close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יוסף

    אבי גולדברג | סיפורים | התפרסם ב - 09.05.21

    יוסף פקח את עיניו. הטפיחה של העיתון הכלוא בניילון שהושלך על ידי המחלק העירה אותו, בעצם לא בדיוק העירה, מפני שמתוך שנתו ציפה כבר לנהמת הקטנוע.

    לא היתה לו סיבה להגיח מהמיטה החמה אל הבוקר החורפי.

    יוסף הגיע להסדר פרישה נדיב עם ההנהלה החדשה. מנהל מחלקת משאבי האנוש החדש, שהחליף את איציק מנהל כוח האדם הקודם, החתים אותו על הסכם פרישה מוקדמת.

    מנהל מחלקת משאבי האנוש (מ”א) היה צעיר נמרץ בוגר הפקולטה לניהול, ושימש בהצלחה רבה בתפקידו הקודם כמנהל כוח אדם במפעל הטקסטיל במפרץ חיפה.

    עמידתו הנחרצת וחסרת הפשרות על אף הפגנות עובדי הטקסטיל, כניסתו למשרדי המפעל גם בימים הקשים בהם שרפו העובדים צמיגי מכוניות אל מול מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 2 (שהקדישו לתשעה-עשר ימי השביתה של עובדי המפעל שבע דקות שידור) הִקנו לו שם של מנהל כוח אדם מצליח וסללו דרכו אל תפקידו הבא בבנק.

    בחליפה ובחולצה אפורה תואמת קיבל מנהל מ”א הצעיר (אך בעל הניסיון שחושל בעת הפגנות העובדים במפעל הטקסטיל) את יוסף בלשכתו המרווחת בקומה העשרים וארבע של משרדי הבנק. הלשכה צפתה ממרומים על גגות העיר, על אנטנות טלוויזיה וסלולר מזדקרות ועל דודי שמש רבוצים על משטחי גגות מרובדי זפת.

    מנהל מ”א היה שׂבע רצון ממיקום לשכתו בקומה העשרים וארבע. מצד אחד שידר מיקומה של הלשכה סמכות ומנגד היתה בבחירת הקומה צניעות-מה לעומת מיקומם של אגפי האשראי,  המשכנתאות וניירות הערך בקומות הרמות שהתנשאו מעל ללשכתו.

    כשעלה במעלית ללשכתו מתהומות מפלס החניה, שם החנה את המכונית שהבנק העמיד לרשותו (הוא עמד על כך שלא יעמידו לרשותו מכונית מתוצרת קוריאה), הרהר מנהל מ”א הצעיר במזלו ששיחק לו. שירות המילואים לפני שנתיים במחסומי הגדה קירב אותו אל המג”ד שהיה חבר בהנהלת הבנק. המג”ד אמנם היה בגיל מתקדם ושירת בהתנדבות כבעל מחויבות חברתית מוצקה, שכבר היתה יקרת המציאות, והמשיך להגיע מדי שנה למילואים. המג”ד גם דאג לכך שהבנק יתרום מדי שנה עשרים מחשבים ישנים שהוחלפו בסניפי הבנק לילדים נזקקים.

    “המג”ד הוא ממש גרגר ממלח הארץ!” חשב לעצמו מנהל מ”א הצעיר שמשך את תשומת לִבו של  גרגר מלח הארץ ביעילות אותה הנהיג במחסום ליד שכם, שעליו היה אחראי הגדוד.

    מלח הארץ העריך את יכולתו של האיש הצעיר להתמודד עם התושבים הערבים שכמו להכעיס גדשו את המחסום מדי שחר בתורים ארוכים. מלח הארץ התרשם במיוחד מרגישותו של מ”א הצעיר לסבל האנושי שהתחולל סביבו ולמצוקה האנושית שבמחסום. 

    במיוחד ציין לשבח את הנוהל שכפה מ”א הצעיר (סרן במילואים), שעל פיו על החיילים הצעירים לנוח מדי שעתיים בצִלו של האוהל לפחות עשרים דקות, ואף ללגום תכולת מימייה כדי שלא יתייבשו.

    לקראת סיום תקופת המילואים הזמין מלח הארץ את מ”א למסעדה בדרום תל אביב, ולאחר שכילו את הבקלאווֹת ותה הנענע הציע לו מלח הארץ להתמנות למנהל מחלקת משאבי אנוש בבנק במקום איציק.

