close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ילד, סרטן – ובורא עולם?

    יצחק מלר | סיפורים | התפרסם ב - 20.07.22

    הזמן — קרוב לשעת חצות, ביום חמישי לפני סופו של שבוע שגרתי של קרבות סרטן מתישים שהסתיימו בהצלחות וכישלונות למכביר. המקום — משרד מוזר באחת מהקומות העליונות במגדל אחד מתוך חפיסת מגדלים של בטון, פלדה וזכוכית, הקרויה קמפוס של בית-חולים עכשווי בעיר גדולה שבטוחה בגדולתה; בקצהו של מסדרון אחד מיני רבים שרצפתו מכוסה בשטיח פרוותי עב-כרס בצבע כחול-אפור זרוע כתמי דם חומים ישנים פה ושם, שוכן החדר המשונה שהכניסה אליו היא דרך מבואה קטנה עם כמה ספסלים ומשרד של מזכירה פתוח וריק… שלל הדלתות שבדרך פתוח לרווחה ללא מחיצות. המהלך במסדרונות בשעה זאת חש בשקט קריר מתחת לאורות ניאון מואפלים כשמתוך חדרי החולים נזרקים לאוויר קולות נשימה, חרחורים ונחירות. הוא יושב בכורסת מנהלים כפויה מאחורי שולחן בצורת ריש. מאחור ומהצדדים ארונות וכונניות עמוסים בספרים, מאמרים, ניירות ומעטפות של צילומי רנטגן, על הקירות שלטים שונים נושאי משפטים פילוסופיים, ללא תמונות או מסמכי תארים פלצניים. בצד עומד שלד אנושי מצויר לצרכי הדגמה, הוראה וחינוך נגד בורות האומה. השולחן זרוע בניירות ואמצעי כתיבה וגם סטטוסקופ ופטיש רפלקסים… ובצד ליד הקיר רובץ מחשב מיותם, כזה שאינו חוצץ בינו לבין היושבים מולו ולצדדיו. ליד הקיר ממול שוכבת מיטת בדיקה של אדם חולה, מוקפת וילון פרגודי וכיור רחצה עם מגבת וסבון. בן-התמותה שיושב בכורסה נראה כהומו סאפיינס בן חמישים לערך, מותש ורגוע ומחכה, חולצת חדר ניתוח כחולה ממעל, מכנסי ג'ינס מלמטה וזוג סנדלים מרופט בקרקעית… מסביב אין נפש חיה פרט לדממה פשוטה בשוך יום הסערה ונשארה רק הפגישה האחרונה שבכוונה נקבעה לסופו של אותו היום.

    בחלוף עשרים דקות בהן הספיק האיש לחסל שתי כוסות קפה שחור ולשרבט דף הוראות ונקודות ציון בעבור חידוש הקרבות ביום ראשון הקרוב, הוא שמע קולות דשדוש וחיכוך על שטיחי הכניסה ולחישות ומלמולים מבעד לדלתות הפתוחות.

    ראשון נכנס יצור גבוה, שמנמן, לבוש שחורים על חולצה לבנה פתוחה ולא נקייה במיוחד, מגבעת מסוג מוגדר ומגדיר לראשו, זקנקן דליל ולא מסורק, ציציות בולטות, פאות מקופלות מאחורי אוזניים, ובידו תיק צד קטנטן. מתיישב בכיסא לצידו: "לילה טוב, פרופ', נו וואס מאכט אייד? (מה עושה יהודי ביידיש והכוונה 'מה שלום כבודו' בימים אלה ובשעה זאת)". רב שלוימה קליגרמן (ביידיש: 'שלמה גבר פיקח') הוא קצין המטה לענייני רפואה של חצר חרדית ידועה  ממאה שערים אשר בירושלים הקדושה, ובמילים אחרות, המתווך והמאכער שנע בין קהל לקוחותיו החרדים, חצר הרבי/אדמו"ר לבין עולם הרפואה המודרני. היושב בכורסה עונה שהכול בסדר ובוא ניגש לעבודה כי "אני" כבר מותש לגמרי. האחרים מתגודדים במבואה ורב שלוימה מסביר בהאי לישנא בעברית מתובלת:

