יודפת: היסטוריה, ציונות, אות לבאות
יוסף בן מתתיהו: ”כי המקום הוא משגב חזק לפני הגליל” ('תולדות מלחמת היהודים', פרק 7, כיבוש יודפת)
מרדכי אביעם, משגב סאגה גלילית. הוצאה גלילית, 2024. 292 ע'
א. מהו ארכיאולוג
ארכיאולוג אמור לדעת כל דבר הקשור בחיים אנושיים. אחרת לא תיתכן הבנת השרידים שמצא בתל. תל הוא השרידים שנשארו מהתקופה בה בני אדם חיו באתר זה חיים מלאים שחיים בני אדם.
ארכיאולוג אמור להבין גם כי לפניו שרידים, וגם כיצד עליו להשלים הבנת שרידים אלה, המייצגים מה שהיה פעם שלם. לשם כך, עליו להבין מה בהווה נמצא מולו, הארכיאולוג החוקר, שלם כשם שהיה פעם; להבדיל בין מה שנשאר שלם לבין מה שהוא שרידים של מה שהיה שלם; לנסות ללמוד איך להשלים מן השבור, ומהשלם החלקי, שלפניו – להבין איך זה, החלקי והשבור, נראה ופעל פעם, כשהיה כולו שלם.
כדי ליצור הבחנות אלה בין החלקים השונים של "השלם השבור" שמולו, החלקים השונים של התל, הוא צריך להבין את התל. משמע, הוא צריך להבין איך בני אדם חיו בו, חיו אותו, לשם מה שימש כל פרט שהוא, הארכיאולוג, מזהה כפרט, כשלם לעצמו. ולמה שימש כל מה שהוא מזהה כשבר, כלא שלם.
גם באקלים יכולים לחול שינויים. ארכיאולוג חווה את האקלים שמסביב לתל, חווה את העונות השונות, ומנסה להבין אם אותו אקלים, שעכשיו הוא חווה, זהה לאקלים בתקופה בה אנשים חיו כאן את מלוא חייהם. הוא חייב להבין מתוך המידות של התל את המידות של בני האדם שחיו בו. אלה יכולים להיות שונים בממדיהם מממדי בני אנוש של ההווה, גם אם קשר גנטי ישיר ופשוט ביניהם. וכן הלאה. הוא חייב לקשר בין ממצאי התל לבין דרכי התזונה של בני אדם שחיו בו, בין ממצאי התל הפיזיים לבין ממצאי צורת התרבות, צורת הרוח של אלה שחיו בו.
כלומר, העניין של בני אדם בארכיאולוגיה הוא תמיד מתוך ההווה של חייהם. לכן, ארכיאולוג חייב להיות גם היסטוריון. הוא היסטוריון גם כשהוא מגלה ממצאים "פרה היסטוריים", ממצאים שלפני היסטוריה המוכרת בתקופה בה עובד הארכיאולוג. על אחת וכמה הוא חייב להיות היסטוריון, כשהוא עוסק בהיסטוריה מוכרת לו היטב: לא מאוד רחוקה ממנו בזמן, ולא רחוקה ממנו גם במשמעויות האחרות, היוצרות קרבה בין התרבות של הארכיאולוג לבין התרבות אותה הוא חוקר. כשארכיאולוג עוסק בממצאים, אותם הוא מאפיין כשורשיו, נוצר קשר ממכר בינו לבין הממצאים. לקשר ממכר זה יש צד קסום. הארכיאולוג מחייה את עצמו. הוא מביא את ממצאיו אל הצופים בתל, שגם אליהם התל קרוב. זהו קשר קסום בין בני ההווה לבין אלה שחיו בתל, אבל גם קשר מסוכן, של עירוב בין שיקולים שונים לבין ממצאים אובייקטיביים, במירכאות או שלא במירכאות.