    “אנו עומדים בפתח תקופה חדשה בבנק, ההנהלה החליטה לארגן את אגפי הבנק באופן שונה וחלק מהעובדים ייאלץ לפרוש,” הוא לגם לגימה נוספת מהכוס הריקה ועלי הנענע גלשו לגרונו, הוא כחכח והמשיך, “התפקיד תפור עליך.”

    המנהל הצעיר קיבל את התפקיד, הצטרף לבנק ומחלקת כוח האדם הפכה במהרה למחלקת משאבי האנוש.

    יוסף נכנס ללשכה בקומה העשרים וארבע והתבונן סביבו. עד כה מעולם לא עלה מעבר לקומה החמישית בו נמצא משרדו.

    “שב בבקשה, תשתה קפה, תה?” שאל אותו בחיוך רחב מ”א הצעיר.

    “תה, תודה,” ענה יוסף בהיסח הדעת כפי שנהג לענות לשאלות מארחת במפגשי ערבי יום השישי.

     גם כשרצה לשתות קפה היסתה אותו אסתר אשתו, “לא לפני השינה. יוסף ישתה תה, צמחים אם אפשר.”

    “עוגת גבינה אולי?” שאלה המארחת של ערב שישי.

    “לא תודה, יוסף בדיאטה, עליו לשמור על רמת הכולסטרול.”

    “כן, תה בבקשה,” חזר יוסף באדישות.

    הם התיישבו אל שולחן רחב ידיים, מנהל מ”א מצִדו האחד ויוסף מצִדו השני.

    מנהל מחלקת משאבי אנוש הצעיר (שצבר ניסיון במשא ומתן בתפקידו הקודם במפעל הטקסטיל) עיין בתיק מסמכים בעוד עיניו של יוסף נעוצות בקצוות האנטנות הסלולריות המזדקרות מבעד לחלון. הוא ניסה לחשב את המרחק שבין האנטנות.

    “יוסף, תיקך מלא המלצות, שלושים וחמש שנות שירות בבנק, אבן מאבני המוסד הפיננסי המפואר הזה!”

    יוסף תלה בו מבט לאה. הוא ידע לאיזו תכלית זומן ללשכתו של מנהל מ”א הצעיר. בראשו כבר חישב את הסכומים שיקבל לאחר מיקוח עם מ”א. לא היה זה סוד כי בעלי הבנק החדשים הקציבו סכומים נכבדים על מנת לאפשר לפורשים פנסיה מכובדת והסתלקות מהירה.

    הבוקר, נראתה לו אותה פגישה מלפני עשרים ושבעה ימים בקומה העשרים וארבע רחוקה במיוחד. גם מסיבת הפרידה שערכו לו חבריו למחלקה במסעדה מזרחית (הבעלים ערבי, לקוח של סניף הבנק ביפו, וחבריו לעבודה טענו שלמרות ההתגרויות הבלתי פוסקות של הערבים בבטחון המדינה הם רוצים לשמור על קשר עם אותם ערבים שאינם מתפוצצים באוטובוסים) נראתה  כלקוחה מעידן אחר.

    אשתו ששכבה לצדו השמיעה קולות של ספק נחירות ספק אנחות ממעמקי הפּוּך, נשימתה הכבדה העלתה במאמץ את חזהּ הענקי, חזה שתפח וגדל בשלושים וחמש שנות הנישואין.

    יוסף  התיישב על המיטה ששקעה תחת כובד משקלו, הכניס את רגליו לנעלי הבית והתרומם. מאז פרישתו לפני עשרים ושבעה ימים החלו מחשבות אחרות לנקר במוחו.

    עד אז היתה השכמתו מלווה בטרדות המצפות לו לאדם מדי בוקר, אם זו בדיקת דם או פקקים בדרך לעבודה, או שאלתה של אסתר כשעמד ליד הדלת ממהר לצאת:

    “כמה ניתֵן לבן של שמואל שמתחתן הערב באחוזת ברכה שבפרדסי השרון?”

    שמואל הרי לא עבד איתו בבנק כך שתעריף החתונות המקובל לא חל עליו, הוא גם לא היה בן משפחה קרוב או חבר משירות המילואים שגם לגביהם התקיים תעריף קבוע וברור.     

    שמואל היה שכן חדש שהשתדל להתחבב על השכנים הוותיקים. ההזמנה לחתונת בנו (יוסף ואסתר לא הכירו את בנו של שמואל אלא מהסיפורים שסיפר אודותיו האב הגאה. הוא עשה ‘טרֶק’ בהימלאיה והיה בגוֹאה וחזר ולמד תכנות מחשבים או צורפות).

