close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יורם קניוק – עשור למות הסופר וספרו של יצחק מלר עליו

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 03.11.23

    השנה מלאו ב-8 ביוני עשר שנים למותו של הסופר האהוב יורם קניוק (2013-1930). יצחק מלר לקח על עצמו משימה לא פשוטה אך מרתקת, לכתוב דוקטורט ואחר לעבּדו לספר עיון על אחד הסופרים החשובים והמעניינים ביותר בספרות העברית-ישראלית, יורם קניוק. סופר ממכֵּר.

    לטוב: בספרו "לטבול את העט בפצע – טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" (רסלינג, 2022), מלר מנתח את הפרוזה של קניוק מזווית מקורית רפואית. פרופ' מלר בא מהדיסציפלינה הנוקשה של הרפואה הפיזית, הוא מומחה בעל שם עולמי לאורתופדיה אונקולוגית, אך הוא בחר לבדוק את הצד הנפשי-פסיכולוגי אצל קניוק, סופר שחווה טראומה נוראה במלחמת השחרור כחייל צעיר בקרבות על ירושלים, וגרר את הטראומה הזאת שנהפכה לפוסט-טראומה על פני כל חייו, ובעיקר, מה שמעניין אותנו כאנשי ספרות, כיצד מתגלמת זו ביצירתו.

    מלר מדגים זאת יפה צעד אחר צעד בספר. הוא מתחיל בלְסַפֵּר לנו מי זה קניוק הצעיר הלוחם במלחמת השחרור, ואחר מרחיב על שלב האינקובּציה שלו כסופר. לקח לקניוק הצעיר יותר מעשר שנים, שבהם נדד בעולם וחיפש את עצמו כאדם וכאמן בפריז ובניו-יורק. אני נתקלתי בריאיון קוריוזי שערך דן בן אמוץ עם קניוק הצעיר ביותר, אינני זוכר היכן, עוד בטרם היות האיש סופר, שם הוא מבקש בכלל להיות צייר, ואכן קניוק אִייר את עטיפות ספריו, לא אחת, במשך השנים הבאות.

    קניוק הוא גם מסוג הסופרים הנדירים שספרו הראשון, בדומה ליהושע קנז, היה דווקא רומן "היורד למעלה" (שוקן, 1963) ולא קובץ סיפורים קצרים כמקובל בהתפתחות סופר. קניוק צריך מרחב נשימה כסופר תודעתי בעל תחביר מסוכסך. מקומותיו הטבעייים כסופר הם הנובלה והרומן הקונצרטנטי. עוד עובדה מעניינת היא שספרו הראשון של קניוק הכולל את החלקים: "היורד למעלה", "טימבר", "תיקון חצות-יום" ו"אדמה חרוכה", הוא מעין מקבץ סיפורים קצרים-ארוכים שנתפר לכדי רומן, שבמרכזו טיפוסים תועים ותלושים. הספר הופיע באנגלית לפני שראה אור בעברית, כנראה בתקווה לקריירה בינלאומית, שקניוק זכה לה רק בשלב הרבה יותר מאוחר בכתיבה שלו; אך הספר בלבושו העברי זכה לביקורת חמה מצד מבקר צעיר ומבטיח פרופ' דן מירון ולביקורת קשה מצד אימת היוצרים דאז וגדול המבקרים שלנו עד היום פרופ' ברוך קורצווייל. אלה השניים דומים בזה שהתייחסו דאז ליצירת קניוק הצעיר ומאז לא יספו.

    קניוק כסופר בָּשֵׁל המעניק לנו יצירה משמעותית בעלת משקל סגולי צץ רק בספר השני שלו. זאת יצירת מופת קטנה, ממש כך, שבליבה נראות לראשונה ביתר שאת הטראומה והפוסט-טראומה ממלחמת הקוממיות. "חימו מלך ירושלים", הוצאת "עם עובד" (1966) הוא רומן. זהו סיפור אהבה הנרקם במנזר בין חייל פצוע אנושות (חימו) בימי המצור על ירושלים במלחמת הקוממיות לבין האחות הקרירה המטפלת בו (חמוטל). חימו, שרק פיו היפה נותר ממנו, הופך סמל לכאב ולסבל שבעולמנו. זהו ספר תודעתי המינגוויי נהדר, בעיקר לקראת סופו הטרגי והנפלא. הוא זכה לשבחים ונמכר מצוין. לימים עובד לסרט על ידי הבמאי עמוס גוטמן. מכאן ולהלן הפך קניוק לנסיך האוונגרדי של הספרות העברית, כפי שהגדיר אותו היטב בשעתו פרופ' יגאל שוורץ, תודעה כותבת ואסוציאטיבית, שהביאה לעולם מאוחר יותר יצירות ייחודיות, מורכּבות ומרכזיות כמו "אדם בן כלב" (עמיקם, 1969) ו"היהודי האחרון" (הקיבוץ המאוחד וספרִיַת פועלים, 1981). את כל זה מדווח לנו מלר בספרו על קניוק.