    "פרופ', אני לא נותן להם להיכנס לפני שאסביר לך במה דברים אמורים כדי שלא תיפול מהכיסא או לתוך פח. החבורה שהבאתי לכאן הלילה היא יוצאת דופן, אתה עוד תבחין בכך. אלה שמחכים שם אינם מהעדה שלי או מהרבנים שאותם אני משרת בקודש. אלה שייכים לחצר סופר-קיצונית ובמקרה זה אפילו אני התפלאתי שהרב שלהם ביקש את שרותי, ובמקרה זה אני באמת רק מתווך ללא השפעה. החולה הוא ילד אומלל ומוזנח. הוא מלווה בשני אברכים צעירים חסרי בינה ודעת תורה, שבבניקים לשעבר שמותר להם לעשות את מה שאבי הילד אסור לו. הם גם היחידים שמבינים טיפה עברית. האב ובנו החולה יודעים ומבינים רק יידיש ולך יש כמובן יתרון מה כי אתה שולט בשפה הזאת אם כי אפילו אני לפעמים מתקשה להבין את הניב שלהם… בקיצור, מחכה לך הפתעה קשה לפיצוח. בכל מקרה דבר אלי והסבר לי ואני כבר אסתדר איתם… וכאמור אל תיפול מהכיסא…". הוא פלט קריאה ובפתח החדר התייצבה שלישייה שכאילו עלתה באוב.

    שני האברכים הכחושים היו לבושים בשחור, זקנים שחורים מדובללים ופאות מתנופפות. בידו של אחד מהם היה אחוז נייד כשר ובידי השני חפיסת סיגריות. ביניהם עמד ילד לבוש שחורים כבן עשר או אחת עשרה, חיוור עד לבן-סיד ובעל תצורת גוף של שלד מהלך עליו תלויים כקולב בגדים גדולים ממידתו בכמה סדרי גודל. הילד הביט ברצפה והדבר הבולט ביותר, ממרחק של ארבעה מטרים, היתה בליטה אדירה באזור כתף ימין, מעין ראש נוסף ליד ראשו, שעמדה להתפרץ מתוך הבגד. שני הצעירים נעמדו ליד מיטת הבדיקה, הילד התיישב בכבדות מולו על כיסא כשהבעת כאב בלתי ניתנת להסתרה על פניו. כעבור שניות ספורות נכנס האב והתיישב בכיסא מרוחק מימין לילד כאילו אינו שייך לסצנה. שום דיבור או מילה יצאה מפיות החבורה. המתווך הסביר להם מיהו היושב בכורסה והגיש לפרופ' כמה ניירות בלים ומקומטים. הרופא לקח תיק מרפאה ריק והחל לנסות למלא את הפרטים אבל שאלותיו נענו על ידי המתווך שלא ידע את כל הפרטים הנדרשים. הרופא ההמום ביקש תעודת זהות כי הבין שהוא בחברת קבוצה של מומיות שותקות. אחד האברכים צעד קדימה והוציא מכיס נסתר תעודת זהות כחולה והניח אותה על השולחן. בחדר שרר שקט מביך ורק קולות השיחה בין הפרופ' והמתווך נעו מפה לשם באוויר החדר. מתעודת הזהות הסתבר שם המשפחה והעובדה שלילד קוראים זלמן ויש לו עוד עשרה אחים ואחיות ובאשר לאימא, הרי זו דמות לא רלבנטית.

    הפרופ' קם מהכורסה וביקש מהילד לבוא אתו אל מיטת הבדיקה. הוא דיבר ביידיש לא רעה. הוא הסיט את הווילון וביקש מהילד להתפשט כדי לבדוק אותו. רק אחרי התערבות המתווך הילד נעתר לבקשה. הרופא ניסה בכל כוח השכנוע שלו וביידיש עדינה להרגיע את הילד המפוחד והמבוהל עד מוות שכל תנועה הסבה לו כאבים איומים שהצטיירו בהעוויות פרצופו הקטן. הילד העירום הזכיר לו מוזלמן. חוץ מהגוש הענק בגודל של מילון בצבע סגלגל זרוע בוורידים כחולים בולטים נמצאו בלוטות למפה מוגדלות וכואבות בכול הטחנות (צוואר, בתי שחי ומפשעות), בטן תפוחה עם טחול וכבד מוגדלים ורגישים ובהאזנה לראות נשמעו חרחורים המרמזים על נוכחות גרורות, קרוב לוודאי. לפי תחושתו של הרופא הילד היה אנמי עם המוגלובין של שש לערך במקום שתיים עשרה כמקובל בגילו. היה ברור שזו הפעם הראשונה בחייו שהילד רואה רופא, סטטוסקופ ועובר בדיקה פיזיקלית כהלכתה. על פי סיפור המעשה התופעה הקלינית הזאת התפתחה במהלך של פחות משישה חודשים ובזמן הזה רק אלוהים טיפל בו. הוא לא עבר צילומים או בדיקות דם, רק צומות ותפילות היו מנת חלקו. במהלך השהות של הילד מאחורי הווילון הוא לא הוציא הגה מפיו וגם המלווים היו דמומים כמומיות.

