יחזקאל רחמים הוא סופר ומשורר מוכשר שהתחיל את דרכו בפרוזה ובשירה בכתב העת "עמדה" לפני עשרות שנים ומשם התפתח תוך פרסום בבמות ספרותיות מרכזיות לכלל סופר מעולה ומשורר שלם. לאחרונה הושלמה טרילוגיה (יצירה בת שלושה חלקים) פרי עטו של ספרי שירה תחת הכותרת "טרילוגיית המרחקים": "עכשיו הנסיעה" (2016), "דיו מרחקים" (2018) ו"שמיים שלמים" (2023). כולם בהוצאת פרדס בעריכת המתרגם והמשורר, דורי מנור.

כמה משוררים עכשוויים אתם מכירים שכתבו טרילוגיה איכותית שירית שסבּה סביב תֶּמה מסוימת, או סביב לוגוס – טיעון מרכזי מעורר מחשבה ורגש? מעט, האמינו לי מעט. עם זאת, לאחרונה ראתה אור טרילוגיה שירית מרתקת ואחרת של המשורר הוותיק והאיכותי אריק אלף וזכורה לי גם טרילוגיה שירית של המבקר והמשורר אילן ברקוביץ'. ניכר ברחמים כי ידו אמונה כיוצר בכלל וכמשורר בפרט במה שהוא עושה.

פניו של רחמים תמיד נטו הן לפרוזה והן לשירה. מעטים הם היוצרים העברים ששמרו על איזון בין בַּת השיר למעשה הסיפור, למשל, דוד פוגל היה אחד שכזה. וגם רחמים, אף כי אני מעדיפו כפרוזאיקן על פני משורר, הרי שכמשורר הוא יודע לשמור על רמה גבוהה וספריו איכותיים ביותר. אני זוכר כי כבר בפרסומיו הראשונים לצד טקסט כן, וידויי מוצ'ילֶרי וקריסטלי בפרוזה כמו "פוטו סניור", פרסם שיר ראשוני, בתולי, מלא קסם, תחת הכותרת "החלב טוב" שבו הוא בוחן תאריך תפוגה של חברות וחברים שלו.

החוש האסתטי של רחמים לטקסטים הביא אותו לבסוף להיות עורך הן של פרוזה, למשל, הסדרה "הנמל" בהוצאת אגם, שלצערי לא האריכה ימים, והן של שירה, סדרה בשם "דבר בעולם", על שם השיר הנועל את "טרילוגיית המרחקים" בהוצאת עמדה שבה עתיד רחמים לארח משוררים צעירים, לא בהכרח בגילם, אלא באופן פואטי, אך איכותיים ביותר שישבו ויישבו עמו על כל ספר שבעה נקיים. רוצה לומר, קפדן הוא רחמים באשר ליצירתו וליצירת אחרים.

רחמים כאמור פרסם סיפורים קצרים בכתב העת "עמדה", בעיתון "הארץ", בכתב העת "קשת החדשה" וכן בכתב העת "מֹאזנים" ובבמות ספרותיות נוספות בדפוס ובמרשתת. את שירתו המגובשת המתפרסמת באופן ספּורדי בשנים האחרונות הוא מפרסם באנתולוגיות שונות וכן באופן קבוע בכתב העת "הו!". הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס שרת התרבות למשוררים, ולאחרונה גם פרס אקו"ם. על ספר הפרוזה שלו "פיגומים" זכה במלגת פרדס היוקרתית.

הטיעון המרכזי העומד בלב הטרילוגיה השירית הוא כי המהות שלך כילד סקרן, אנושי, שוחֵר טוב ומוצא טוב, היא גרעינית וראשונית, וגם אם תרחיק על פני ימים ושנים, יבשות וארצות ותתגלגל באלף גלגולים, הרי בסופו של דבר לוּז הדברים במהותך הוא אותו ילד המצוי חבוי ונסתר כמרגלית יקרה בתוך החדר הסודי, כמו בשיר היפה שכתב רחמים ושהופיע בספר השני בטרילוגיה "דיו מרחקים". השיר נקרא אכן "החדר הסודי" והוא מעין שיר דגל שכזה הנושא את לוּז הטרילוגיה. הוא הולחן נהדר על ידי איל תורג'מן ומבוצע נפלא על ידי ברי סחרוף:

"בית ילדוּתי עכשיו ענן, / חֵיק קירותיו – אבק בַּזמן, / אך עוד אני שומע צעדים, אצלי / בחדר הסודי, עוד קולותיו / מהדהרים בהיכלות / נְמל ליבי. // ואפילו אֶחֱצֶה ימים רבים / ויבשות רבּות, ואפילו אֶעֱטה / גלימות קנויות ומסֵכות לרוב, / עדיין ילד רפאים ירוץ יחֵף, / יחלוף בשְׂדות חדרֵי ביתו, / ייקח את כף ידי בכף ידו, ושוב ושוב ושוב / יישא אותי איתו".