    אחר כך מלר פונה לצד התיאורטי ובלשון ברורה ונהירה מסביר לנו ההדיוטות בפרוטרוט מהי פוסט-טראומה. הוא מתאר את שבעת הקריטריונים שיגדירו ויאפיינו פוסט-טראומה. אחת, תחילה האירוע הטראומתי עצמו, ואז: שתיים, ביטויים חודרניים (אחד או יותר), חלומות, זיכרונות; שלוש, התנהגות הימנעותית (לפחות אחת) הימנעות ממחשבות ושיח; ארבע, פגיעה קוגניטיבית או במצב הרוח (שלוש לפחות), למשל, חוסר היכולת לזכור מרכיבים חשובים של האירוע, או האשמה עצמית; חמש, עוררות ותגובתיות-יתר התנהגותית (שלוש או יותר) כלומר: כעס, התנהגות אגרסיבית; שש, קריטריון משך הזמן; שבע, הקריטריון הכללי האומר: ההפרעה לא ניתנת לייחוס להשפעות פיזיולוגיות של תרופות או מחלות אחרות.

    אחר ירחיב וידגים, מלר השיטתי, בשלוש היצירות שיביא כדוגמה, היכן באות לידי ביטוי ההתגלמויות הללו בפרוזה של קניוק; אך עוד לפני כן יזכיר יוצרים כמו ס. יזהר, דן בן אמוץ, נִסים אלוני ויצחק אוורבּוך אורפז, שגם אצלם קיימת כתיבה על פוסט-טראומה כתוצאה מהלם קרב. דוגמה נהדרת היא הרומן הקאמרי הנדיר של אורפז "מסע דניאל" (עם עובד, 1969).

    מכאן ולהלן יעבור לעסוק ביצירת קניוק, שהרי לא במחקר בפסיכולוגיה עסקינן, אלא במסה על ספרות. מתוך הקורפוס הרחב של קניוק, עשרות ספרים, הוא בחר להתמקד, בצדק, בשלוש יצירות שונות ומעניינות. האחת נראית לי פחות חשובה ואיכותית מבחינה ספרותית, אבל בהחלט מהותית למחקר המסתי של מלר, "פוסט מורטם" (סדרת "אות הזמן", הוצאת הקיבוץ המאוחד / ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 1992) – רומן אוטוביוגרפי מאוחר יחסית שכתב הסופר על הוריו. יצירה זו חשובה למלר כדי להראות שאת ניצני הטראומה אפשר לראות כבר בילדוּת במערכת היחסים הבעייתית שבין הבן להוריו, כפי שמציג אותה באופן בוטה ביותר קניוק בספרו. כלומר שם הפצע הקניוקי נִבעֶה, לדידו של מלר, ובמלחמת השחרור בגיל 17 בערך הוא נפער, רחוק מן הבית, בקרבות על ירושלים.

    הצרה עם הטקסט הזה הוא שיש בו משהו דוחה נורא מבחינה פואטית-תוכנית. הסופר עושה זאת במודע. זה חלק מהַהַבניה של היצירה הזאת וזה אינהרנטי לה. אין מה לעשות, זהו חשבון תלונתי ונוקב שעושה קניוק עם הוריו המתים בנוסח "אכלו לי שתו לי", לקחו לי, הם היו ככה וככה. לטעמי, האַדולסֶצֶנטיות הזאת עומדת בעוכרי הספר הזה, אם כי הוא כתוב קניוקית מגושמת ולעתים זורמת וקסומה, ומעניין כסוג של הצצה אל מאחורי הפרגוד. חסרים בו כמובן שני דברים מהותיים שבלעדיהם הפרוזה של קניוק אינה במיטבה ויופיעו בטקסטים האחרים שמלר יעסוק בהם: הסיפור הקצר-ארוך, מלר מכנה אותו נובלה, "העיטים", והאנטומיה הטקסטואלית של המלנכוליה היהודית, כפי שקבע בצדק פרופ' אורציון ברתנא במאמרו בכתב העת "עכשיו" מס' 49 בעריכת פרופ' גבריאל מוקד בשעתו, לא רומן, ממש לא, אפילו אנטי-רומן על אף היותו פוליפוני, אלא כאמור אנטומיה קונצרטנטית-היסטורית-מיתית-פנטסטית של המלנכוליה היהודית, כוונתי לספרו הנדיר של קניוק "היהודי האחרון", שלו מקדיש מלר את חלק הארי של ניתוחו.