    הפרופ' חזר אל הכורסה ופנה אל רב שלוימה בעברית צחה ובסבר פנים עצוב וכואב: "הילד הזה במצב אנוש. יש לו גידול ממאיר ראשוני בכתף עם גרורות. אני חייב לאשפז אותו מיד או גג ביום ראשון. נעשה את כול הבדיקות כולל ביופסיה ואז כימותרפיה ובהמשך ניתוח משמר גפה או קטיעה… אתה כבר מכיר אותי ואת המלחמות שאני מנהל מול הריבוינה שלעוילם". הוא התחיל בכתיבת מכתב סיכום וטפסים שונים ונתן בינתיים זמן למתווך להסביר להם ביידיש. הרביעייה שתקה בפנים קפואות. ברגע מסוים הם יצאו למבואה ורב שלוימה העיר: " אתה, פרופ', עשה את ההכנות אבל אני כבר עכשיו מזהיר אותך ומראש: כמו שאני מכיר אותם, הילד הזה ביום ראשון או שני יהיה בדרך לברוקלין, המעוז של ה-נטורי קרתא האלה! אגב, שמת לב לכך שהאבא לא דיבר ולא נגע בתעודת הזהות הכחולה כי זה הסמל של המדינה הציונית השנואה… ובנוסף, שמת לב לשמו של האב? משה בלוי?… זה הנכד של הרב עמרם בלוי… ההוא", אמר, וקם מכיסאו ויצא לחבורה שחיכתה לו בחוץ.

    הרופא נשען לאחור בכורסה ורק אז נזכר בפרשת עמרם בלוי, נישואיו לגיורת ופרשת חטיפת הילד יוסליה שוחמכר ועוד כהנה וכהנה פרשיות מן העבר של אותה כת קיצונית ומוטרפת. ביום ראשון בערב הודיע לו המתווך שהילד בדרכו לברוקלין. בדיון צוות במחלקה הוא סיפר את תולדות האירוע ופלט את המשפטים הבאים: " עד היכן יכול להגיע הטירוף של אמונה דתית פנטית חסרת מעצורים, עד כדי רצח, כן, רצח בכוונה תחילה על מזבח אמונה עיוורת באלוהים וברב מופרך… במה אשם הילד האומלל… זה דומה לחלוטין להקרבת קורבנות אדם אצל עובדי האלילים של המאיה ודומיהם" – הרופאים הצעירים והאחיות נדהמו ואחד מהם שאל אותו אם אינו מגזים – "ממש לא, זו הזנחה פושעת, זו איוולת ורעות רוח, זה יותר גרוע מגילוי עריות כי אצל המאיה אב לא הקריב את בנו אלה ילדים מן ההמון… אפילו אברהם לא עקד את יצחק במצוות אותו אל".

    כעבור שלושה חודשים רב שלוימה דאג לעדכן את הפרופ' העברי הציוני: "גם בברוקלין הרחוקה הם בחרו להיות מטופלים אצל פרופ' זה וזה שהוא גוי גמור כי רופא יהודי לא חרדי כמוהם או רפורמי או חילוני הוא יותר עמלק מסתם גוי. הילד נפטר בייסורים מחרידים… רק לידיעתך!". הרופא נשאר בכיסאו, המום עם שפופרת הטלפון מסומרת לכף ידו. הוא הכיר היטב את עמיתיו למקצוע המיוחד הזה בחוף המזרחי של ארה"ב וידע בוודאות שאותו גוי היה הפחות מיומן בתחום המחלות האלה ומלמל לעצמו, "פשע על פשע,  יותר גרוע מלפקוד עוון אבות על בנים".

    **אפריל 2022. מבוסס על אירוע אמיתי מן העבר הלא רחוק של מנתח סרטן זקן.

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021). ספרו "יהודי מפשמישל | קדיש – שתי נובלות" ראה אור בהוצאת כרמל (2022).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    המשבר בפרס נובל לספרות נמשך

    מערכת סלונט
    שניים מחברי הוועדה החיצונית, שהוקמה על מנת לעזור לשקם את פרס...

    פרס ישראל לספרות ושירה יוענק לנורית זרחי

    מערכת סלונט
    הסופרת והמשוררת נורית זרחי היא כלת פרס ישראל בתחום הספרות והשירה...

    אבולעציה

    אורית גולדמן
    קוֹפֵי אָדָם שֶׁיָּצְאוּ מֵחֲלָצַי מְטַפְּסִים מַעְלָה עַל זִיזִים צִבְעוֹנִיִּים מֻבְרָגִים לְקִיר...