    ההזמנה לחתונה, אם כן, היתה בלתי צפויה והמתת לבנו של שמואל היווה מקור לא אכזב לוויכוחים בינו לאסתר, או נכון יותר בין אסתר לבין תגובותיו הרפות. ליוסף לא היה חשוב באמת אם אסתר תוציא צ’ק ומה הסכום שיירשם בו.

    הבוקר לא הטרידו אותו זוטות. הוא פסע לאִטו אל עבר דלת הכניסה ומשך פנימה את העיתון העטוף בשקית לחה מטיפות גשם שירדו על העיר, חילץ אותו מעטיפתו והניחוֹ על השולחן במטבח מבלי להביט בכותרתו. הוא גם לא עילעל בדפיו האחרים של העיתון ולכן לא ראה את מדור מודעות האבל שתפסו מחצית העמוד האחורי, ולא שִׁיער בנפשו שעוד בצהרי אותו היום יעמוד בבית הקברות שבדרך המהירה לפתח תקווה.

    יוסף חש כי מאז סיים את עבודתו בבנק (הוא ביקש להחיל עליו את הסדר הפרישה לאלתר) עובר עליו תהליך לא מובן. הכול התחיל ביום בו חתם על הסכם הפרישה בבנק בקומה העשרים וארבע. אז חש כאילו השתחררה בתוכו ניצרה שהחלידה במקומה זה שלושים וחמש שנים.

    כששאל אותו מ”א הצעיר מתי יהיה לו נוח לפרוש, “האם בעוד חודשיים או שלושה, או אולי אתה מעדיף בקיץ?”

    השיב לו יוסף מיד כי הוא מעדיף לפרוש כבר באותו יום, אם אפשר בשעה שתים-עשרה.

    הדברים נפלטו מפיו ללא שהתכוון לאומרם כלל. בדרכו במעלית מטה למשרדו, תמה יוסף על עצמו. כשנכנס למשרד הקטן תפוס הרהורים שאלה אותו שרה, מזכירת האגף בו עבד, על תוצאות הריאיון (כולם ידעו כי מי שעולה במעלית לקומה העשרים וארבע יורד עם הסכם פרישׁה חתום).

    יוסף עצר לרגע ותלה בה עיניו, “זה בסדר שרה, אני פורשׁ. תוכלי להמליץ למנהל האגף על מיכה שמזיין אותך לתפוס את מקומי.”

    יוסף נדהם מדבריו ואפילו חשב לרגע להתנצל בפניה על הטירוף שאחז בו, אך פיו נפער ונסגר ללא שאמר דבר נוסף. כשארז את חפציו המעטים שאכלסו מגירות אחדות, ניסה להבין כיצד העז לפלוט בפני שרה את אשר כולם ידעו, אך לא העזו להגיד. שרה עשתה הכול כדי לקדם את מיכה, היחיד בבנק שהיה מוכן לשכב איתה. גם זה לא היה לגמרי מדויק, ייתכן שהיו עוד מחזרים, אבל בפועל מיכה היה האיש שלה כל השנים ושרה החזיקה בו כמו היה מפלטה האחרון.

    ראשו של יוסף היה כמרקחה, איש שקט היה, שומר על מוצא פיו ומחזיק לעצמו את דעותיו. מעולם לא הביע דעתו או הפגין שאט נפש כלשהו במפגשי יום השישי הקבועים, אף לא כשסבל לעתים מגיבובי ההבלים שנאמרו בהם. הוא גם לא העמיד את בני שיחו על דיוקם של דברים כדי לא לצער או להלבין פנים ברבים.

    כשסיפר חברו שאול, גזבר בקופת חולים ‘מכבי’ מחוז מרכז, על בנו שהתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בניו יורק, לא העיר לו יוסף כי מדובר בקורס ערב לשיפור האנגלית בסך הכול. גם  כשבתיה ממחלקת הביקורת בבנק סיפרה לכולם בעליצות על החופשה הנהדרת שבילתה עם בועז בעלה בכרתים, וכמה טוב זה עשה לזוגיות שלהם, שתק יוסף. הוא ידע היטב כי בתיה ממשיכה להיפגש עם נהג מונית שעושה שירותי שליחות לאגף, גברתן שׂעיר שאינו מסיר את משקפי השמש מעיניו לעולם, גם לא כשהוא שוכב איתה עירום בחדר המלון הקטן ברחוב טרומפלדור, מול בית הקברות הישן.

