close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כבוד רבנו

    גד קינר קיסינגר | סיפורים | התפרסם ב - 28.05.19

    קצין המשטרה הקיש בעדינות על דלת העץ הכבדה והמטופחת, שפיתוחיה לא הלמו את קיר השיכון הנגוע בנתזי טיח גסים. “כבוד הרב,” הוא קרא, “כבוד רבנו.” הוא המתין רגע וקרא שנית. ואז נפנה אובד עצות אל השוטר והשוטרת שעמו, שחולצותיהם כבר היו מוכתמות בזיעה למרות שעת הבוקר המוקדמת. לבסוף ניסה ללחוץ מעט על הידית הקודחת בשרב כלפי מטה. הדלת נפתחה מעצמה. עיניו מיצמצו בחשכת מה שנראה כחדר אורחים שהוסב לחדר שינה, ומסרב להפקיע עצמו מייעודו הקודם. בחדר עמד ריח חמצמץ של ספק זיעה ספק משהו אחר, שהקצין מיאן לנסחו לעצמו. הגבר המגודל שעל המיטה הרחיק מעל רגלו את רגלה של הילדה העירומה שישנה לידו, והסיט בזהירות אבהית מעל פניו את דבלולי שערה הארוך והמיוזע. היה חם מאוד. לח. הוא מיהר לשלוח את ידו אל מאחורי גבו, אל הרצפה. השוטרת שלחה יד אל נרתיק אקדחה. אבל הוא רק גישש אחר פיסת בד שחורה שהיתה מוטלת ליד המיטה. הקצין זינק ממקומו, ורכן ארצה.

    “הנה, כבוד רבנו,” אמר, והושיט לו ביראת קודש את הכיפה. הגבר החווה בידיו בחוסר מנוחה כדוחק בו להניח את הכיפה על ראשו ולהדק את האטב.

    “כן, כבודו, מיד,” ענה הקצין, נבוך משהו, ושקד להתקין את הכיפה על שפעת שערו הלבן של השוכב, שהרים מעט את גופו, ובחופזה ניסה להעלות את המכנסים שהיו משולשלות על שוקיו הלבנות ותפוחות הורידים, שהסתירו את קרסוליו. המכנסיים לא נענו לו.

    “זיעה,” הפטיר הקצין כמתנצל בשם הרב, “מאוד חם. לח.” אבל מיד השתתק, כשהאיש זרק בו מבט חטוף, כתמה על שהלה נטל את רשות הדיבור בלי שהתבקש לכך. בדאגה רבה, כפי שמסייע לילד אהוב וחולה אנושות לקום ממיטת חוליו כדי שאפשר יהיה להחליף את יצועו, שב הקצין ורכן לעבר שוקי הרב, כשהוא מנסה להסתיר עצמו משני מלוויו, שהשתדלו מצידם להתעלם ממעשי מפקדם. מחמת המבוכה הגיש הקצין לגבר מכנס אחד בלבד, והלה הידס קלות במקומו כתרנגול בניסיון לחלץ ממנו את שתי רגליו. ארשת הפנים של השניים, שעמדו מן הצד, מבדילים עצמם מן המתרחש, עטתה משנה חומרה כמבקשים להוכיח שלא התגנב להבעתם ולו שמץ חיוך. מחווה זו רק העלתה את חמת האישה.

    “תעזבו! תעזבו! אין לכם בושה?! לפני הבת שלו. עוד לא בת 12,” פעתה חלושות, כשרק עיניה השחורות מבליחות מתוך האפלולית.

    “זה בסדר, מרים, זה בסדר,” היסה אותה האיש ברכות המהולה ברחמים ובכלימה על התנהגותה. תשומת לבו היתה נתונה הרבה יותר לכתם הגדול שעל מפתח תחתוניו, שעדיין לא הספיק לעטות עליו את מכנסיו. עכשיו נראו עיניו הכחולות, הגדולות והנבונות, שקמטי הצחוק בזוויותיהן העידו על הרוח הטובה, החמולה, המבודחת לפרקים, ששכנה בהן בשעות אחרות. העיניים לא הסגירו דבר, אבל הקצין נפנה קלות לעבר השוטרת נמוכת הקומה, שעוד טרם סיים את הטיית גופו, הבינה וחמקה מהחדר כמי שנתפסה בקלקלתה. לפתע ננערה הילדה ונתלתה על צווארו של האיש בידה האחת, ובידה השנייה העבירה את מסרק אצבעותיה ברעמתו הלבנה כמבקשת גם לתולשה ממקומה וגם למנוע ממנו ללכת מעמה.

    “אל תלך, אל תלך,” מילמלה, תוך שהיא נצמדת אל פניו, צווארו וחזהו בנשיקות עגבים. רק במאמץ רב עלה בידי האב לעצור מראשה לגלוש מטה, אל המיפתח.