    הנה שני החֲסָרים ב"פוסט מורטם" הקיימים ביתר שאת ובולטים לטובה ב"העיטים" וב"היהודי האחרון": בשני הטקסטים האלה מתחבר היחיד אל הרבים במובן של חפירה בפצע, שהרי כל מהות הפרוזה של קניוק אליבּא דמלר, ואני מסכּים איתו לחלוטין בנקודה הזאת, היא לטבול את העט בפצע ולכתוב. בשתי היצירות הללו חובר קניוק הטראומתי והפוסט-טראומתי אל העניין הלאומי, המעסיק אותו כיחיד בתוך החברה ובמקרה של "היהודי האחרון" לא רק באופן סינכרוני, בזכות המרחב הטקסטואלי, אלא גם באופן דיאכרוני לאורך ההיסטוריה היהודית, תוך שימוש בנקודות ובדמויות אזוטריות מרתקות מתוכה המקבלות ביצירה את הטוויסט הקניוקי האישי ומתגלמות ומופיעות אחרת, כייצוגים של היהודי, ממש כמו אֲחַשְׁוֵר על כל גלגוליו: היהודי הנודד, או היהודי הנצחי.

    קצת על "העיטים": זהו סיפור קצר-ארוך מעולה בנוסח זרם התודעה. חייל בשם אסא שוכב בשדה בין המתים. הערבים יורים מן הגבעות. המפקד נמלט עם הג'יפ. הוא מחכה לחושך כדי לקום ולהסתלק כמו צל. את השקט המשתרר לאחר סערת הקרב מפֵרים אדוני השמיים הנראים בגלגל העין: בתחילה העורבים ואחר כך העיטים, ספק שליחיו המיתיים של אל השמש, ספק שלוחיו הבוזזים, המבזים, של האתוס הציוני מקריב הילדים. העיטים מנקרים בבשרם של החיילים המתים ובעיניהם. המתים הרבים רועדים ואילו החיים המעטים בעלי גלגלי העיניים הוִיווידיים שוכבים דמומים. כך מתקיים היפוך מרתק שבו המתים נראים כחיים כי הם זזים בשל ניקור העופות, ואילו החיים הנותרים ששרדו את הקרב, שוכבים מבלי לזוז כמתים ומחכים לחושך. במלחמה האבסורדית הכול הפוך. תצא ממנה אדם אחר.

    הדיכוטומיה בין חיילים מתים לחיילים חיים השרועים זה לצד זה בשדה קרב, בולטת כמובן גם בשירו הנודע המינימליסטי של יהודה עמיחי, "גשם בשדה קרב", שנכתב לזכר סגן חיים "דיקי" לַקסברגר (1920–1948), חבר קיבוץ גבעת ברנר, חברו ומפקדו של עמיחי, ששירת כמפקד פלוגה בפלמ"ח ונפל בקרב. הנה השיר המצמרר הזה שמצוי בספרו הראשון של עמיחי: "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955):

    גשם בשדה קרב / יהודה עמיחי

    לזכר דיקי

    גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;
    עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר
    מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה –
    וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר
    אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

    גיבור "העיטים", אותו אסא, הוא בן דמותו של קניוק שהשתתף כשהיה בן 17 ושמונה חודשים בניסיון ההשתלטות של כוחות מחטיבת הראל על נבי סמואל – ניסיון נפל שנהרגו בו 38 מחיילי החטיבה. זה לדידי הסיפור הטוב ביותר שכתב קניוק, אשר הופיע לראשונה ב"עכשיו" ב-1977, כתב העת המיתולוגי לספרות בעריכת פרופ' גבריאל מוקד וכונס לראשונה בקובץ "לילה על החוף עם טרנזיסטור" (הקיבוץ המאוחד, 1979).