מן הסתם ביקורת זו תתרכז יותר בספר השלישי בטרילוגיה, זה האחרון שיצא עתה. רחמים הוא מקרה אבא קלאסי. מבחינה פסיכולוגית אפשר לומר כי הזרז היצירתי הראשוני שלו היה מותו הטרָגי של אביו בתאונה בטרם עת בהיות רחמים עֶלֶם. דבר זה חוזר ומופיע בווריאנטים שונים בסיפורים ובשירים הטובים שהוא כותב כפצע פתוח וכואב שהוא תמיד חוזר אליו, ומן הקש המר הזה הוא יודע לטוות את הזהב של יצירתו. גם בספר השלישי בטרילוגיה "שמיים שלמים" יש מן הדבר הזה לא מעט בשירים. הנה שיר שאני אוהב מאוד הנוגע בנושא זה הקרוי: "עודף או מסטיקים? (שירת שארית החיים)":

"בפאתֵי יֵשְׁסְפוֹר יומיום מוטל לו / עודף החיים, שקיבלנו, שסחבנו, שגנבנו / באֵין-או-יֵש-מֵשׂים, קישׁ קישׁ קָרְיא, / קישׁ קישׁ קָרְיא בַּכּיסים – / שירת שארית החיים. // בילדוּתי אבי סיפר לי על נוסע שהגיע / לבית עלמין מוזר. על כל המצֵבות / חקוק הזמן בְּימים: אחד – עשרים, / שני – שמונָה, שלישי – שעה אחת. / והנה, זקֵן מופלג בן מאה-ועשרים: / מאה-ועשרים ימים. // והמבקר נבהל, תוהֶה, חוקר: / זה בית קברות של תינוקים? / לא, לא, אומרים האנשים / וצוחקים: אצלנו כאן סופרים / רק ימים מאושרים. // ויום אחד אבי יצא לעוף. / על שֵׁיש-מצֵבה נכתב "בִּדמִי ימיו". / נכתב: "נקטף". בן 41 שנים / (אני היו לי שבע-עשרה). // ושוב אני ילדון מֵאיץ את צעדיו, / מטֶה אוזנו אל רשרושֵי המטבעות. // החנווני הגזלני שואל במבטא / משתדל, בטון משדל: אז מה / החלטתָּ, ילד: עודף או מסטיקים?".

טוב, נראה כאן בבירור כי זה שיר קיומי החוזר אל אותו הילד בחדר הסודי, המופיע בשיר הראשון שצוטט כאן בביקורת. עוד ניכר כאן הכשרון של רחמים כפרוזאיקן. יש לו היכולת לספר סיפור בתוך המבנה השירי.

לא רק אביו הביולוגי, אלא דמויות של אבות, דמויות שהן מורות דרך, מעסיקות את רחמים כיוצר ובצִלם יחֱסֶה בחזקת מכל מלמדיי השכלתי והיו עינֶיךָ רואות את מורֶיךָ. הנה שיר מרתק על שליחוּת המורֶה שאפילו נכנס למערכת החינוך. לכאורה מזמין מחשבה, אויה, הנה מגיע שיר דידקטי המתאים עצמו למידות המִמסד החינוכי, אלא שהתוצאה היא אחרת. שיר העומד יפה. הנה, "מורֶה לחיים":

"וּבַמקום שהחיים אמרו לילד 'לא' / ו'אַל' ו'אֵין', הצביע המורֶה 'תראֶה, / הן יש וָיש…' הצבּיע והִנהֵן. // כשהעולם קרא 'עכשיו תרגיש בתוך / בשרךָ את עוצמתי לְהקְטנה!' ניגש הוא / אֶל הילד ולחש: 'אתה מקור / של אור יקר ומתנה'. // וברגע ששמע הילד 'עכשיו תיסוג, / זה לא לךָ, לשכּמותךָ', שמע גם המורה / וּמחה בלי מבוּכה: 'תראֶה אותךָ יכול, / תראֶה אותךָ עושֶׂה-עושֶׂה / ומעצב את עולמךָ'. // הילד כבר רחק שנים. אך צעדיו נָצרו / 'כן', 'יש' ו'מותר', ורוח גבּית הָמְתָה 'אתה / מקור של אור יקר' מעומק הבשר. / ועולם כדרכו הסכּין לַהֶמְיָה / והִנְהֵן כמראָה אֶל ילד / נמלא אפשר. // והמורה לא ידע מֵעולם. / והמורֶה היה מאושר".