    משהו השתבש, יוסף לא ידע מהו. הוא לא אהב פטפוטים פסיכולוגיים ולא נטה לפשפש מדי במחשבותיו או במעשיו.

    “כנראה הפרישׁה משפיעה עלי באופן מיוחד,” חשב לעצמו. 

    הוא היה מודע להתנהגותו החדשה אך לא יכול לעמוד על שורשיה או לבלום עצמו.

    בית הקברות בפתח תקווה נמצא בתנופת פיתוח גדולה מאז היה בו יוסף לפני כשנתיים. שכונות בטון ושַׁיש נמוכות המכסות על המתים השתרעו עד למרחוק. נדמה כי הן עומדות להתמזג עם שכונות המגורים המערביות של פתח תקווה. השגשוג ניכר מכל עבר, מוכרי פרחים ועבדקנים המתרוצצים על קטנועים מחֶלקה לחלקה, ומציעים שרותי תפילה, אוטובוסים הפורקים חברים לעבודה הנושאים עֵמם זֵרים, משפחות אבלים המקשיבות לרמקול המרעים מדי כמה דקות את שם המנוח ואת המועד המדויק ליציאת לווייתו. מכוניות שחורות הנושאות גוויות מבתי החולים אל בית הלוויות, שיירות אבלים המשתרכות אחרי אלונקת המת בשבילים צרים כמו שיירת נמלים המטפסת על קיר בית משותף.

    יוסף גם לא שִׁיער כי יתבקש להספיד את המנוח, שהיה שכנו עד הלילה כשלקה לפתע בלבו והובהל ללא רוח חיים לבית החולים שם נקבע מותו. הם גרו בשכנות לנפטר שנים רבות, בעצם מאז הוקמה השכונה על ידי קבלן נמוך קומה, שמנמן ושופע אופטימיות. אותם ימים רחוקים בהם אכלסו את הבניין שׂררו עדיין יחסי שכנות חמים בין כל הזוגות הצעירים שהגיעו אל הנחלה. אולם אט אט עם חלוף השנים התקררו יחסי השכנות. מחלוקות על מקום חניה, מריבות על רעש הבוקע מביתו של פלוני, ויכוח נוקב על גובה ההשתתפות בשיפוץ הרכוש המשותף, וכדומה. גם קנאה לא חסרה, במי שהחליף את מכוניתו לדגם חדש, ובמי שקוּדם במקום עבודתו ותפקידו היה כרוך בנסיעות לחו”ל. והיו הזוגות שהתגרשו והבעלים שהותירו את השכנוֹת וילדיהם בשכונה, בעוד הם עצמם נבלעו עם נשים צעירות ובהירות שיער אל מגדלי מגורים חדשים, שנבנו על הריסות הבתים הישנים שפונו על ידי יזמים עמלנים בין תל אביב לרמת גן.

    בשנים האחרונות הסתכם הקשר בין השכנים בבניין המשותף בבִרכת בוקר טוב כאשר נתקלו זה בזה באקראי במעלית, לא יותר מכך. לכן לא תיאר לעצמו יוסף כי יתבקש על ידי האלמנה להספיד את שכנו שזה עתה הוטמן בבור צר וכוסה באדמה, ששימשה פעם את פרדסי פתח תקווה.

    יוסף לא שוחח עם המנוח מזה זמן רב. הוא לא היה מסוכסך עמו, אך יחסיהם שמעולם לא היו יחסי חברוּת התקררו במרוצת השנים, איש-איש התכנס בביתו. עיני הקהל הקטן שנאסף מסביב לקבר שזה עתה נכרה ננעצו ביוסף. האלמנה משכה אותו בשרוולו אל שפת הבור. שמש חורפית הִכתה במשקפי השמש של הנוכחים (הגברים חבשו כיפות וכל הנוכחים הרכיבו משקפי שמש), צלצולו של טלפון סלולרי הוּסה במהירות, מבטו של יוסף חלף על פני הנוכחים שאת רובם  לא הכיר. לא היו שם יותר משלושים אנשים שהביטו בו בחוסר עניין מיוחד. ניכר היה מהבעת פניהם כי הם מבקשים כי יתחיל ויסיים את ההספד במהירות האפשרית על מנת שלא יקלעו לפקק תנועה ביציאה מבית הקברות.

     יוסף הביט באלמנה ופתח בקול נמוך. הוא רצה לשגר משפטים סתמיים אחדים שיכללו כמה מילות שבח לנפטר ואופיו הנוח, וכמה מילים של ניחומים לאלמנה.

