לכבוד חג החירות, בחרתי חמישה ספרי שירה מחמש הוצאות שונות, שהם ספרי ביכורים יפים, סמל לחירות היצירה, סמן לאף-על-פי-כן. רוצה לומר, כי נשים ואנשים מתחילים וממשיכים ליצור אמנות גם אם הדבר אינו משתלם כלכלית וגם אם הקֵשב הוא מוגבל, כי קיים בהם הדחף הקיומי הבסיסי להביע את עצמם במילים בשפה פרטית אינטימית משלהם, שהיא-היא לב חירותם. זוהי הזכות ליצור ולחשוב באופן חופשי. אנחנו באתר "סלונט" לספרות פותחים להם דלת ואומרים להם "אַנְטְרֶה", היכּנסו!

צַ'פִּינָה" | נֹגה אולמרט | עורך: יחזקאל רחמים | ציור כריכה: רגינה אולמרט | ארגמן מיטב | 107 עמודים | 74 שקלים | 2022

בגלל התעוזה.

הספר האמיץ והכֵּן של נֹגה אולמרט. כך, באופן פומפוזי דווקא, ראוי לפתוח את הרשימה על המשוררת הזאת שזה מקרוב באה. ספרה של אולמרט נקרא "צַ'פִּינָה", כינוי לאישה ילידת גואטמלה. אולמרט נולדה שם וחזרה לשם כאישה צעירה ואפילו עם בתה כאֵם שוב ושוב. ספר השירה הזה מלווה אותה בכל תחנות חייה בארץ ובחו"ל, במקצועות, בעיסוקים ובתחביבים שבחרה; אבל הוא גם חושף ביד אמונה את המחלה שבה לקתה, טרשת נפוצה, כאישה צעירה.

הנה למשל השיר "שְׁזיף" שהופך לך את הבטן לא חלילה בסנטימנטליוּת שלו או ברחמים שהוא מעורר, אלא בכנות ובתעוזה שבו: "האישה שהייתי / התייבשה כמו שְׁזיף, / נמרטה כמו חמציץ, / נסעה לאיבוד. // האישה שהייתי / היא בוכה נהרות, / מייחלת מפלט. // בואי אליי לחיבוק, / האישה שהייתי".

עם זאת, לא הייתי רוצה להשאיר אתכם באווירה קודרת ערב הפסח ואני משוכנע שגם אולמרט לא הייתה רוצה בכך. היא גם משוררת רגשית וארוטית מאוד, ויש לה שירי חגיגת החיים יפים להלל, הן כאֵם לשתי בנותיה: לונה וסול, וכן שירים נוטפי חושניות וסקס. הנה אחד קצר ויפה כזה הקרוי בשם המנוגד לתוכן השיר "צמחונית":  "אני רוצה לנגוס בְּךָ / כמו בסטייק אנטרֵקוט / משובח, / שהדם ימלֵּא את פי / שהדם / יטפטף על הצוואר, / על כל פיסת גוף / חשופה, / על הרצפה, / וגם אז לא בטוח / שאירגע // ולחשוב שפעם / הייתי בכלל צמחונית". איזו תאוות חיים!

לעמוד הספר

"המים שאתה" | צילה גזנג | עורכת: לילי פרי | ציור כריכה: שרון וובר-צביק | סלונט – בית הוצאה לאור | 72 עמודים | 68 שקלים | 2023

בגלל הזרימה.

שיריה של צילה גֶּזַנְג בקובץ הביכורים שלה "המים שאתה" הם רטוריים ויפים מאוד, אבל אין זאת רטוריקה ההולכת בגדולות, אלא רטוריקה עדינה של דק-מן- הדק שבקְצֵה החבל המילולי שלה מבקשת את היופי והטוב של המחר.

גנזג, אלמנת מלחמת יום הכיפורים – בן זוגה מוטי נפל במלחמה ההיא בהיותו בן 27 זמן קצר לאחר נישואיהם – משתדלת באמצעות היומיום האפור להבקיע אל האור הזהוב, החם והטוב בשירים הכובשים שלה.