    קצת על "היהודי האחרון": זו יצירה הבוחנת ללא לאות את גבולותיה הפרומים של היהדות, תוך שימוש תמידי באחדות הניגודים בכל רובד, גאולה וחורבן משמשים בה בערבוביה. הסופר ישראל ברמה כבר סיכם את ליבת יצירתו של קניוק בדייקנות בשנה שבה הופיע הספר לראשונה, 1981: "ילדוּת, מלחמה, בריחה, שיבה וכתיבת הדברים". ("עכשיו", מס' 45, עורך: פרופ ' גבריאל מוקד). זהו רומן תקופתי המקיף תפוצות ודורות ומנסה לסכם את עלילת-העל הכוללת של העם היהודי במאה העשרים דרך משפחת שניאורסון, עם גיחות אל המאות הקודמות, בעיקר דרך הקבּלה ובפרט דרך המשיחיות של יעקב פרנק, נושא שכמעט לא טופל בספרות העברית. חסיד גדול של "היהודי האחרון" היה המסאי והמשורר גיורא לשם שעסק בעבר בעיקר בתרגום וביקורת השירה. הוא ראה ב"היהודי האחרון" יצירה חשובה מאוד וקשר אותה הדוקות למונח הצליין החילוני שטבע הסופר יצחק אוורבוך אורפז במסותיו.

    גיבור הספר, אם יש לו גיבור, הוא אבנעזר, ילד שהוא צַבָּר ראשון למושבה עברית גאה, ההופך במין מהלך סוריאליסטי הפוך, כמו סרט הרץ לאחור, ליהודי אחרון במחנה השמדה, שוב מהלך ספרותי מבריק הפוך מתקומה לשואה, ממש כשם שב"העיטים" החיים הם המתים והמתים הם החיים. מבניו של אבנעזר, בועז ושמואל, החשוב לנו בעיקר כישראלים הוא בועז, החי בארץ ועִמו נפתח הרומן, כשהוא שב מהמלחמה והופך בעל כורחו לממציא זיכרונות של אימה וגבורה. ברקע המשפחתי מצויות שתי דמויות מיסטיות גדולות: יעקב פרנק – משפחת אבנעזר היא מצאצאי הפרנקיסטים וקדחת הגאולה זורמת בעורקיה; ויוסף דלה ריינה, הקבּליסט בן המאה החמש עשרה, שניסה לקרוא תיגר על הגלות באמצעות הריגת השטן. קניוק הולך בגדול, עד דיאלוג פנטסטי בסוף היצירה של אלוהים עם מנכ"ל מערכת השמש שלו:

    "כשמת אחרון היהודים עצר אלוהים את נשימתו לרגע, ואמר: הם נגמרו? והמנכ"ל אמר: כן, הוא אמר: היה בהם משהו, מה זה היה? והמנכ"ל אמר: הם אהבו אותך בכל לבבם. והוא אמר: איזה בזבוז, ועצם את עיניו לעוד אלף שנים, שחלפו בדיעבד, אחורה וקדימה".

    דפוסי החיים חוזרים. זוהי רשת עלילתית של קורי עכביש שכל הדמויות מסתבכות בה, דמויות מתגלגלות בדמויות, אין מנוחה לקורא. אתה נזרק ממקום למקום ומזמן לזמן באמצעות מִקטעים שהם סרטי טייפ מוקלטים. בתחילת הרומן יש עמוד שבו מסכם למעננו קניוק את שמונת הנושאים שבהם יעסוק הספר (המורה חנקין והעיט; דברי היהודי האחרון; בועז ושמואל; מעשה נורא ביוסף וצאצאיו; מתן בסתר; תולדות המושבה; כל המלחמות האלו; סוף תולדות היהודים) ועתה לך וצלול אל הים הזה ואַתֵּר לך את המקום שבו מנושא אחד עובר הרומן לנושא אחר.

    הכוח של קניוק טמון בזרם התודעה של היחיד ההופך לזרם קולקטיבי. דבר זה בא לידי ביטוי ב"העיטים" שמלר מנתח לעילא, וכוחו מתעצם כאשר הוא נפנה אל מחוזות הדמיון והפנטסיה כמו ב"היהודי האחרון", שלא דופק חשבון לסדירוּת הגיונית או רצף, אין מוקדם או מאוחר ב"היהודי האחרון". הדיאכרוניה הופכת סינכרוניה של המצב היהודי.