    “תקחי אותה, יש כאן אנשים, תקחי אותה כבר,” פקד על האישה בבהילות, כשהוא הודף את הילדה מעליו, “תקחי אותה!” צווח.

    עיניה השחורות של הילדה בהו בשני השוטרים ובנער ממד”א, שנכנס בינתיים מבלי שאיש יבחין בו. הם נסוגו מעט לאחור לעבר פתח הדלת, כהמומים מיופייה ומלהבי מבטה הנטרף ששיספו אותם. ועוד טרם הספיקה האם למשוך אותה לעברה כמי שמושכת בגנבה ובלי עדינות מיותרת שק לחם מלא, הספיקה הילדה לגרום לאורחים הלא קרואים להשפיל את עיניהם במבוכה, ופצחה בצחוק חוגג שהלך וגבר עד שאי אפשר היה לשאתו. אז צילצל הפלאפון המושלך שבפינה. האב נקרע בין רצון להשתיק את ילדתו, לבין משאלה שהצלצול ישתנק.

    “אפשר?” שאל.

    הקצין רכן ארצה והרים את המכשיר, לחץ על הכפתור ובתשומת לב דאוגה והגישו אל אוזן הרב.

    “בוקר טוב,” אמר האיש בסמכותיות רגועה שלא הלמה את המעמד. “לא, היום אני לא כל כך… כן, תגיד לדיינים, ותנהלו את הישיבה בלעדי. שאבואב יהיה היושב ראש במקומי. אולי אחרי הצהריים, אולי בערב, כן בערב….” הוסיף, וכיבה את המכשיר. אחר כך קם, היטיב את מכנסיו, כיפתר במהירות את חולצתו, ואמר לקצין כמעודד אותו: “תשים, תשים.”

    הקצין לא ידע את נפשו: “כבוד הרב…”

    “זה בסדר, תשים, תשים.”

    השוטר השני שלף במהירות את האזיקים, בפנים קהות וחתומות, וסגר אותם בענייניות על פרקי ידיו של האיש. בינתיים סייעה האם לבחור הצעיר, הלבוש בז’קט לבן ובלתי מכופתר מעל טי-שירט שחור, לרסן את הנערה כדי שיוכל לנעוץ בזרועה את הזריקה, בעוד היא נאבקת בהם, גועה בצחוק פרוע, ומתריסה בניצני שדיה כלפי האח. אז רימז האב, ללא מלים, לקצין, שנעתר לו במנוד ראש. הוא ניגש לעברה המרוחק של המיטה, הניף את שתי ידיו המחושקות באזיקים כלפי מעלה, וליטף ברכות מרפרפת את שער הילדה. היא נשנקה, חדלה מצחוק, ובהתה בו. הוא הוריד את ידיו, שב והניף אותן, ועוד בטרם הספיקו השוטרים והאח בלבן לנחש את כוונתו, הנחית את שתי טבעות המתכת הכבדות על ראשה. הילדה פלטה פעיית השתאות קלה, וצנחה ארצה. האח נרכן עליה במהירות, מגשש נואשות אחרי הדופק.

    “ברוך השם,” מילמלה האם בהקלה. הגבר פנה לקצין וחייך.

    “ברוך השם,” החרה החזיק אחרי אשתו, “עכשיו יהיה שקט.”

    גד קינר קיסינגר

    פרופסור לתיאטרון, מרצה וחוקר פורה בשטחים רבים של אמנות הבמה. שימש ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב; בעבר דרמטורג ומנהל המחלקה החינוכית של תיאטראות הבימה, הקאמרי, החאן, מנהל אמנותי של פסטיבלי התיאטרונטו והישראדרמה, עורך ביחד עם ד"ר חיים נגיד את כתב-העת תיאטרון; תרגם מחזות רבים מנורבגית, שבדית וגרמנית. על תרגומיו לאיבסן זכה בתואר אבירות מטעם מלך נורבגיה. קינר הוא שחקן, במאי ומשורר, ששיריו התפרסמו בכתבי עת ובמוספים ספרותיים רבים, וכן בקובצי שירה ישראלית. הוא יו“ר איגוד כללי של סופרים בישראל. שיריו ראו אור בספרדית בהוצאת "וורבום" במדריד.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים של מרץ 2019

    אסתר ועדינה | נגה אלבלך | אחוזת בית | 2019 אסתר...

    הממלכה כמרקחה

    שי מרקוביץ'
    הסקנדל סביב ועדת פרס נובל לספרות משסע את האקדמיה המלכותית בשוודיה...

    נעים להכיר, יורם אורעד

    מאת: אבי גרוסברד
    כותב מאמרים בתחומים מגוונים ובהם - חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית