ימי בין המצרים, תקופה מאד מיוחדת – וכשהיינו ילדים לימדו אותנו שזו תקופה שאוצרת בתוכה הרבה צער. ימים קשים והם נמשכים בין היום שבו הבקיעו את חומות ירושלים ועד הרגע שבו פרצו לתוכה והחריבו את המקדש. הנה התחילו יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים  – ורצינו להבין כיצד מצליח העם היהודי לקיים בתוכו מסורת של אֵבל ממושך, כיצד מזדהים עם הסֵבל של העם לאורך דורות. מה זה אומר לנו? מה זה אומר לגבי הקֶשר שלנו להיסטוריה שלָנו?

כדאי שנזכור: כאשר קמה מדינת ישראל, הבולים הראשונים שהונפקו תחת הסמליל 'דואר עברי' הציגו בולים, שעליהם הופיעו מטבעות מימי עצמאות ישראל, מימי מרד בר כוכבא…רצינו כעם להרגיש שאנו מקימים עם מחורבנו.

השאלה נשארת: האם אנו יכולים לשאוב מן הקשר הזה עם אותן תפילות עתיקות כוחות לימינו שלנו? ביקשתי מהרב אליהו חיים פנחסי, רבה של קהילת עין חמד, להאיר את עינינו בנושא כה עמוק.

הרב פנחסי בתפילת תשעה באב

אלה השאלות ואלה התשובות של הרב:

בין המצרים היא תקופה מיוחדת. הפעם מדובר לא בצום או בתענית שחלים ביום אחד.. עד הצום בתשעה באב יש אבל מתמשך…איך מחזיקים מעמד בימי אֵבל לאורך תקופה?

כן, מדובר בתקופת אבל. עמדת היסוד היא הזדהות עם הצער של העם, עם היסטוריה שיש בה דגש על הזיכרון. יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים מתאר תקופה מקודשת  במסורת היהודית, ואלה שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, בו הובקעה חומת ירושלים –  לבין תשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש.

בין המצָרים הם זמן מאד מיוחד, אלה אכן ימים של צער, שעליהם נאמר (בספר איכה א, 3 : "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". חכמינו המליצו לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, למשל, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר.

האם גם דיני האבלות מחמירים בתקופה זו, האם האבל הוא מתוך מחויבות לזכר החורבן? 

אנו חשים מחויבות לקיים את השבועה שנשבענו על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני", יש לנו מחויבות פנימית ואיתה הלכות רבות שעיקרן לשמֵר בתודעה הלאומית את חורבן ירושלים, חורבן הבית וכל התלאות והייסורים, שפקדו את עמנו מאז ועד היום.

הזיכרון קשה. הלבבות אומרים: שוב חלפה שנה, המשיח עדיין לא בא, בית המקדש עדיין בחורבנו. מכאן מתחילה המחויבות לזיכרון. אנו שוב מתאבלים בימים אלה, ימי בין המצרים – אלה הימים שבין י"ז בתמוז עד תשעה באב. דיני האבלות בתקופה זו הולכים ומחמירים. מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב נוהגים מקצת אבלות. מראש חודש אב ואילך- או לפי מנהגי עדות המזרח, בשבוע שחל בו תשעה באב –  הדינים חמורים יותר. ערב תשעה באב יש לו דינים משלו. חמור מכולם הוא יום תשעה באב עצמו.

מעבר לתקנות לציון  הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות, ונמנעים מלברך בהם 'שהחיינו'השבועות מריקודים ומחולות – והיו גם קהילות שנמנעו מלהסתפר בימים אלה. אשכנזים וספרים נהגו גם שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות.

 האם המדרשים שנותרו בכתבי הקודש שלנו מספרים לנו סיפור, שמוביל אותנו לאבל הגדול? מה קרה בימים אלה?