שירה לא צריכה בהכרח לשאת מסר, היא עשויה ממילים; אבל שירתה של גזנג דווקא כן מבקשת לשתף אותנו בתובנות החיים שלה, למעננו, באמצעות סירות נייר קטנות ועפיפונים דקיקים שהיא שולחת אלינו הקוראים, והיא אכן מצליחה להגיע עדינו באדמה, בים ובאוויר, כמו בשיר המרגש הבא "כשעולֶה בּי שמךָ":

"גּוּפִי רוֹטֵט / כְּשֶׁעוֹלֶה בִּי שִׁמְךָ, / כְּשֶׁנְּעִימוֹת זִכְרוֹנְךָ / בּוֹקְעוֹת אֶת חוֹמַת הַהוֹוֶה הֶעָיֵף. / אֲנִי שׁוֹלַחַת אֵלֶיךָ אֶת רִגְשׁוֹתַי / בְּסִירוֹת נְיָר קְטַנּוֹת / אַהֲבָה מְקֻפֶּלֶת בְּמִלִּים עַל פְּנֵי מַיִם. // כְּשֶׁקָּטָן הַמָּקוֹם בְּתוֹכִי / מִלְּהָכִיל אֶת כָּל כֻּלְּךָ, / וְהַנָּהָר עוֹלֶה עַל הַגָּדוֹת, / אֲנִי שׁוֹלַחַת אֵלֶיךָ אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת / בַּעֲפִיפוֹנִים דַּקִּים / וְיוֹצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה כְּאַיָּלָה / מְחַכָּה לְךָ".

גזנג יודעת לכתוב שירה ארס-פואטית, שירה העוסקת במלאכת השיר, מעודנת, יפה ולא שחוקה. היא גם כותבת שירי נוף מדבָּרי נשיים ורגישים. אבל מכולם תפס אותי דווקא השיר האופטימי שלה על מחלת הסרטן שלה. שימו לב לשם המקורי המהדהד את השמש החמה ואת הטרופּיזם, אותה ניעה צמחית אל האור כדי להתעצם: "גידול-אור":

"היה זה הרגע המכונֵן מכולם / עת התקרבו החומות זו לָזו כמו בנשיקה / ואני ביניהן // לא סגרו עליי החומות. / נישקוּני בְּרוךְ והתרחקו בַּשנית. / בעָמדי בְּקָצֶה מרוחק / יכולתי לראות את האור / גדֵל, מתעגֵל ממני והלאה, / כמו מְפַנֶּה לי מקום, / גידול-אור / קורא לי אליו / לשוב ולצמוח".

לעמוד הספר

"זרותו של העולם" | שאול פורת | עורכת: דבורה חיץ | צילום כריכה: נועה פורת | עמדה | 76 עמודים | 74 שקלים | 2023

בגלל ההקטנה.

מעט האומר הרבה. מינימליזם. כל מילה מדודה במשׂורה ונושאת משמעות. אלה המבעים המאפיינים את שיריו הקצרים והקצרצרים של שאול פורת בספרו הראשון "זרותו של העולם". העולם הוא מקום מוזר וזר, וגם אם אתה בן נאמן לנוף כמו פורת, בן קיבוץ עין החורש, אב לנועה ולרעות, העוסק בחינוך וטיפול באמצעות הטבע והגן, ואולי דווקא בגלל זה, תמיד תרגיש את הריחוק שבינך לבין הטבע והחברה כאינדיבידואל, ותנסה נואשות לחזור ולהתחבר אל הכלל. הנה השיר "טיול" מתוך הספר: "סייפַן  תבואה מַצית לרגע כֶּתֶם, / השחרורים, חָזָם נפוּח מֵהַקור. / עכשיו מותר / אפילו די רצוי / להיות לבד".

פורת שייך למשפחת אנשי מילים מפוארת. אביו היה הסופר והמשורר האהוב אלישע פורת (2013-1938) וסבו היה המתרגם והפּובליציסט אליהו פורת (1966-1906), ממקימי קיבוץ עין החורש. עם זאת, הוא אינו זורֶה מילים לרוח ואינו ממהר להשתמש בהן. הוא מדוד ביותר בשורותיו. יש לו כאן שיר המֵכיל את הן האב והן את הסב ושירים המדברים בכלל על סמכות כמו השיר "התגלות" על דש הספר: "כשאני יושב מולך / אלוהים קרוב וחם, / אפשר ממש להרגיש את נשמת אפו נושפת / את עשן הסיגריה המגולגלת שלך".