ב. מרדכי אביעם – ארכיאולוג ישראלי בארץ ישראל
הציונות החופרת בארץ ישראל עושה זאת כדי לחזק את שורשיה וללמוד מהם. מרדכי אביעם הוא ארכיאולוג ישראלי, שהלך לפני למעלה משלושים שנים אל תל יודפת, כעברי, לחפור ולחקור בהיסטוריה שלו עצמו. האנלוגיה בין ההווה לבין אותו רובד עתיק, שנתפס כבסיס להווה, כשורשים של ההווה, ברורה. הספר שלפנינו, תיאור המרד הגדול כנגד הרומאים, תוך התמקדות ביוסף בן מתתיהו, ובחלק שלו שבא לידי ביטוי בהתקוממות יודפת ונפילתה, הוא ספר של ארכיאולוג המתייחס אל הנושא גם כיוצר וגם כישראלי שחווה את מלחמת יום הכיפורים בגולן, ומקביל בין השניים.
ההיסטוריה של יודפת היא במידה רבה ההיסטוריה של חלקה במרד הגדול כנגד הרומאים ב-67 לספירה, ומרדכי אביעם הולך לחפור בשרידיה. גם כמי שלקח חלק פעיל, חלק דרמתי מנקודת המבט האישית שלו, הפרטית שלו, במלחמת יום הכיפורים, ומה שעבר עליו במלחמה זו טבוע בו.
ניתן לומר כי ציר מרכזי בספר, אם לא הציר המרכזי, הוא האנלוגיה שבו הוא משווה בין האיום הקיומי על מדינת ישראל, אותו חווה מרדכי אביעם, כאיש שריון בגולן במלחמת יום הכיפורים, לבין האיום על ממלכת בית שני, שחרבה ב-70 לספירה, שלוש שנים לאחר נפילת יודפת ואנשיה. אחת הדמויות ביודפת, שהיא אחת הדמויות המרכזיות של התקופה, הוא יוסף בן מתתיהו הסופר.
ג. מרדכי אביעם – ארכיאולוג שהופך גם יוצר
כאמור מרדכי מספר את הסיפור של יודפת כמהלך היסטורי סמלי, כמהלך אנלוגי למלחמת יום הכיפורים, שלשמחתנו תוצאותיה שונות מתוצאות המרד הגדול ברומאים. כותרתה של עבודת המחקר של מרדכי אביעם, במסגרת תואר שני באוניברסיטת בר אילן, מדברת בעד עצמה: 'יודפת: מקרה מבחן להתפתחות הישוב היהודי בגליל בתקופת הבית השני' (2005)
לפני הקורא דמות הארכיאולוג, פרופ' מרדכי אביעם, שכסופר מחייה את החיים בתוך הממצאים הנגלים לו, המפורשים על ידיו. הוא מספר את הסיפור של התל. כל הטקסט תיאורי מאוד, וניכר כי למרדכי אביעם, לצד היותו ארכיאולוג מקצועי, גם תכונות טבעיות של מספר. לפני הקורא רומן של ארכיאולוג. הצד הספרותי הוא תיאורים בדויים, נסמכים על אירועים היסטוריים, של מפגשים שונים בין בני התקופה. במפגשים אלה גם מרכיב דרמתי, הנובע מן האירועים ההיסטוריים המתוארים, וגם הרבה מאוד תיאורים של הטבע.
ברומן זה, לנוף הארץ ישראלי שמסביב למקומות המתוארים, יש מרכיב חשוב מאוד בתוך הסיפור. לאורך הקריאה, אני, הקורא, מרגיש וגם חושב שחשיבותו של הנוף נובעת קודם כל מאהבתו של הסופר אל הנוף. ובנוסף – מתפישת העולם הציונית שלו, שמקשרת מצוין באהבת הנוף.
האהבה לנוף, היכולת לתאר אותו היטב, בצורה מפורטת, בלשון עשירה, המעמידה אותו מול עיני, ניכרת כבר מהשורה הראשונה של הקריאה ברומן. הנה הפתיחה, שאותי שבתה מהרגע הראשון בו פתחתי לקרוא: "קריאות הצווחה הרמות של החוויאי חתכו כבסכין את דממת השרב מעל הגבעות המעוגלות המשתפלות מהרי הגליל התחתון המערבי אל עבר המישורים המעובדים של עמק עכו. זה היה אחד הימים החמים של ראשית הקיץ. יחיאל שכב על גבו בצל סוכת הגפן שמעל השומרה בכרם המשפחתי…" (ע' 7) וכך נמשך התיאור, כשהמספר מוסיף ומפרט פרטים קטנים בנוף שמסביב מנקודת המבט של הנער הרועה, יחיאל, שחי בכפר סָב. יחיאל הוא אחת הדמויות הראשיות של הסיפור, וגם הוא, כמו הרוב, ימצא את מותו במרד הממשמש ובא.
ד. מבנה הרומן
הרומן כולו נחלק לפרקים רבים, חלקם קצרים מאוד, אפילו בני פחות מעמוד. למבנהו יש חשיבות, גם אם הפרקים אינם ממוספרים, וגם אם אין תוכן עניינים בראשו. בסך הכול יש בו שלושים ותשעה פרקים, בהם אירועים שונים שיפורטו להלן, ובסופו ניצבת אחרית דבר, שהיא מעין סיכום למבנה כולו.
שלושים ותשעה פרקים אלה נחלקים לשני חלקים לא שווים, ובראש כל אחד משני החלקים ממוקמת כותרת-על בפונט גדול ובולט. החלק הראשון הוא בן חמישה הפרקים הראשונים, המופיעים תחת כותרת העל "ענני מלחמה ואבק הצבאות" (ע' 7). בחלק השני שלושים וארבעה פרקים, המופיעים אחרי כותרת העל "מירושלים לרומא" (ע' 61).
ארבעה מתוך חמישה הפרקים הראשונים מתרחשים ב-67 לספירה, ערב המצור על יודפת. ופרק אחד מהחמישה, הפרק השלישי, "המציאה", מתרחש באוקטובר 1968, כאלף תשע מאות שנים אחרי נפילת יודפת. בפרק זה מתואר אלון, מי שיסתבר כי הוא בן דמותו של המחבר, מרדכי אביעם כשהוא בן חמש עשרה. הנער, אלון, קיבל לבר המצווה שלו, שנתיים קודם, את הספר 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו. באוקטובר 1968 הנער נוסע באוטובוס, ומגיע לעתיקות יודפת, שבהן הוא יודע כי יבקר בעתיד, כשיהיה ארכיאולוג, ובהן יחקור.
כך, כבר בחלק הראשון מתהווים שני חלקי הרומן, שני הצירים בהם הוא יתרחש בעיקר בחלקו השני, חלקו הגדול: ציר אחד הוא סיפור היסטורי ארכיאולוגי של יודפת המורדת ונופלת ב-67 לספירה. ציר שני הוא תחילת מה שיהפוך מרכזי בהמשך – הנער אלון במדינת ישראל גדל בישראל חופר בתל יודפת וכותב עליו.
שלושים וארבעה הפרקים של החלק השני, החלק הגדול של הרומן, שמתחילים, כאמור ב-ע' 61, נחלקים לשני חלקים: תשעה עשר מהם מתארים את האירועים במרד הגדול ונפילת יודפת. וחמישה עשר מהם מתארים את זמננו.
גם חמישה עשר הפרקים שמתארים את זמננו נחלקים לשני חלקים: שישה מהם מתארים אירועים שלפני מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת יום הכיפורים, שבה, כאמור, מתוארת חוויה קשה שחווה המחבר במלחמה. תשעה פרקים מתרחשים בשנת 2000, בחזרה אל תל יודפת. את מבנה הרומן כולו חותם פרק סיכום, "אחרית דבר" (ע' 291-289)
הארכיאולוג החופר הוא אלון, שבזמן נלחמת יום הכיפורים הוא חייל ששם משפחתו גרוסמן, ולאחר זו, הוא מופיע בשם משפחה עברי, אלון הגלילי. להיות אלון הגלילי בן דמותו של מרדכי אביעם, יש הרבה אסמכתאות בסיפור. אחת מהן היא בפרק השלושים של הרומן, "יוני 2000" (ע' 248-244), בו הוא מתחיל לספר את סיפור מה שעבר במלחמת יום הכיפורים. כאמור, מלחמת יום הכיפורים חוזרת שוב ושוב ברומן, כאנלוגיה לתיאור מרד יודפת. ומייד תפורט הופעתה ברומן, בנוסף לאזכורה כאן, בפרק השלושים, שבו הוא מפסיק לתאר את מלחמת יום הכיפורים, וממשיך ומתאר בהתרגשות רבה את גילוי הפרסקו ביודפת. והנה, בעמוד האחרון של הספר, לאחר סוף הרומן, יש צילום של פרסקו זה ומתחתיו כתוב: "חדר הפרסקו בזמן חשיפתו. צילום: מרדכי אביעם" (ע' 292). מרדכי אביעם היה שם בזמן חשיפתו.