    קניוק, כפי שקבע כבר פרופ' ברתנא בספרו "הפאנטסיה בסיפורת דור המדינה – דיון ביצירתם של יורם קניוק, יצחק אוורבּוך אורפז ודוד שחר" (פפירוס, תש"ן 1989), להבדיל מסופרים כעמוס עוז, אברהם ב. יהושע ויהושע קנז, הטריאומווירט הריאליסטי-פסיכולוגיסטי המרכזי של הסיפורת, לא הרים את ראשו אל מעבר לגבולות הריאליזם, הציץ ונפגע, וחזר לטמון ראשו במציאות היומיום כי שם גלומה האמת הפואטית; אלא נשאר לעד בתוך מחוזות הפנטסיה והדמיון בדומה לַסופרים יצחק אוורבוך אורפז ודוד שחר, אם תרצו טריאומווירט סיפורתי חשוב אחר. הבחירה הזאת, אולי זה נכפה עליהם וזה סגנונם ואין הם יכולים אחרת, בפנטסיה הריאליסטית, או בפרוזה המופשטת הסימבולית, כדרך כתיבה מרכזית, גזרה על יוצרים מעולים אלה להיות אזוטריים יותר מהשלושה האחרים שמניתי, הן בקרב קהל הקוראים הרחב והן בקרב האינטֶלֶקְטוקרטים.

    קניוק אכן טובל את העט בפצע שתמיד נפתח: "יחיד-חברה-עם" וכך הוא כותב. הוא אינו יודע דרך אחרת. כך מתאר אותו מלר וקושר זאת באופן מקורי ומרתק לפוסט-טרואמה שלו. ההנחה של מלר היא שכּכה חיים פוסט-טראומתיים. הפצע נפתח והם מסובבים את האצבע בלית ברירה, מניחים לו, הוא שוב נסגר ושוב נפתח. במקרה של קניוק הוא גם טובל את עטו וכותב כי הוא היה סופר, או בחר להיות סופר. אין דרך להחלים מן הטראומה לדידו של קניוק על פי מלר, אלא יש לחיות לצידה ועִמה בכפיפה אחת, לדעת שיש תקופות טובות יותר ופחות טובות, כמו מחלה אוטואימונית, היא רק נרדמת בגוף ותמיד חוזרת, ולכן היא תמיד תחזור גם בפרוזה של קניוק על שלל מרכיביה. אפשר לומר באופן ביקורתי כי אצל קניוק היא חזרה עד לזרא. בספריו המאוחרים שחוזרים בווריאנטים מסוימים על ספריו המוקדמים, אפילו קורא מעריץ שכמוני התעייף מהנאראטיבים ומן הלשון הקניוקית, אבל מה לעשות, זאת דרך הכתיבה שלו.

    בסוף הספר מצטט מלר קטע נפלא של קניוק, תמציתי, מעין "אני מאמין" של "על הכתיבה" בעיניו, שכתב ממש בימיו האחרונים כאשר הוא חולה אנוש במחלת הסרטן. הקטע פורסם בכתב העת "עכשיו" על ידי פרופ' גבריאל מוקד, העורך המיתולוגי, שהיה, כפי שכבר נכתב כאן, הראשון בחושיו החדים ובקשב שלו ליצירות, שנים רבות קודם לכן, לפרסם את הטקסט המושלם ביותר של קניוק לדידי, הנובלה, או הסיפור קצר-ארוך – "העיטים". חכם עשה מלר שבחר בקטע המאוחר הזה, הכל כך קניוקי והעירום, כפי שקבע בוב דילן, "שיר הוא איש עירום", אז גם הפרגמנט הזה הוא מֶלֶל שכּולו קניוק עירום, והוא משרת לחלוטין את ספרו של מֶלֶר ואת התזה שלו.

    תמציתית מהותו של הקטע, הקרוי "כשאתה אבוד… אתה נכנס… לכתיבה", היא העובדה שאתה חייב לכתוב ויהי-מה, כאילו חייך תלויים בזה, אבל לא באופן דרמטי אלא כצורך יומיומי כמו ללכת לשירותים או לאכול. אני מאמין לקניוק. לא תמיד בספרים המאוחרים הדבר הפתיע והיה מקורי, אבל הצורך הבסיסי והידיעה שאין כתיבה סתם, כי אחרת האמנות היא סתם והקיום הוא סתם, היו נר לרגליו. קניוק כאמור מציע, אליבּא דמלר, לחיות עם הפוסט-טראומה ולקיים בתוכך את הניגודים גם אם הם מורים על תסכולים: ציונות מול גלות, תקומה למול שואה, יהודי למול פלסטיני-ערבי-ארצישראלי, ומלר מדגים זאת לעילא ב"היהודי האחרון", בחלק האחרון של הספר.