השיר של רחמים מורֶה על המון הכלה וקבּלה ויכולת לאפשר לאחרת ולאחֵר לפרוח, בעולם שבו הביקורתיות והפסילה, הציניות וההסתייגות נחשבות לצערי לכוח מקדם. השיר תמיד מזכיר לי את המכתב הקצר והמרגש שכתב הסופר האלמוֹתי, אלבר קאמי, עם קבלת פרס נובל, למורה הראשון שלו כשהיה ילד, לואי ז'רמן, מורה של אמת שראה את כשרונו של הילד הצרפתי-אלג'ירי הקטן שבא ממשפחה של עוני ואפילו במידה מסוימת בַּעֲרוּת, ותמך בו עד הסוף.

שיר מרגש ביותר. משוררים לא אוהבים להתמסד. אני עוד זוכר את המשורר והמהפכן, מקסים גילן, אומר לי, "אוי ואבוי אם תיתן למישהו אחרי מותי ללמֵד את שיריי בבית ספר". זאת כמובן אמירה קיצונית ומתריסה; אבל השיר היפה הזה של רחמים נבחר כְּשיר הברכה לראש השנה של מכון אבני ראשה ונשלח לכלל מנהלי בתי הספר בישראל. השיר נותר בשימוש במערכת החינוך. מה טוב.

טרילוגיה יכולה להיות יצירה בת שלושה חלקים שמבחינה קונספטואלית החליט היוצר מראש שתהיה כזאת, אבל במקרים רבים היא נוצרת בשל אורכה והתמשכותה תוך כדי תנועה. כזאת היא למשל הטרילוגיה בפרוזה, שלושת הרומנים, המונומנטאלית מבחינתי "דרכי החירות" של ז'אן-פול סארטר. סארטר התכונן, ביומרתו כי רבה, לכתוב בכלל טֶטְרלוגיה כמו "יוסף ואחיו" של תומאס מאן, יצירה בת ארבעה רומנים, אלא שנתייאש מן החלק הרביעי שלא הושלם ונותרו ממנו רק פרגמנטים אחדים, ועם זאת, יש חוקיות במבנה היצירה ומדובר בטרילוגיה.

גם רחמים, אינני יודע אם לכתחילה תכנן לכתוב טרילוגיה, אך זה מה שיצא תוך כדי תנועה. אין ספק כי הנושאים ואופני השיר בשלושת ספרי השירה הללו מתכתבים ביניהם. יתן על כן, אפשר לשרטט מבניות מתהווה של שלושת הספרים. הראשון "עכשיו הנסיעה" אצור ועצור יותר, חסכני יותר. אתה רואה שהמשורר פחות משוחרר ומקפיד על עצמו לעִתים יתֵר על המידה, כאילו העזיבה לקראת הנסיעה הגדולה מעיקה במידת מה עליו, הוא עדיין לא השלים עם שיר הנדודים.

בספר השני "דיו מרחקים" משהו נפתח בו אל האישי ביותר כמו השיר הראשון שציטטתי ברשימה זאת "החדר הסודי", יש זרימה חזקה טקסטואלית והשתחררות פואמטית בדמות מחזור ארוך החותם את הספר הנקרא פשוט "אימא שלי" ואכן זה הספר העבה מבין השלושה, ואילו בספר השלישי, כשמו כן הוא, "שמיים שלמים", יש בו משום השלמה עם הדברים, סיכום, סגירת המעגל אחרי תקופה קשה וחזרה אל האושר הבראשיתי של הקיים, אך באופן מפוכּח יותר ופחות יַלדי.

טקסט פואמתי ניסיוני ומעניין ביותר המצוי בספר השלישי הוא "הטייפ בקצה המסדרון". זוהי פואמה נהדרת, שיר אווירה, בת שורות ארוכות המתארת את שגרת החיים בימי נערותו של רחמים בכפר הנוער הדסים דרך השירים המזרחיים שנשמעו מן הטייפ שבקצה המסדרון מאביהו מדינה וחיים משה צפונה. הפואמה הועלתה במסגרת פסטיבל ישראל ב-2021 בהגשת יקיר ששון.

