רבקה באו | בשם אלוהים! יומן
הוצאת 'המנענע', 2017, 257 עמ'

היומן של רבקה באו מנסה לפלוש אל מחוץ לזמן, דפי הספר משוטטים במבוך הזמנים תוך כדי שהם סוחפים אותנו לניסיון ספרותי, שאינו קל למחַבֶּרת: שיבה מאוחרת לעולם שחלף. היומן "בשם אלוהים" הוא מסע בזמן, מסע שנכתב בתחושה שהדברים חייבים להיכתב, שזו שליחות. נדמה כי רבקה באו רוצה לצייר הכּול בעיניים שמעבר לגשמיות, לעטוף את החיים הקשים מנשוֹא באבקת מרפּא, שתקֵל עלינו לספוג את הזוועות.

המחברת מנסה לשוב אל האבן הגדולה של העבר, לגלף אותה, לחצוב ממנה את הנורא מכול – היא רוצה להשאיר אנדרטה לנצח. היומנים של רבקה באו הם דרך להנחיל מורשת, דרך לעצב את הזיכרון שאינו מרפה, הזיכרון של ימי השואה הנוראים. היא קלועה בתווך. הזיכרון אינו מרפה, ואנו עדים ליומן אחוּז תזזית. מצד אחד רצון לבטא בניין חיים בארץ חדשה, ומצד שני ההכרח לבטא את הסֵבל של התקופה, לא להימלט מן הסיוטים ששבים מאותו גיא-צלמוות.

סיפורים מזמן הֶסתר

          רבקה הכירה את סיפור חייו של יוסף באו, שכתב בסֵתר על ניירות של בִּדלי סיגריות, ולעתים אתה חש, שהיא חשה כמתנסָה בניסיון דומה. נדמה לרגעים, שגם בארץ החדשה, היא כותבת בהיחבא. לעתים היא מעירה בסופֵי קטעים, שהיא חייבת לסיים, כי בן משפחה מגיע, ועל כן היא מניחה את העט. כל זמן כתיבתה היא במסתור, מעלה על הדפים ימים של חיי מחשכּים. לעתים היא דבֵקה שוב באותה צעירה שהייתה, באותה צעירה שורדת: מנסה להבין את הקשר בינה לבין אותה צעירה, שניצחה וחיה עתה במולדת. כשקוראים את דברי בנותיה, מפתיע לגלות, שבמשך שנים אִמם הסתירה את היומן מכולם. אין ספק, שבעיניה סיפור החיים שלה היה זמן הֶסתר.

 רבקה באו יודעת לקחת אותנו על בְּהונות, להוביל אותנו לִרגעים, שהיו השֶקט שלפני הסערה. אנו עדים דרך דפי יומנה לַימים, שבּהם עוד האמינו, שהנורא מכול רחוק, ומכחול המילים הֶעדין של הכותבת מצייר רגעים מאותו זמן של אשליה, זמן דמדומים של שקט מַתעה.

תיאור הֶעבר השָקט בצבעים של אידיליה מאפשר לה להעצים את הניגוד בין המציאות התמימה, המאושרת – לבין הטלטֵלה שהובילה לקריסת עולם שלם:

"בַּגיא עמד בֵּית עץ מוקף פרחים. במרחק מה הייתה גינה ולמטה ממנה זרם נהר שעל גדותיו עמדה טחנת קמח בבעלות המשפחה".

היא יודעת, שלא תוכל להימלט מן הזיכרון הנושף בעורפה, אבל יש לה מצבֵּר סתרים, שנותן לה כוח לסנן את מראות האימה, עט ברזל שעוזר לה לצייר לנו בין קפיצות הזמן עולם אחֵר, ערכים אחרים:

"הזיכרון הוא החוט המוביל אותנו לעבר, לספר הזהב של נעורינו. ככה אני חוזרת לעבר".

