"תראה איך היא מנקרת את האוכל," אמר תורן אחד לרעהו, "מיום ליום היא דומה יותר לתרנגולות שלה.”

הם היו די קרובים לשולחן בו ישבה וסעדה בגפה, אחרי ששאר הסועדים כבר קמו. אבל גם אם שמעה את שיחתם, לא הנידה עפעף והמשיכה לנקר בצלחתה.

היתה מידה מרובה של צדק בדברי התורן. חווה הלולנית של כפר הילדים, רזה, בעלת פנים מחודדות והליכה מהדסת, אכן דמתה לתרנגולות אותן גידלה במסירות. היא היתה רווקה קרובה לשנת הארבעים לחייה, או כמו שאמרו עליה, כבר לא פרגית. מבחינה מקצועית יצא לה שם של מומחית ללולים, וממושבי הסביבה עלו אליה להתייעץ מקצועית. חיים חברתיים, שלא לומר גבר משלה, פשוט לא היו לה. ומה הפלא, העיר מישהו ברשעות, היא הולכת לישון עם התרנגולות.

בכפר הקטן, שגם אם נספור את המדריכים, החניכים ונותני השירותים, לא נגיע למאתיים איש, כולם הכירו את כולם וכולם דאגו לכולם. אשר על כן ישבו אנשי הכפר וחשבו, איך לגאול את חווה מבדידותה לפני שתהפוך לתרנגולת זקנה.

מישהו העלה את הרעיון לשדך אותה לשימי המסגר שחי בגפו. מצאו הרבה נקודות דמיון ביניהם. שני בעלי מקצוע מעולים שעבודתם היא כל עולמם. שני שתקנים מופלגים שחיים בכפר מאז ומתמיד ולמעשה, אפילו גדולי הרכלנים לא יודעים עליהם דבר. היחידה שלא התלהבה מן הרעיון היתה שוש הספרנית.

"השתגעתם?" שאלה. "חווה היא הקוראת הכי משובחת בכפר. אינני מספיקה להביא ספרים בקצב שהיא קוראת. ואצלה בדירה יש ספרייה שלא נופלת מהספרייה הכללית. שימי מעולם לא הגיע להחליף ספר. אני בספק אם הוא בכלל יודע לקרוא."

מסיבה זו או אחרת, הרעיון נדחה בצורה נמרצת גם על ידי חווה וגם על ידי שימי. כבר הסכינו בכפר עם רווקותה של חווה, אשר מיום ליום הלכה ודמתה לתרנגולות שלה.

בוקר אחד, פגשה אדם זר בכפר, שנראה לה אובד עצות. ברכה אותו לשלום והתעניינה אם הוא זקוק לעזרה. מסתבר שבא לבקר את יואב החצרן ונאמר לו שיואב נקרא דחוף למושב הסמוך וישוב רק בשעת אחר הצהרים והוא מהסס אם לחכות או לשוב לביתו, אלא שהאוטובוס, נאמר לו, מגיע רק פעמיים ביום לכפר ואת הפעם הראשונה כבר איחר. חווה הציעה לו לחכות בדירתה והוסיפה שתשוב לאספו לארוחת הצהריים. כשראה את הספרים המרובים בדירתה, אורו עיניו  וידע שלא ישתעמם לרגע.

בצהרים ישבו לסעוד ביחד וניהלו שיחה ערה, לתדהמת יושבי השולחן. אחר הצהריים בא יואב לאסוף את אפרים ("אבל תקראי לי פרוייקה, זה שמי בפי חברי," אמר לה כשהציג את עצמו).

"אישה מאד נחמדה," אמר פרוייקה ליואב.

"באמת?" תמה יואב. "ראית איך שהיא אוכלת? מנקרת כמו תרנגולת."

"אתה יודע מה צבע עיניה?" השיב ליואב בשאלה.

"איזו מן שאלה," ענה יואב ואחרי רגע מחשבה הוסיף, "בחיי, עכשיו כשאתה שואל, באמת אין לי מושג."

"זה מפני שאתם לא באמת מסתכלים עליה ואינכם רואים מעבר לדעה שגיבשתם עליה מתישהו."

 ואכן, בפעם הבאה כשפגש בחווה, הסתכל יואב בעיניה וגילה שהן אפורות ויפות.

בחתונה העליזה נכחו כל אנשי הכפר. חווה ופרוייקה קרנו מאושר. כיבוד הוגש כיד המלך, אבל שלא כבמסורת הימים ההם, לא הוגש רבע עוף. חווה לא הסכימה לאכול את בנות טיפוחיה.