ככלל, רחמים הוא משורר וגם סופר השייך לגל הגדול בספרות העברית-ישראלית של שנות האלפיים שעסק ביֶתֶר שאת בפוליטיקה של הזהויות במסגרת התקופה הפוסטמודרניטסית והאנטי-אוניברסליסטית שחווינו ביצירה. אלא מאי, הוא אינו פּלקטי ודֶקלָרָטיבי. הוא לא צועק סיסמאות. הוא תמיד בוחן ומתבונן, קונטמפּלטיבי, אינטרוברטי ועמוק, ומפגין יכולת סיפּורתית ושירית מרשימה. הוא כתב מסה בשם "משא האדם החום", ובספר הראשון "עכשיו הנסיעה", למשל, ישנם שני שירים אחים מחאתיים המתכתבים זה עם זה ועומדים זה לצד זה. הנה שניהם: "אשרֵי התפוח" ו"תפוח", דיפּטיכון, שתי יצירות אמנות העומדות זו לצד זו ומעירות ומאירות זו את זו:

"אשרֵי התפוח / שנפל מראש העץ / ובוּזה. / אשרֵי התפוח / שנפל והתגלגל / למרגלות ילד / כועס ואוכל. / אשרי התפוח / שכּיבּה מעט רעב / בבטן צעירה, / שכּיבּה מהרעב / והִצית בּעֵרה. / אשרי התפוח / שנפל מראש העץ / וחיכה / בשתיקה / ומחכֶּה להתפוצץ". זה מין תפוח רימון-חי שכזה בשיר מחאה חברתי, והִנה השיר השני, אחיו. "וכבר הרחיק אלפי מילים משפת העץ / והתגלגל באלף גלגולים, / ועוד מוסיף להתגלגל ולהמהֵם / אותו הִמהום / ולדמֵם, / בפאתי נפשו שורקות רוחות / שנמזגו אֵי-אז אֵי-שם / מבין ענפי העץ / וליבתו אותו גרעין / לוהט, / והוא אותו / תפוח / מתבקע מְגַצְגֵּץ, / עדיין / מבקש / להתפוצץ".

נראֶה כי יחזקאל רחמים לא מבקש רק מחאה ולבעוט בעבר בשם ההווה, אלא מנכס לעצמו, ובצדק, את מסורת הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט. השיר מהדהד פה את חנה סנש כמובן, אך גם את חיים נחמן ביאליק בנוסח "אני אהבתי בשל תפוח" ששר כה יפה שלמה ארצי בשעתו, ככלל לרחמים יש דיאלוג מתמיד עם המשורר הלאומי שלנו, בתחילת ספר שיריו האחרון "שמיים שלמים" יש שיר הנקרא "נד נֵד", וגם ספרה הראשון של דליה רבּיקוביץ "אהבת תפוח זהב" מתהדהד כאן ושירו של נתן זך הנודע "אני שומע משהו נופל", שלא לדבר על תפוחים אוניברסליים מזה הנודע של ניוטון וכוח המשיכה, ועד מופלא ואזוטרי כרומן "לאן תתגלגל תפוחון" של הסופר היהודי-פרגאי האהוב ליאו פֶּרוּץ.

מסורת הספרות שגורה בעשייתו האמנותית-ספרותית של יחזקאל רחמים. הוא גם יודע להיות מפוכח ואירוני כנדרש על פי המסורת הזאת מפי רבה, המשורר זך, אני זוכר זאת מתוך שיחות ספרותיות עמו, וכך הדבר יבוא לידי ביטוי גם בְּבַת השיר. למשל, הוא מודע לארסנל השחוק לעייפה עד היום של המונחים והמילים המאכלס את השירים הנאיביים, אך גם הקלאסיים. שוב הכּוכבים, הירח, האהובה, השמש, הקשת, הים והגלים, הציפור. והנה ההומור של רחמים בשיר ארס-פואטי בשם "אפילו שַׁנְדֶלִיר":

"הציפורים תפוסות, הלב, / הכוכבים והפחדים. וה'אני אותך / אוהב' הרחובות כל כך / צפופים. אני יושב בתוך / עצמי, תפוסים החוף / והגלים, הכול / תפוס מזמן / תפוס, / אפילו שַׁנְדֶלִיר".