מובא במדרש שבשעה שבית המקדש עלה בלהבות, היו כוהנים שקפצו לתוך האש. ואמר א' מבעלי המוסר, אותם שקפצו לכבשן האש אפשר מאוד להבין, אך קשה להבין את אלה שלא קפצו לתוך האש. כיצד היה להם כוח להתגבר ולשלוט בעצמם הרי צערם היה נורא, רואים אנו, שאלה אשר ראו את החורבן בעיניהם, חשו צער עמוק מאוד. אך ככל שחלפו השנים, גדל הקושי להתאבל כראוי על ירושלים והמקדש.

בכל זאת חלף זמן, חלפו אלפיים שנה – ועדיין מתאבלים. האם אין דרך לקחת מרחק מן הזיכרון?

אילו היינו רואים את בית המקדש, או לפחות שומעים עליו מאבותינו אשר ראו אותו, בוודאי היינו מתאבלים אחרת לגמרי. שכן אז היינו יודעים על מה להתאבל. אבל מאחר שאנחנו כבר אלפיים שנה ללא מקדש, העבודה להגיע לאבל אמיתי על החורבן הינה עבודה קשה ביותר!

מספרים על נפוליאון הגדול שביקר בימי תשעה באב בשכונות היהודים בעיר פריז, ושמע שם קולות בכי ונהי תמרורים. נדהם נפוליאון, נכנס לבתי הכנסת ושאל את היהודים, "מה קרה, האם פגעו בכם, איזה אסון פקד אֶתכם. על מה אתם בוכים, על מה אתם מתאבלים?".

ענו לו היהודים: "לפני כמעט אלפיים שנה נחרב בית מקדשנו, ועד היום לא נבנה מחדש. על כך אנו בוכי". אמר נפוליאון לכל הפמליה שלו: "האם אתם מבינים מה קורה כאן? העם הזה עדיין בוכה על בית, שנחרב לפני אלפיים שנה…עם שיש לו יכולת לבכות על בית, שחרב לפני זמן כה רחוק, כאילו חרב היום, עם כזה אי אפשר לנצֵח. עם שקשור לֶעָבר שלו, לשורשיו הרוחניים בצורה כה עמוקה  – אין עַם חזק ממנו".

מדוע קושרים בין ימי בין המצָרים, ימי האֵבל – לבין הציפייה לגאולה, הציפייה למשיח?

האֵבל אינו אֵבל חסר תוחֶלת. אנו מייחלים בכל רגע, שהבּית שחָרב אכן יקום, זה מקור קיומנו הרוחני. לא די שעלינו לזכור את החורבן הנורא..לא די להתפלל על בניין בית המקדש, יותר מזאת: עלינו לצפות ולייחל בכל עת לביאת המשיח. מה הפירוש לצפות ולייחל? נתאר לעצמנו אדם המקבֹל התקף לב בביתו, והוא שרוי בסכנת חיים. בני הבית מתקשרים מיד לניידת טיפול נמרץ, והאמבולנס אכן יוצא לדרך. כאשר הם מניחים את שפופרת הטלפון על מקומה, הם רצים מיד לחלון לראות, אם הרופא כבר הגיע. וכך מדי דקה הם ניגשים שוב להשקיף מבעד לחלון, ונעשים חסרי סבלנות וקצרי רוח, שואלים: מדוע הוא עדיין לא הגיע. זה נקרא ציפייה לביאתו.

על גדולי עולם מסופר, שכל חייהם חיו בדריכות ובציפייה מתמדת, והלב לחש: אף על פי שיתמהמה אחכה לו…יהודים מאמינים בכל הדורות…המשיח יגיע. יש מהם שתפרו לעצמם חליפה מיוחדת, אשר אותה ילבשו בבוא הגאולה. וכמו כן מסופר על גדולי ישראל ,שכאשר שמעו קול המון הבוקע מהרחוב, שאלו מיד: האם המשיח הגיע?!. על כן הבה נתחזק לפחות בשבועות אלו, נמשיך להתפלל על ציון וירושלים על גאולתנו ופדות נפשנו. זו הדרך להתקרב למשמעות הרוחנית של העם הזה, העם שלנו, ונחוש מה שהם חשו לאורך דורות: לרצות לקרב את ביאת משיח צדקנו ובניית בית מקדשנו אמן.