המגע בגחלים הבוערים

לאט לאט אוזרת עוז רבקה והיא נוגעת בגחלים הבוערים. היא מתארת חוויות קשות מנשוא – ותוך כדי קריאה, קשה שלא לחוש את העט שלה מנסה לתאר ברגישות לבבות כבויים, פצועים, נשים שנלקחות בחטף אל הקרמטוריום רק משום שלא עברו את הסלקציה, ומעבר לשורות מהדהדות צעקות בדרך לחדרי המוות. רבקה באו נאבקת על חייה, מנסה לשרוד, להחזיק מעמד מסלקציה לסלקציה – והלב יוצא אֵליה, הלב נצבט לנוכח התמימות שלה, לנוכח האמונה העזה, שתצליח לעבור את הימים הנוראים ולנצח.

הקפיצות בין הווה לעבר, הן הדרך שלה להיחלץ לרגעיים מן התופת ולשוב אל מחוזות ההווה; אל המציאות השפויה; מן ההווה השלו היא מקפיצה אותנו לעבר הרחוק שלפני העבר הנורא. אפשר להרגיש שבאותה מעטפת עבר מלטפת, היה יופי שאסור לשכוח. השקט שלפני הכול, האמונות שבו, הללו מעניקים לחיים משמעות אחרת, נותנים לילדוּת, לתקוות – לרפֵּד הכול בשכבת הגנה.

"מדוע אני חוזרת לעבר? … הייתי ילדה קטנה ובחוץ היה אביב. אמי כל כך רצתה לחיות למעננו ולמען החיים". החיים למען מטרה נשגבת, החיים למען עולם טוב יותר, השורות המפעימות האלה חוזרות ומנסות לחלץ אותנו מעמק הבּכא הנורא.

גדלות רוח של שורֶדת

הכתיבה החסכונית, המינורית, מתארת בכאב עצור את האימה, בהשלמה של צידוק הדין, בכתיבה כמעט מרומזת, שמותירה את הקורא פעוּר פה מול מציאות נוראה, שמתפענחת בין הרווחים של המילים, בין השתיקות.

ככל שמעמיקים לקרוא ביומן, עולה ומתפענחת גדלוּת רוחה של רבקה באו. כוחות נפש אדירים, השלמה מאופקת, אמונה בעתיד  טוב, וכל זאת תוך כדי ניסיון אצילי לשרוד על מנת לממש את החיים, את האהבה.

בו בזמן רבקה באו עמֵלה להציל אחרים, והספר שופע הזדמנויות, שבהן היא מצליחה לפעול בדרכים נסתרות וגלויות להציל יהודים. באחת מהן היא מוחקת את שְׁמה ושָׂמה במקומה את שמו של יוסף באו לרשימת שינדלר – והכול היא עושה, כמי שעושה מתן בסתר. אין היא מספרת לאיש על מעשיהָ הגדולים. גם לאהוב שלה, יוסף באו, אין היא מגלה את העובדה, שהיא זו שצרפה את שמו לרשימת שינדלר.

היא מודעת לחולשתה הפיזית ויודעת לחפש דרכים להסוות זאת, שכן המציאות מבשרת לה, שרק החזקים ישרדו בעולם המטורף שקם. היא מגלה חושים של מי שלמוּדה לחיות במקום שקם להכחיד, להעלים:

"הייתה לי תחושה חזקה, שאשרוד את מחנות המוות, ועשיתי דבר חכם: לבשתי כפפות לעבודה, במחשבה, כי ידיי עדינות מכדי לבצע עבודה כה קשה ומלוכלכת."

מתחנה לתחנה היא יודעת להצטרף לקבוצה החזקה, כדי לא להישלח עם החלשים וחסרי האונים לַמשְׂרפות. רבקה מתארת מקרים, שבהם הצליחה לשלוף מקבוצת המועמדות להישלח לקרמטוריום נשים ולהציל אותן. בין השורות היא מנחילה לנו תובנות על חשיבות התרומה הזולת, ואנו קוראים את הצו שלה לאנושות: עלינו להבין, שאנו מקבלים יותר מנתינה לזולת, לעשות למען האושר של הזולת, זה האושר האמיתי, זו הסגולה לחיים.