איזה מין מצב מוזר הוא זה שלַמשורר אין כבר ביטחון ואפשרות להשתמש בשדה הסמנטי המוכר שלו בשל כל המודעות הצינית הזאת. מה נעשה בְּבַת השיר מהציפור של ביאליק השבה מנדודיה ועד הציפור הלא איכפּתניקית של חנוך לוין? האם הרוח צריך להתפלל עם הדוברת נמותה יחדיו כמו בשירה של אנה אחמטובה שרחל תִּרגמה מרוסית בעל היסודות הרומנטיים, למול הרוח האירונית בשיר של נתן זך "אני שומע משהו נופל"? בכול כבר עשו שימוש. אפילו במילה מצחיקה ושחוקה של סבתות רומנטיות כמו "שנדליר", כמובן בלשון עֵבֶר, נִבְרֶשֶׁת, אלא שבכל זאת נובעים מקרבּךָ שירים.

השיר לקוח מתוך הספר השלישי בַּטרילוגיה "שמיים שלמים". השם היפה של ספר השירים הזה ומסקנתו על שמיים ועל שלמות החיים אחרי מסע ההרפתקה וייסורי היומיום והפֶּתַע, הזכיר לי כמובן את רומן המסע המרגש והאלמותי של הסופר האקזיסטנציאליסטי האמריקני, בן דור הבּיט, פּול בּוֹלס "שמיים מגינים מעל", שהפך לסרט נהדר תחת ידיו האמונות של הבמאי בֶּרנרדו בֶּרטולוצ'י. שם הגיבור פורט נושא מונולוג קצרצר הנוגע במוות ובחיים ובגַרמֵי השמיים. ברטולוצ'י משים את המונולוג הקצרצר הזה בסוף הסרט כפינלֶה ואני כמעט בטוח שרחמים היה חותם עליו בהקשר לספרו האחרון. המונולוג הולך ככה:

"ופורט אמר: 'המוות תמיד נמצא בדרך, אבל העובדה שאתה לא יודע מתי הוא יגיע מרחיקה ממך את סופיוּת החיים. הדייקנות הנוראה היא השנואה עלינו כל כך. אבל משום שאנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים על החיים כעל בְּאֵר בלתי נדלית. אלא שכל דבר קורה בעצם רק מספר מסוים של פעמים, מספר קטן מאוד. כמה פעמים עוד תזכרי אחר צוהריים מסוים בילדותך, אחר צוהריים שהוא חלק כל כך עמוק ביֵשות שלך, שאת אפילו לא יכולה לתפוס את החיים שלך בלעדיו? אולי עוד ארבע-חמש פעמים. אולי אפילו זה לא. כמה פעמים תראי ירח מלא זורח? אולי עשרים. ובכל זאת כל זה נראֶה אין-סופי" (תרגום: סמדר גונן, עם עובד).

הנה מה שאפשר עדיין לעשות עם ירח. מקורי ביותר ותואם ככפפה לשירת רחמים ולמעגל שהיא עשתה. זה אקזיסטנציאליזים חיובי, עצוב מעט ומשלים, אבל חיובי. לא מנוכר וזר לנוף כמו ב"הזר" של קאמי. כך שמן הראוי לסיים את המאמר הזה שהתארך בשיר החותם את "טרילוגיית המרחקים" של רחמים בספר השלישי "דבר בעולם", שאת שמו ניקח לסדרת שירה משותפת איכותיות של משוררות ומשוררים, שלו כעורך ושלי כמו"ל, בהוצאת עמדה. תמיד דף אחד, תמיד דרך חדשה כאילו הכול אינסופי ולא עומד להסתיים לעולם. הנה "דבר בעולם":

"שנולד מן הרוח / ועמד על תילו, / שצימח בו כנף / ונהרה משלו // שהודה ועזב / את ידיו של יוצרו, / שקצר בעצמו / את פּתילֵי טבּורו // שטיפס ומצא / והמריא מהרים, / שקורֵץ אל יוצרו / מרקיעים אחרים // והווֶה והווֶה והווֶה".

יחזקאל רחמים; "טרילוגיית המרחקים"; עורך: דורי מנור; שלושה ספרים: "עכשיו הנסיעה", איור העטיפה: גבריאלה ברוך, 78 עמודים, 49 שקלים, 2016; "דיו מרחקים", איור העטיפה: אלחנדרו גארסִיה רסטרפּו, 141 עמ', 69 שקלים, 2018; "שמיים שלמים", צילום העטיפה: שעיה אי-מגור, 105 עמ', 69 שקלים, 2023, כל הספרים יצאו בפרדס הוצאה לאור