    למוטב: ובכל זאת, כמה הערות ביקורתיות משלי על הספר. איך אפשר שלא. אחרי הכול, אני מבקר ספרות:

    א. לדעתי, מן הראוי היה לשים דגש מַשְׁווה ומנגיד על יצחק אוורבוך אורפז כסופר. דוגמה אחת היא העיטים ושדה הקרב במלחמת השחרור. אלה והשפעותיהם מצויים כבר ברומן הראשון והבוסרי של אורפז "עור בעד עור" (מסדה, 1962), ויש עוד נקודות השקה רבות בין השניים, תוכנית וצורנית, ומן הראוי היה להקדיש לזה. השניים אפילו התכתבו ביניהם על יצירותיהם, לא בהכרח בנעימות רבה.

    ב. באותה נשימה אפשר לומר כי במסגרת הפוסט-טראומה מן הראוי היה לעסוק גם בספרים מאוחרים יותר ממלחמת יום הכיפורים צפונה, הנה כמה דוגמאות:

    "גאות החול" של לאה איני, העוסק באי-השלמה של אלמנת צה"ל, מירי, עם מות בן זוגה וכתוצאה מזה היא עוברת לגור על קברו; או הסיפור המאוחר החזק של איני על פוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים: "החווה הסינית", שמתאר בּובּנאי בשם צלמון, בעל בית חרושת לבובות חלונות ראווה, המקים בביתו לחיים את ממשלת הבובות מַשְׁלַת הציבור של גולדה מאיר, שהופיע בספר הסיפורים "השמלה" (כתר, 2019) ופורסם בשעתו לפני כן בעיתון "הארץ".

    וגם יוצרים פחות מוכרים אך מרתקים כמו משה גל שכתב רומן א-לה אלכסנדר דיומא האב וחילוף זהויות דרמטי הגורם לטעות שמקורה בפוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים "גפרור, מישהו שיחבק אותי…" (עמדה, 2015); או יונתן פיין המנוח, נכדו של אלכסנדר פן, שכתב סיפור מעולה ומצמרר ביותר בשם "המטדור האבוד של אנחלס" אשר הופיע בקובץ "מריו רץ רחוק: סיפורים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001) ומטפל בטראומה ממלחמת לבנון הראשונה דרך מלחמת שוורים, בדומה להימגוויי ב"וזרח השמש"; או שמעון מרמלשטיין וסיפוריו הקצרים בספר "מחלפי זיכרון" (פרדס, 2013) ועוד.

    ג. נקודה חשובה שהייתה ראויה להרחבה בעיקר בפרוזה של קניוק היא האלמנט הפנטסטי. קניוק שייך לדור שבו הסופר צריך להציג כלפי ציבור קוראיו עמדה מוסרית הומניסטית יותר מכל בן אנוש אחר, בחזקת מה אומר הסופר שהוא קול המצפון של עם, הצופה לבית ישראל. כאילו דעתו של סופר חשובה יותר מדעתו של נגר או עורך דין. בקטע הזה, קניוק שהיה במידה איש תקשורת ואהב לפלרטט עם התקשורת, אינו בהכרח נאה דורש נאה מקיים. דווקא אדם נוקשה כמו הסופר יצחק אוורבוך אורפז יש לו משנָה סדורה ספרותית המודעת למקומו בלב המעשה הספרותי בדמות ספרו היפה על הצליין החילוני, והוא יותר נאה דורש נאה מקיים מקניוק, שפעמים רבות התפרע לכל עבר בדעותיו, לא תמיד באופן מצודק, הן פואטית והן חברתית-פוליטית. לכן להישען אך ורק על ההיבט הפסיכולוגי של קניוק יכול להיות מאוד בעייתי, כיוון שהוא הציב את הרף המוסרי גבוה מאוד תוך ביקורת, אך לא בטוח שהוא עצמו הגיע אליו. תרומתו הגדולה של קניוק מבחינה תוכנית וצורנית היא דווקא באלמנט הפנטסטי השובר את הריאליזם בכתיבה שלו. על זה כאמור עמד יפה פרופ' ברתנא.