יש כאן שירים על פרידה מבת זוג אהובה, שירי משפחה, שירים על גדילה בקיבוץ בלינה משותפת, שירים עמוקים של חייל שחי כאן את הסכסוך הישראלי ערבי על בשרו, אך בעיקר שירים רגישים ותמציתיים של יחיד בודד למול נוף, אוהב טבע, לבד בטבע המהרהר על קיומו, שירים קטנים שיש בהם צבעים רבים, כמו בשיר "בוקר": "תפזורת הפריחה כבר מפדֶרֶת / את שמשת הרֶכֶב, / מרבד צהוב של המִכְנָף / ועל הגג פרחי הסיגלון וצֶאֱלון, / ומחטי האורן, / קבוצת עלים פרועי תסרוקת / מתקבצים לרגע, / בטרם יתפזרו / בין תחנות חיי המתחלפות".

לעמוד הספר

"מקץ שעות" | רוית גרוסמן דוד | עורכת: עידית ברק | עיצוב כריכה: ורד גולדמן | קתרזיס הוצאה לאור | 74 עמודים | 68 שקלים | 2023

בגלל הלידה.

ספר השירים של רוית גרוסמן דוד, "מקץ שעות", הוא מסוג ספרי השירה, בדומה למשוררת ענת לוין, שהם מסע אל עבר ההורות. מסע שאינו פשוט. כאב זה מוליד מתוך המשוררת שירים דיבוריים קריסטליים. כותבת המשוררת הישירה והטובה עידית ברק שערכה את הספר: "בגילוי לב פותחת רוית צוהר אל נושא הלידות השקטות, אל הזוגיות וההורות שבצילן, ומישירה מבט אל עצמה, אל משפחתה ואל מעגלים רחוקים יותר". אכן כך, כבשיר המצמרר "בחדר הלידה":

"אֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל מִטָּה / מַבִּיטָה בְּיַלְדִּי שֶׁרַק נוֹלַד. / עוֹרוֹ צַח, / שְׂפָתָיו עֲדַיִן אֲדַמְדַּמּוֹת, / עֵינָיו עֲצוּמוֹת. / גּוּפוֹ מְאֻבָּן / מֻנָּח עַל גּוּפִי הַקָּרוּעַ. / הָאָחוֹת מְסַמֶּנֶת בְּיָדָהּ שֶׁמַּסְפִּיק / וּמְכַסָּה אֶת גּוּפוֹ הַקָּטָן בְּסָדִין. / טִפַּת חָלָב זוֹלֶגֶת / וְאֵין דּוֹרֵשׁ".

יש אומנם לא מעט שירים כאלה שהופכים לך את הלב. למשל השיר הא-סימטרי והיפה המתאר את הרגע בחוץ שהוא לא פחות קשה, בבית הקפה, אחרי שכבר השתחררה הכותבת מבית החולים, כולן תינוקות בידיהן וידיה ריקות. השיר נקרא "קפה הפוך" ואכן הכול הפוך מבחינת הדוברת בשיר. התהפך העולם ולא ישוב על כנו עד שתאחז רך נולד בידה:

"אחרי הלידה השקטה / אני יושבת לבדי בבית הקפה שכונתי. / בשולחן משמאל שלוש נשים שותות קפה / לצידן שלוש עגלות / ובכל עגלה מנמנם תינוק. / אני אוחזת בחיקי את הכמעט. // אחת מתלוננת על מחסור בשעות שינה / השנייה מתאוננת על סימני המתיחה / השלישית טובעת בערימות הכביסה. / אני משוחחת בשקט בטלפון / עם מנחם מחברה קדישא".

עם זאת, צריך לומר בכנות כי הספר אינו נשאר שם. למשוררת נולדו ילדים והשירים בכנות מלווים את גידולים, שלב אחר שלב, עם כל המורכבות שבדבר, כמו השיר היפה האנטיתטי לנקרא כאן עד כה על לידת בנה "שני חדרים שמאלה":

"הותרתי את סוף העולם / שני חדרים שמאלה מכאן. / שכבתי שם בפעם הקודמת / מתבוססת באובדן. / כעת אני שוב כורעת ללדת בחדר אחר. / בהוראת האחות / אני נושמת נשימות עמוקות. / דחיפה אחרונה, הראש בחוץ. / מניחים אותך עליי. / אני בוכה וצוחקת, / צוחקת ובוכה. / סוף-סוף אתה כאן. / כל העולם כבודךָ".

לעמוד הספר

"לְ הִ י שָׁ אֵ י ן" | דניאל וייל | עורך: גבריאל מוקד | ספרי עתון 77 | 103 עמודים | 68 שקלים | 2022

בגלל האישה.

פרופ' גבריאל מוקד הוא גלַאי משוררים בכלל וגלַאי משוררת טובות בפרט: מיונה וולך, דרך מאיה בז'רנו ועד גילית חומסקי. אם הוא בחר לערוך ולכתוב את גב העטיפה לספר הביכורים של המשוררת הצעירה, דניאל וייל, בעל השם המקורי "לְ  הִ י שָׁ אֵ י ן" יש לעיין בשׂום לב בשירים עצמם. מדובר בשירים מרדניים של קריאת תיגר נשית שיש בהם הרבה מן הלסבּו-ארוטיות המשחררת של האהבה שבין נשים לנשים, דוגמת השיר הבא ללא שֵׁם:

"אני יכולה להסתכל עלייך / שעות / לתפור אותךְ במבט / ממרפֵּק עד עין / בַּנקודות המוארות / ולאהוב / כל פינה וכל בּור / לא למצמץ / לגמוע כל צליל / מהרמוניית הגוף / ממבט שְׁלוּחַ מחשבות הַרְחֵק / אל רוח עמומה / בשתיקה פשוטה /  פשוטת עיניים / אקרא לךְ לבוא".

שם הספר מקפל בתוכו מבחינתי גם את ההישענות הבלתי אפשרת על בן או בת הזוג, ואפילו על גורמים קרובים כמו משפחה, אבל גם מעיד על ההעדר הקיומי להיא שאיננה וכבר אמר מי שאמר בדמותו של הפילוסוף ז'אן פול סארטר, שההעדר ממשי יותר מן היש. הוא מכֶּה בך – האַיִן. הסכסוך הנפשי הקיומי הוא לא רק בין הדובֶרֶת לאהובתה או בין הדובֶרֶת לזו שהיא חומדת, דהיינו בינה לבינה, אלא גם בינה לבין עצמה. כמו בשיר המעניין הפותח את הספר "שֵׁדונים":

"שדונים-פנימיים ושדונים-חיצוניים מנסים להתנשק דרך העור שלי / השיניים קטנות וחדות ומרגישות כמו אלף מסמרים / הם מנסים לקרוע אחד את השני / לאו דווקא בשביל להרוג / אולי בשביל הסיפוק / שבשחרור יצרים".

זהו שיר שהולך ופחות באורך שורותיו ולא ניתן להראות זאת בציטוט לוכסני. נראה שהמשוררת הצעירה, כמו דליה הרץ הוותיקה, בשיר הפותח את ספרה הסינגולארי לפני יותר משישים שנה "מרגוט", השיר "חוורתי", חוברת בעל כורחה אל השלגיות הרעות, השֵׁדוניות.

וייל היא גם פרפורמרית ואמנית ספּוקן-וורד, יעידו המרווחים הקצביים המכֻוונים אחרי כל אות בשם הספר. הדבר ניכר בשירים, אבל לא באופן בוטה יתר על המידה כמו אצל נֹעם פּרתום, למשל. השירים נותרים שירה מעוררת מחשבה הכתובה על דף ועומדים כשלעצמם גם אם הם נושאים עוצמה רטורית בימתית. שיר יפה ביותר העושה שימוש בשפה פרטית ובצירופים סמנטיים חד פעמיים שכאלה הוא "פתאום" שמוקד מצטט מתוכו על גב העטיפה את השורות החושניות הקסומות הבאות: "שֶׁאֶהֱיֶה לָךְ / מְנוּחָה / מְרֻשֶּׁתֶת מֶשִׁי / מְעִיל אוֹר / לְרִגְעֵי קָרָה".

לעמוד הספר

חג אביב שמח ופסח מאושר לכל קוראי "סלונט" ואוהבי השירה העברית.