אמנות הנתינה לזולת

האהבה למשפחה, האהבה לאבּיר לבבה, לחברותיה למחנות – זהו חוט השָׁני שמחבר הכול. המסר שלה ברור: העתיד שייך לאלֶה שאוהבים, שמאמינים ביופי שיש בעולם, באותו תום שאינו ניתן להכחדה.

את תורת החיים של רבקה באו, שידעה לגלות תעצומות נפש בתופת, ניקח איתנו לדור הזה, לדורות הבאים. בבואה לתאר את העולם לאחר השואה – היא נרעשת מן העובדה, שגם בעולם החדש יש עדיין מוות של אנשים חפים מפשע. היא שואלת "בשביל מה?" ותוהָה בכאב מדוע הדבר נחוץ, שהרי יש כל כך הרבה מקום לכולם. "יש כל כך הרבה שטחים ריקים בעולם?"

התחושה, שליוותה אותה לאורך כל השנים הנוראות, הייתה, שיש לה ייעוד לגמול חסדים, ואל לה לדאוג לעצמה. כמו גיבורה מימי קדם היא ניצבת ללא חַת מול המציאות, מאמינה בכוחותיה לשרוד.

מי שחקר את השואה, יודע, עד כמה היה קשה לניצולים לספר את הסיפור. רבקה באו כותבת זאת בדרך מיוחדת, מושכת לב, כמתמסרת למילים:

"חלף זמן רב, לא תמיד אפשר לכתוב. לוּ רק היו המחשבות נכתבות מעצמן, ולא הייתי צריכה להפסיק את עבודת יומי, היה לי קל יותר לשפוך את זכרונותיי על הנייר (עמוד 17).

 בין השיטין אנו קולטים, שזה סיפור של נערה צעירה, נערה בשלבי התבגרות, צעירה שעוד חולמת על עולם טוב. אילו קראנו פרקים אלה ללא הרקע המסויט, היינו חושבים שלפנינו סיפור חניכה. רבקה באו מיטיבה לתאר בעדינות את הערכים שספגה בבית, את הגעגועים לדמות האם, לדמות האב עושה החסדים. ציור העבר מתאר משפחה שחיה בשלווה ובאהבה, עד לרעם שנופל עליהם ביום בהיר. בין השיטין מחלחל אלינו  הסֵבל של אותה נערה – המַעבר לפלנטה אחרת. עולם שנסדק לאלפי רסיסים. רבקה הצעיר נותרת בבת אחת ללא העוגן של ההורים, ללא המשענת של המשפחה. לבדה.

יד ושם לעולם שנחרב

מרתק ביומן של רבקה באו הסיפור הפנימי: תיעוד היומיום של החיים בגטו ובמחנות, היחס הדו ערכּי ליהודים המשרתים את הקלגס הנאצי,  וקשה מכול הוא הניסיון הנואש מול המציאות שהתהפכה. יומנה חושף בעדינות גבורה אנושית מול סבל, מול רעב, מול תחושת האין מוצא, מול המציאות שקשה לעכל אותה.

שורות היומן צרובות ביגון ויש בהן כוח לגעת בחורבות, בצעקות הנידונים למוות. רבקה באו נמצאת בפנים ומביטה ממרחק זמן מעבר למסך, מתארת באיפוק את החיפוש אחר תקווה ואהבה, נשמות של יהודים שניסו לשמור על צלם אנוש, גם ברגעים, שהם יודעים כי גורלם נחרץ.

סיפורם של רבקה ויוסף באו קם לחיים כאן בארץ ישראל, ואנו עוקבים אחר הדרך שבה יצרו חיים חדשים. הם ניצחו את הנאצים, השניים קמו מן האפר ומן השברים והיטיבו לבנות בית שמבוסס על אהבת האדם. זו לנו נקודת אור בתוך מסכת הכאב והסבל. הזיכרונות נותרו, וספרה של רבקה באו הוא מסר לחשיבותו של עולם אנושי ואוהב, כי 'העולם בחֶסד ייבנה'. ספרה הוא נר נשמה לכל הנשמות האבודות שלא הצליחו לצאת מגיא ההריגה, יד ושם לעולם שנחרב.