    “הכרתי את המנוח שנים רבות, הוא גר בשכנותי, כולכם הכרתם אותו ודאי שאחרת לא הייתם מגיעים לכאן. המנוח לא היה איש בעל מזג נוח, והוא לא היה איש שנטה לוותר לסובבים אותו.”

    הוא התבונן במעגל האבלים המקיף את הקבר ונועץ עיניים המאיצות בו לסיים. נדמה היה שהמשפטים שפלט, כלל לא נתפסו בתחילה על ידי הקהל שמחשבותיו מן הסתם נדדו אל מקומות אחרים.

    “המנוח לא ויתר בקלות על דעותיו, להיפך, הוא ניסה לכפות אותן בקולניות על בני שיחו. מה יכול לספר שָׁכן כמוני על שכנו שנפטר לפתע? על כך שמעולם לא הסכים להשתתף בהוצאות ועד הבית? על כך שתמיד טרק את הדלת בפני מתרימים? על כך שגירש ילדים והחרים את הכדור שנפל במרפסתו? אלה זוטות שאין בהם ללמד על אופיו של אדם. אלו רק סממנים חיצוניים. האם נוכל ללמוד על אופיו האמיתי של אדם רק מתוך שיפוט מעשיו הקטנים, מתוך התנהלותו היום-יומית? האם התחמקותו משירות מילואים או מכך שמעולם לא הסכים להשאיל כלי עבודה לשכן  יעידו על אופיו? איני סבור כך.”

    הוא הציץ בפנים הנדהמות של הקהל שהבעת השעמום שלו התחלפה בתדהמה.

    יוסף המשיך. לא היתה לו כל שליטה על ההספד אך הוא לא חש נבוך, להיפך, הוא חש בהתעלוּת, בשחרור, הארה. הוא ידע שהדברים הנפלטים מפיו נכונים וטוב שייאמרו. אם לא נאמרו למנוח בחייו טוב שהפרידה מגווייתו תהיה אמיתית (ובכלל יוסף חש בהתרוממות רוח והחליט בינו לבינו כי לאחר ההספד ישוב לעיר וישב בבר ללגימה טובה (דבר שלא עשה מעודו).

    “לא, כל הזוטות הללו אין בהן ללמד על האיש, האיש היה רע עשרת מונים ממה ששִׁיערנו.  הדברים הסתברו לנו במהלך השנים, הוא התעמר בעובדיו הזוטרים, הוא רדה באשתו הטובה שדאגה לכל צרכיו, הוא ניצל את חבריו. אין כאן איש מהנוכחים שיכול לומר מילה טובה על המנוח מעבר לכך שעשה לנו טובה ופטר אותנו מנוכחותו.”

    יוסף התבונן במבט טוב על האלמנה, מעולם במשך כל שנות השכנות לא הביט בה ישירות. היא היתה עדיין אישה יפה. 

    “ולאלמנתו אני מאחל התאוששות מהירה, היא בוודאי תמצא לה איש נוח יותר להעביר עִמו את חייה, והיא לבטח ראויה לכך.”

    שקט שרר לאחר שסיים את דבריו, גם יוסף חשב שלא הקדיש מעולם תשומת לב לאלמנה, אולי עכשיו לאחר שנותרה ללא המנוח ירשה לעצמו לשוחח עמה ולהציע לנחמה שלא בציבור. עיני הנוכחים היו נעוצות בקרקע התחוחה שנערמה על המת. לאט לאט התרחקו הנוכחים מהקבר וללא מילה התפזרו.

    יוסף קינח את מצחו וצעד לעבר מגרש החניה. הוא קרא ב”עכבר העיר” על בר ברחוב צדדי ליד רחוב לוינסקי, הפתוח בשעות אחר הצהריים, ותיכנן את דרכו אליו.

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    האיש והאגדה

    שי מרקוביץ'
    מדוע משפחתו של ג’. ר. ר. טולקין מסתייגת מהסרט הראשון שנעשה...

    המומלצים | שירים

    מערכת סלונט
    “דבר מה נעלם” | טלי וייס | עמדה | 2021 שיר...

    איך השירה באה אליי? / נטיעות

    הגר לדרברג ינובסקי
    איך השירה באה אליי? מִשְּׂדוֹת הַבּוּר מִשְּׁלַל רִגְעֵי הַפֶּרֶא הַצּוֹמְחִים בְּכַר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית