close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יהודי זקן – סיפור והערה לראש השנה לאילנות

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 27.01.21

    איך מחברים את ראש השנה לאילנות, יום שמח לכל הדעות, היוצא השנה ב-28 בחודש ינואר, ליום השואה הבינלאומי ב-27 באותו החודש? שגם הוא בסופו של דבר, על אף הטרגדיה והזוועה הנוראה, יום שמחה על שנוצחו הנאצים ועוזריהם? איך ילכו השניים בלתי אם נועדו? התשובה הפשוטה היא סופֵר הקצרצרים המופלא גרשון שופמן (1972-1880), בן דורו של אורי ניסן גנסין ויוסף חיים ברנר שהאריך חיים.


    גרשון שופמן, להבדיל מאחרים, איחר עד מאוד לעלות לארץ ישראל ונותר שנים רבות, תוך חליפת מכתבים עם חבריו, במרחב הגרמני הכפרי בדרום אוסטריה במקום אשר שמו וֶצֶלְסְדוֹרְף. נחזור קצת אחורה בזמן: בשנת 1920, בהיותו בגיל ארבעים הוא נשא את אנני (רות) פלאנק, נערה אוסטרית קתולית שהתגיירה והייתה צעירה ממנו בכעשרים שנה, תחי האהבה! בני הזוג חיו בכפר 17 שנה ונולדו להם בן ובת, משה ואסתר. הם נשארו נשואים עד למותו של שופמן כאן בארץ.

    הסופר גרשון שופמן ורעייתו רות, צילום 1930-1920 (מכון גנזים)

    במשך שנים הסתייג מעלייה לארץ ישראל, בעיקר לאחר הטראומה הנוראה של רצח חברו, הסופר והמסאי יוסף חיים ברנר (1921-1881) סמוך ליפו. הוא כותב באובססיה על כך לסופר והעורך אשר ברש, למסאי והמבקר שלמה צמח ולסופרת דבורה בארון בארץ ישראל. אולם ביולי 1938, עקב סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית ורדיפת היהודים, החל להרגיש שופמן את יד הברזל הקשה של הנאציזם שחברה אל האנטישמיות הנוצרית המסורתית שהייתה חבויה לה עד כה אל מתחת לפני השטח וכביכול אירחה אותו כבן בית במרחבים הכפריים. התהפכה הקערה וכעת הוא אינו חושש כל כך מן הערבים בעקבות מקרה ברנר, אלא הוא חושש מן הגרמנים.

    הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל בגיל 58 ונתקבל על ידי משלחת סופרים נכבדה שכללה את המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, הסופר שלמה הלל’ס והמשוררים: יעקב פיכמן ודוד שמעוני. בבית ברנר עשו יום גנוסיא גדול עם עלייתו ארצה. אז ידעו לכבד סופר חשוב על אף שאיחר לעלות ארצה. ב-1954 עבר לחיפה בעקבות ההצעה של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, להעניק דירות במתנה לסופרים. עוד משפט שלכתוב אותו היום נקרא כמו מדע בדיוני.

    הסופר חיים באר, שערך מבחר יפה שלו בשנות התשעים של המאה העשרים בשם “שלכת” (עם עובד, ספריה לעם, 1994), כותב באחרית הדבר שלו כך: “שוב ושוב חוזרים בסיפוריו תיאורי הרחוב ההולך ונכבש על ידי הנאציזם”. למשפחה הזאת שייך הקצרצר שלו “יהודי זקן” המחבר לדידי בין ראש השנה לאילנות, ט”ו בשבט, ויום השואה בינלאומי. זהו סיפור על עץ זקן. מה לנו כי נלין על עץ זקן אם בקרוב יירצחו מיליוני אנשים? אלא מאי, שזהו לא סיפורון על עץ. זה סיפור על עמנו באירופה והמבין מייד יבין מבלי להכבּיר במילים. 