כדאי שהקורא ישים לב לתיאור תל סאקי במלחמת יום הכיפורים. על אלון, הנמצא במצר תל סאקי, עובר אירוע שכמעט ומסתיים בהתאבדות של כל החיילים הנצורים בתל. ראשית התיאור בפרק "שבת 6 אוקטובר 1973 יום כיפור" (ע' 169-163) שהוא מעין מבוא לאשר עובר על אלון בתל סאקי. זהו תיאור ההתקפה הסורית בגולן, ביום הכיפורים 1973. אלון נמצא בטנק, והנלחמים הם מאה ושבעים טנקים ישראליים, ואלף חיילים רגליים ישראליים, בשבע מאות טנקים סורים ובעשרת אלפים חיילים סורים. בסוף הפרק, נסוגים הנותרים בקרב ומתבצרים בתל סאקי. המשכו של הנושא בפרק: "7 באוקטובר 1973" (ע' 201-199) שבו מתחיל התיאור של מוצב תל סאקי המכותר. המשך התיאור בפרק "שבעה באוקטובר 1973" (ע' 213), המתאר צנחנים נהרגים בניסיונם לחלץ את הנצורים. בפרק "7 באוקטובר 1973" (ע' 256) מחליטים החיילים הנצורים להתאבד, אם ייכנסו למוצב חיילים סורים. הם מסירים את הנצרות של רימוניהם ומחכים. החיילים הסורים לא נכנסים והם ניצלים.
ה. פרשנות דמותו ההיסטורית של יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו הוא הדמות המרכזית ברומן, וכותרת הרומן, 'משגב – סאגה גלילית', לקוחה מתוך התייחסותו אל יודפת, בשם "משגב", כפי שציינתי במוטו מדברי בן מתתיהו, שהובא כאן בראש הדברים.
מאז ועד היום, סיפורו של בן מתתיהו, מסופר משתי נקודות ראות שונות: מצד אחד, הוא מסופר על ידי אלה, המציגים אותו כמעט כבוגד, שנפל בידי הרומאים, חבר לידיהם כדי להציל את נפשו, ואף בא, מטעמם, לפני אנשי ירושלים שבמצור בניסיון לשכנע אותם להיכנע. ומצד שני, הוא מסופר על ידי אלה שרואים אותו מי שבחר לחבור אל הרומאים, לאחר כשלון המרד ונפילתו חי בידיהם, כדי שיאופשר לו כהיסטוריון לספר את סיפור שנים דרמתיות אלה, ולהעביר אותו כמוסר השכל אל היהדות אותה הבין כתרבות נצחית. האמין שהיא תמשיך ותקיים, ומוטב שתלמד מאירועי המרד. אלה, הרואים אותו כך, אומרים גם, כי לו שמעו אנשי ירושלים לעצתו להיכנע, אפשר שבית שני לא היה נחרב.
ברור מתוך הרומן כי המחבר אינו רואה את יוסף בן מתתיהו בוגד, אלא יהודי בכל נפשו, שכסופר העוסק בהיסטוריה מאמין שהוא תורם להמשך קיומה של היהדות. בכך, מוצגת כאן עמדה ברורה באשר לדרך בה יש לראות, בוודאי מנקודת המבט של ההווה שלנו, את סיפור יוסף בן מתתיהו. כאמור, אזכור התייחסותו של בן מתתיהו אל יודפת, הנרמז בעצם כותרת הרומן, מחזק גם הוא זאת.
ו. יודפת, מלחמת יום הכיפורים וההווה
המסר שברומן אל הקורא בהווה קיים, כאמור, גם מיצירת האנלוגיה בו בין המרד הנורא הזה לבין מלחמת יום הכיפורים. המשך ברור לכך הוא היות יודפת, תל יודפת, החפירות ביודפת, סמל בזהות מדינת ישראל. אתה קורא את הרומן וחושב לעצמך: מה עלי, ישראלי היום, ללמוד מאירועי יודפת? מה התל מסמל לי? מה משמעות חזרתי אל תל יודפת לחפור בו? אתה יכול לראות זאת גם כנצח ישראל, שהנה שוב חי עם ישראל חיי הווה עצמאיים, פעילים. במידה מסוימת, הוא מחייה לעצמו את יודפת. ואם כך, האות שביודפת משמעו כי נחייה ונתקיים גם בבאות. אתה יכול גם לראות את סיפור יודפת כאות אזהרה מפני הבאות – היזהר, ראה את טעויות אנשי בית שני, ואל תשוב בהווה לטעות אותן. בחר בחיים.
כדאי להדגיש מה שכבר נכתב כאן. כותב את הרומן ארכיאולוג וסופר שמאמין בציונות; אדם שבסופו של דבר – כותב עכשיו על פעם מול עכשיו, למען העכשיו, ובאופן חיובי. הוא פונה לקורא הישראלי ואומר לו: יש לך נוכחות חיה, המתבססת על היסטוריה ארוכה. יש לך דרך לממש את נוכחותך. עליך לדאוג לכך שהעבר ההוא לא יחזור עכשיו. ראה, אומר ההיסטוריון הארכיאולוג, אל תחזור היום על טעויות של פעם.
הדבר מתחדד לנוכח העובדה שהספר ראה אור ב-2024, לאחר פרוץ המלחמה הנוראה שנמשכת עד עצם היום הזה. המחבר כאן יוצר בעצם האנלוגיה שבין המלחמה ברומאים ביודפת לבין ישראל של 2024. אבל הוא אינו מרמז על סוף נורא, כמו סופה של יודפת, שהוא תחילת סוף בית שני. הוא עוצר ומסיים ללא נקיטת עמדה חד משמעית. הקורא יכול גם הוא לעצור, ולסיים ברוח החיובית שבה מסתיים הרומן.
אני קורא ונהנה. יש כאן ספרות שלא נוכחת מספיק בספרות הישראלית. יש כאן ראייה חיובית של ההווה מתוך היסמכות על שורשיו, מתוך יכולת תיאור מרשימה מאוד, מתוך ידע ארכיאולוגי-היסטורי מרשים – מתוך נתינה לקורא הישראלי.
מועדים לשמחה ושבוע טוב.
תודה על דבריו של הלפור חקק, שהם דברים "טוֹבִים וּנְכֹחִים", ומוסיפים לקריאת המאמר.
לבלפור חקק,
תודה על דבריך, שהם "טוֹבִים וּנְכֹחִים" ומוסיפים למאמר.
ומי תרגם את המובאה של יוספוס פלביוס בראשית המאמר? היא תרגמה את עצמה ישר מיוונית?
מופיעה בפתח הרומן.
התרגום של ד"ר י. נ. שמחוני
קראתי ונהניתי מאוד.
לאלקנה שלום,
הציטוט מובא בפתיחת הרומן, ללא ציון שם המתרגם.
אני חושב כי סביר מאוד שזהו תרגומו של יעקב נפתלי שמחוני, שבו מרבים לקרוא עד היום.
תודה לאיתמר. מאוד שמחתי.
מאמר מצויין אורציון ומלמד מאוד.
תודה.
אכן כוונתי הייתה להציג פנים חיוביים הספרות הישראלית, מהם אפשר ללמוד.
ושוב, תודה.