    ד. היה צריך לקשור ביתר שאת בין "היהודי האחרון" לבין הרומן המוקדם יותר של קניוק והפרוע לא פחות "אדם בן כלב". יש בין השניים הרבה נקודות השקה תמטיות סוריאליסטיות ונדמה כי "אדם בן כלב" השפיע על "היהודי האחרון". גם אם המקום צר מלהכיל בסֵפֶר, זאת כמובן לא עבודת דוקטורט, את פרטנות היֶתֶר, מן הראוי היה להקדיש כמה עמודים להשוואה הזאת.

    סוף דבר: עם זאת, כעת אוכל לקחת כקורא אוהב קניוק, השב אל הטקסטים שלו מדי כמה שנים, את הכלים שהעניק לי מלר כחוקר ומסאי וליישם אותם תוך קריאה צמודה בטקסטים חשובים ומוכּרים של קניוק שמלר לא הגיע אליהם בספרו. למשל הסיפורים הנהדרים "החיים היפים של קלרה שיאטו", או "לילה על החוף עם טרנזיסטור", או "מות העַיִר"; או הרומנים "חימו מלך ירושלים", "סוסעץ" (ספריַת פועלים, 1973) ו"הסיפור על דודה שלומציון הגדולה" (הקיבוץ המאוחד, 1975); או רומן קאמרי מוכּר יותר ואהוב לא פחות, "בתו" (ספריַת מעריב, 1987), על אב המחפש את בתו שנעלמה, שחשף בשעתו את הפרוזה של קניוק בשנות השמונים לקהלים רחבים של עשרות אלפי קוראים; או הנובלה "נבלות: הסיפור האמיתי" (תג, 1997), שחושפת את דור הפלמ"ח מצדו האחר והתובעני, כאשר בּגר וזקן. בָּזֶה, לדידי, עשה מלר את מלאכתו כדבעֵי כחוקר וכמסאי ועל כך אני מודה לו. אני כקורא נתרמתי.

    מתוך ביטאון הספרות "עמדה", גיליון מס' 50 שיצא לכבוד יובלו של כתב העת, עורכים: עמוס אדלהייט, אריק אלף, חן יסודות ורן יגיל; עיצוב ועימוד: מאיר סדן, 216 עמודים, 74 שקלים

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 4
    • 1

    תגובות


    8 תגובות על “יורם קניוק – עשור למות הסופר וספרו של יצחק מלר עליו”

    1. רוני סומק הגיב:

      מכתב ליורם קניוק

      מִירַנְדָה וְאַתָּה קְנִיתֶם לְבִתִּי אֶת הַגִּ'ינְס הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּהּ. אָמַרְתָּ שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְלַבֵּשׁ כְּמוֹ הַבַּת שֶׁל פְרַנְק סִינַטְרָה, וְשֶׁאֲנִי הוּא הַשַּׁגְרִיר שֶׁלּוֹ בִּמְדִינַת תֵּל אָבִיב. אַחַר כָּךְ שִׁכְנַעְתָּ אוֹתִי שֶׁהֶחְבֵּאתִי בַּכִּיסִים מַיִם מֵהַחִדֶּקֶל שֶׁהָיָה נְהַר יַלְדוּתִי, וְשָׁפַכְתִּי אוֹתָם בְּלִי בּוּשָׁה לַיַּרְקוֹן, כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהָשִׁיט עָלָיו תָּוִים מִשִּׁיר שֶׁל אוּם כּוּלְת'וּם.
      לְיוֹם הֻלַּדְתִּי רָצִיתָ לִקְנוֹת לִי סוּס. סִפַּרְתָּ שֶׁמֵּעַל מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה תָּלִיתָ פַּרְסָה בִּשְׁבִיל לֹא לְהַפְסִיק לִשְׁמֹעַ צְלִיפוֹת שׁוֹט. אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלְּסוּסֵי הָעֵץ שֶׁלְּךָ נִמְאַס מִדְּהָרוֹת. הֵם רוֹצִים לְהִתְגַּנְדֵּר בְּצַלְּקוֹת הַיָּמִים, בָּהֶם הֲיִיתֶם לֹא פָּחוֹת מִשּׁוּעֲלֵי קְרָבוֹת.
      וְאַתָּה? אַתָּה שָׁמוּט בְּזִכְרוֹנִי כְּאֻכָּף עַל סוּסוֹ שֶׁל בָּאפֵלוֹ בִּיל. כָּל הַמַּעֲרָב הַפָּרוּעַ מְעֻרְבָּב בַּדְּיוֹ בּוֹ אֲנִי כּוֹתֵב עַל נְיַר זְכוּכִית אֶת מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ.