    האירה את עיניי המשוררת יפה שלומוביץ באשר למדרש חז”ל בהקשר זה, פרקי דרבי אליעזר, פרק ל”ד האומר: “שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע”. הראשון שבהם הוא מענייננו כי הוא “בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע”. רוצים גם את חמשת האחרים? המדרש כל כך יפה שזה שווה. הנה:

    “ובשעה שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ובשעה שהאִשה מתגרשת מבעלה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ובשעה שהאִשה נבעלת עם בעלה בעילה ראשונה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ובשעה שהוולד יוצא ממעי אמו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ואין הנשמה יוצאת מן הגוף עד שתראה השכינה שנאמר “כי לא יראנה האדם וחי” (שמות לג כ)”. מעניין אם שופמן החי בין נוצרים היה עֵר למדרש זה שבראשו עץ נכרת.

    כן כן, יש זעקות קיומיות של כאב ואושר שאי אפשר לבטאן במילים. אולי רק אוקסימורון (ביטוי שהוא אחדות הניגודים) בנוסח קול שלא נשמע המהלך מקצה העולם ועד קצהו האחר יכול לתאר אותן, ממש כמו אִמרת הרבי מנחם מנדל מקוצק: “אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין זעקה גדולה יותר מן הדממה”. אנו בהחלט יכולים לדמות אילן זקן, אילן בלשון חז”ל ועץ בלשון מקרא, לרב קשיש גבוה ונשוּא פָנים בלבוש השחור המסורתי עם המגבעת, הזָקָן העבות והפּאות, ממש כמו עץ זָקֵן רב פֹּארוֹת.

    הנה, “יהודי זקן” של גרשון שופמן:

    פעם, פעמיים בשבוע, באים מהעיר גדודי צלב־הקרס במדיהם, מצוינים באות האיבה הגדול, אלינו אל כפרנו, בו, במגרש שהוקצה לכך, הם עושים את תרגילי־הצבא שלהם, לרבות אָמנות הירייה. הפרצופים הם אלה של טירונים בני־כפר – מגושמים, כאוטיים, קלושי צורה.

    בבוקר אחד ראיתים מרחוק מתגודדים בשדה קינדל, עומדים תחתיהם ומסתכלים בדבר־מה. סרתי לשם אף אני ונפעמתי: מגדעים את הבּוקיץ!… האיכר הצעיר והעשיר קינדל (לפני ימים מועטים מת אביו, והרי הוא, עוד נער כמעט, נעשה עתה לבעל כל הרכוש הרב), נמלך לקצץ את הבוקיץ הגבוה, הסוכך בצמרתו על חלקת אדמתו – והנה הוא וארבעת עבדיו מתקיפים את גזעו סמוך לקרקע, באש ובמשור ובקרדומות.

    היה זה הבוקיץ היחידי בכפר, פּאר־המקום – בגבהו, בהתרפקותו כלפי מעלה, ברעשו הנאצל בשעת סערה, שנשמע כתפילה. ברם, קינדל הבן, משנעשה הוא האדון, חפץ, כנראה, להראות את אדנוּתו ולעשות שינויים ותיקונים במשק ובתוכם גם את גדיעת העץ האדיר והזקן הזה, שלפי דבריו כבר הגיעה שעתו.

    — צריך היה לעשות זאת זה כבר, זה כבר, — נענה בראשו לאות אישור מנקה־הארובות המקומי, כשחלבוני עיניו מבהיקים מתוך השחור – העץ זקן מאוד, שחוף וסדוק־ברקים ועלול בכל רגע לנפול מאליו ולהרוג איש.

    ככה הלך ונתרבה עיגול המסתכלים מסביב לאילן ברגעיו האחרונים. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוּש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם, איש איש בכלי־משחתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת. וההמון הלך ורב. אפילו מי שהשעה דחוקה לו, וכל אָץ לסבלותיו, בעברו כאן עתה – ועמד. והיום יום חורף עז, סומרים האנשים מקור ועומדים ומחכים בקוצר רוח. משתוקקים לראות את הנפילה הכבירה, ועל כולם — זה גדוד צלב־הקרס בגבורתו־שחצנותו.

    סוף סוף נאנח הענק אנחת־מות ונפל מלוא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע, חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור. שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם…

    וָאבין: יהודי היה אילן זה, יהודי זקן.

