי הפסיכולוגים החברתיים כדוגמה בלתי ניתנת לערעור של "תיאוריית הקונפליקט הריאליסטית". לעתים קרובות היא מיושמת במחקרים מודרניים.

רגשות קשים

אך האמנם התיאוריה של שריף עמדה בכל הקריטריונים האקדמיים? האם ניתן לומר ששריף השתמש בכלים מתודולוגיים מחמירים? ומדוע הוסתר מעיני הציבור והאקדמיה הניסוי הראשון, במידל גרוב?

"שריף בבירור היה מונע על ידי סוג של תשוקה," כותבת הפסיכולוגית האוסטרלית ג'ינה פרי בספרה החדש The Lost Boys, בו חקרה ביסודיות את שני הניסויים. "שריף השתמש בניסוי שלו במסורת של שנות ה-30 – שימוש בניסוי כבמוצג, מבלי לחפש דבר מה חדש." במילים אחרות, מה ששריף עשה זה לגבש תיאוריה, ואחר כך למצוא עובדות שיאששו אותה. ואם התוצאות לא מתאימות לתיאוריה? השלך אותם לפח.

במהלך שנות ילדותו בתורכיה, כותבת פרי, שריף היה עד לפעולות איבה אלימות בין תורכים, יוונים וארמנים, שעלו בחיי אלפי אנשים. היא מאמינה כי המניע שלו היה להבין את הגורמים לכך, ולהראות לעולם דרכים למנוע בעתיד קטסטרופות כאלה.

פרי מעלה בספרה שאלות רבות-משמעות לגבי אמינות המחקר של שריף, שנחשב עד עתה לאבן דרך בדיסציפלינות כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה וחינוך. השאלות של פרי נוגעות למתודולוגיה של המחקר ולאובייקטיביות של צוות החוקרים.

לצורך התחקיר לספר פרי איתרה כמה ממשתתפי הניסוי, כיום גברים בשנות ה-70 לחייהם. למרבה התדהמה, מסתבר כי אף אחד מהם לא היה מודע לכך שהמחנות בהם השתתפו, היו למעשה מזויפים.

המשתתפים העלו שאלות: "באמת זה היה כך? מי אירגן כל זאת? איך ההורים שלי הסכימו שאשתתף בניסוי הזה מבלי שאדע על כך?"

"כל משתתפי הניסוי איתם דיברתי, הביעו רגשות קשים כלפיו," מעידה פרי.

בספרה מראיינת פרי גם אחד מעוזרי המחקר של שריף, שנשאר נאמן לו. "נלחמנו בהרבה דעות קדומות," הוא מספר. "בעקבות ילדותו הטראומתית בתורכיה, ביקש שריף ליצור עולם שבו ניתן יהיה לאחות את השברים ולשקם את מה שאבד."