    2. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר, מקטע מקסים המשלב מוטיבים מעולמו הפואטי של קניוק ומעולמך כמשורר. חיבוק ושבת שלום ושיהיה שקט ונשמע בשורות טובות. רני

    3. זיו פלג בן זאב הגיב:

      הספר של יצחק מלר על קניוק הוא פנומנלי, עמוק ויסודי. זהו ספר, פרי מחקר שאינו נותר אך ורק בין כתלי האקדמיה, אלא עוסק גם במרחבים אנושיים, תרבותיים ורוחניים אחרים, המאירים את המשמעות שבנושא בו הוא מטפל. המסע שלך רן, העוסק בספרו של מלר ומרחיב את היריעה אל עבר קניוק הסופר על כל נדבכיו, שכבותיו ועומקו, הוא מפעים. תודה מקרב לב על מאמר מאיר עיניים שלך רן, שברובד נוסף מאיר גם את היום, ממש. זיו

    4. רן יגיל הגיב:

      זיו פלג היקרה מאוד, איזו תגובה יפה המחממת כל לב קורא וכותב! כל כך משמח אותי שקראת את זה. את צודקת מאוד כשאת קובעת כי הספר של מלר נגיש ויוצא אל הקהל, מי שירצה לקרוא, שחוץ לכותלי האקדמיה והשיח המחקרי. הוא ספר שווה לכל נפש על אהבת פרוזה של סופר וחשיבותה, ואין ספק כי הדבר מתקשר לימינו הקשים כעת. רני

    5. יצחק מלר הגיב:

      לרוני סומק… מהתלמיד יצחק מלר קשישא: כרגיל, מרהיב והרבה מעבר לאופק.
      לרן, מורי ורבי וזה שאספני לחיקו וממשיך להזינני: תודה והסכמה מקרב לב
      לזיו פלג: תודה והפתעה… לא ידעתי על התייחסותך לכותב זקן כמוני… אז תודה
      ולכולם, צר לי מאוד שפוסט-טראומה תהפך בקרוב מאוד למרכז חיינו כבני אדם יהודיים וישראליים
      וצר לי שבמקרה (או לא) עסקתי בכך… אבל אני נזכר שאצלי הפוסט-טראומה התחילה מעשרות שנים של טיפול במטופלי סרטן,
      אבל בני אדם אינם סרטן, הם בעלי יצר רע מלידתם ורק נכשלים ללא הרף במלחמתם בטאותו היצר… ואידך זיל וגמור

    6. רן יגיל הגיב:

      יצחק היקר, תודה לך על ספר נהדר ומעל הכול תודה לקניוק כמובן, שהשאיר לנו יצירות אלמותיות להפוך בהן ולחשוב על גורלנו כאן בארץ בכל פעם מחדש.

    7. עליזה ציגלר הגיב:

      תודה לכל מי שהגיב פה, כולם אוהביו של יורם קניוק.
      שימחתם ועוררתם געגועים ליורם.
      אני אשמח לקרוא את ספרו של פרופ׳ מלר.
      ותודה, רוני. כמה יפה כתבת
      (ואתה יודע שאתה נתת לספר את השם ״חיים על נייר זכוכית״. יורם סיפר לי על כך כשהוא עוד רצה לקרוא לספר בשם אחר, ואני נדלקתי ולא ויתרתי.איזה שם יפה ומדויק)

    8. רן יגיל הגיב:

      עליזה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה. אני יודע שאת תמכת מאוד כעורכת בפרוזה של קניוק ותרמת להוצאת ספריו בסדרת "פרוזה" שלך בהוצאת "ידיעות אחרונות" כיום "ידיעות ספרים". רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יוֹם סְתָיו / כֶּנֶס בַּסְתָיו

    קארינה ס. לינצקי
    יוֹם סְתָיו הִנֵּה עוֹד יוֹם סְתָיו כְּעָלֶה נִדָּף וּכְדַף נִדָּח, כְּמַפְתֵּחַ...

    המומלצים של מרץ 2022

    מערכת סלונט
    "אוסף צדפים" | דניאל עוז | ידיעות ספרים | 2022 "הרבה...

    צללים

    חיה בנצל
    בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה אָבִי נִצָּב לְיַד מִטָּתִי אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. ...
    דילוג לתוכן