    ט”ו בשבט שמח לכולנו.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 14
    • 11

    תגובות


    10 תגובות על “יהודי זקן – סיפור והערה לראש השנה לאילנות”

    1. יפה שלומוביץ הגיב:

      עשית חיבור נפלא ומרגש רן.
      גלגולים רבים יש לעץ היהודי הזה בספרות העברית, רבים מהם בשירה. באפריל 1947 פרסם אלתרמן את השיר “על אם הדרך”, שיר מעפילים שמתכתב עם שירו של איציק מאנגר “אויפן וועג שטייט א בוים” (=על הדרך עץ עומד) שפורסם ב 1938 ומזוהה עם זכרון השואה ועם עוד גירסאות מוקדמות ומאוחרות יותר. גם אצל אלתרמן כמו בסיפור של שופמן העץ נכרת אלא שהפעם המטרה היא אחרת לחלוטין:
      “על אם הדרך עץ נכרת,
      נכרת ויהי לתורן…”
      אך אותו “עץ נופל אפיים” מתחילת השיר עומד ומזדקף וקם לתחייה:
      “על אם הדרך עץ עומד
      ולא יפול אפיים.”
      יש להניח ששופמן הכיר כמה מגילגולי העץ הזה וגירסתו המובאת בסיפור שהבאת רן מונחת אי שם ביניהם.
      טוב שאתה מזכיר את הסופר המשובח הזה.

    2. רן יגיל הגיב:

      יפה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה והמחכימה שלך. את הרי חלק אינטגראלי מן המאמרון הזה. ט”ו בשבט שמח. רני

    3. Israela Hargil הגיב:

      כן הפעם גם אני קראתי והחכמתי. יצאתי היום מהבידוד,בפעם הרשונה אחרי עשרה ימים וזה מפני שהסתופפתי
      עם חולה קורונה ,דודך.הוא לא מרגיש טוב ומבודד לגמרי, אין לאף אחד רשות להכנס אליו, לדבר איתו בטלפון לפעמים וזהו…

    4. מריה הירש הגיב:

      יהודי זקן…
      הוצאה להורג…
      נעצבתי מאד

      תודה על הסיפור

      אגב קראתי את הספר “ללא גורל” במקור בהונגרית
      כמובן בעקבות הכתבהשלך על הספר ועל הסופר

    5. שמעון רוזנברג הגיב:

      יפה וכאילו מינורי הסיפור. תיאור כריתת העץ העומד דומם ורק רעד – האנשה חדה זו כמו היה אדם. ולא יוצא קול ובכל זאת נשמע מסוף העולם ועד סופו . ואולי לאוזן ולעין הקורא לא היה נשמע אלמלא ההקשר שעוצמתו מתגברת ומהדהדת
      בדיעבד, אחרי השואה . ועוד – תיאור הגדוד הנאצי כל כך חסר פאתוס או דרמה כאילו מדובר בעוד סתם חבורה גסת רוח ולא משמעותית – האנדרסטייטמנט מעצים עוד יותר את איכות הסיפור

    6. רן יגיל הגיב:

      ישראלה היקרה, שלמי תודה על התגובה המרגשת. אהיה בקשר. רני

    7. רן יגיל הגיב:

      מריה היקרה, ספר נפלא, “ללא גורל” מן החזקים והיפים שקראתי בימי חיי.
      הוא מקיים איזון נדיר בין הפרטי לכללי, בין האתי לאסתטי בתוך הקשר של זוועה = השואה.
      תודה על קריאת המאמרון על שופמן הקושר את ט”ו בשבט ליום השואה הבינלאומי. רני

    8. רן יגיל הגיב:

      שמעון משורר יקר, כל שכתבת מדויק להפליא. שוב תפסת את השור בקרניו. אתה קראן מצוין בעיניי.

    9. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      סיפור מעולה, אנושי, צובט בלב. גם ההקדמה לסיפור מעניינת מאוד. תודה!

    10. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, שלמי תודה ושבת שלום. ידוע ידעתי שאת שופמנית בשורש נשמת הפרוזה שלך. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הפן השני

    שי מרקוביץ'
    מעצב הספרים האמריקאי בן דנצר החליט ליצור סדרת תצלומים בה הגלידה...

    השירה להגנת הטבע

    שי מרקוביץ'
    בינואר השנה נפטרה בביתה שבפלורידה המשוררת האמריקאית הידועה מרי אוליבר. אוליבר,...

    נעים להכיר, טמילה רם

    מערכת סלונט
    ילידת גאורגיה. אם לשתיים. עלתה לארץ בשנת 1974. עוסקת בניתוב לשוני...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית