close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חתכים חברתיים ברומנים של יהושע קנז

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 13.10.20

    יהי זכרו ברוך


    יהושע קנז (2020-1937) שנפטר בימים אלה מקורונה, נתפס במילייה הספרותי כמי שעמד עם סופרים אחרים למול הפרוזה של ה”אנחנו” הפלמ”חית ובראשה מצויים משה שמיר וס. יזהר. הוא הביא עמו לפרוזה הישראלית בשיתוף עם אחרים: אברהם ב. יהושע ועמוס עוז את האני הרהוּי, כלומר המהוסס, ואם לדייק את את האנטי גיבור. לכן ראוי להנגיד בין האופוס מגנום “ימי צקלג” של ס. יזהר, רומן העוסק בחיילים לוחמים, לבין האופוס מגנום של קנז “התגנבות יחידים”, רומן העוסק בחבורת טירונים בעלי כושר לקוי בבה”ד 4.

    עם זאת, כשם שטעות לחשוב שספרות דור הפלמ”ח היא ספרות “אנחנו” מובהקת, כי יש שם סובייקט חזק מאוד, בין אצל יזהר, למשל בסיפור “השבוי” או אצל שמיר, למשל ברומן “במו ידיו – פרקי אליק” – כך אצל קנז בולט מאוד ההיבט החברתי של ספרות ה”אנחנו”. בעצם קנז מרומן לרומן בודק רובד אחר של החברה הישראלית המתהווה דרך האינדיווידאום.

    דבר זה בא לו אולי מהסופרים הצרפתים הגדולים של המאה ה-19 שקרא ותרגם באהבה, ובעיקר מאונורה דה בלזאק הריאליסט החברתי ואמיל זולא הנטורליסט החברתי. קנז תרגם לעילא את “הדודן פונס”, למשל, או מאוחר יותר את “סזאר בירוטו” – שניהם של בלזאק. בלזאק לקח על עצמו כידוע משימה בלתי אפשרית של תיאור חתכי החברה הצרפתית בתקופתו ברצף רומנים הקרוי “הקומדיה האנושית”. התיאור הנדיר והמסקנות השפיעו כמובן על סוציולוגים ויצרו תורות חברתיות ובראשן כמובן קרל מרקס.

    קנז, הייתי מסתכן ואומר, הוא הסופר האיכותי הנטורליסטי ביותר בספרות העברית. משטר הרגש המאופק מרחיק ממנו כל חריגה אל עבר המטאפיזי או הטרנסצנדנטי. זה מצטייר בעיניו, בעיני מספרו ודמויותיו, כפח יקוש של זיוף אמנותי. ולכן, אם תהיה חריגה מהריאליה, היא תבוא לידי ביטוי בחלום. רק החלום הוא המטאפיזיקה של קנז. זו החריגה היחידה שהוא מרשה לעצמו מהריאליסטי, מפני שהחלום נתפס בעיניו כדבר ממשי וכמראה מעוותת של ממד המציאות על שלל הניואנסים שלה. סד זה יגרור בהכרח את האינדיווידואל לעסוק בחזרה בחברה שבה הוא חי. הוא מבקש להבין ולפרש את חברת בני האדם, את החתכים החברתיים.

    אולי יתפרשו אלה בחלום הדמויות, אבל חלומות שווא ידברו, אם כי, כפי שכתב המשורר יעקב פיכמן, אנחנו כרוכים בהם, נרצה או לא נרצה: “חלומות לא מתים אם פעם/ רק פרחו בנשמה, לעולם/ ילוו האדם, ובמותם/ עוד חי ימים רבים הֵד קולם.// ובלילות לא-שינה, כי יחריש/ מסביב שאון האדמה,/ הם קמים ועולים מקברם/ ותובעים עלבונם בדממה.// ומרחפים הם כציפורים/ סביב קינם ההרוס והומים;/ יתדפקו עד הנץ השחר/ על שערי לבבו יתומים.// וקם אז אדם בבוקר/ ופניו כה חיוורים ורכים, כאילו עוד שרוי עליהם/ הוד חלומות הלילה הזכים.// ואני מוסיף, כך גם אצל קנז כותב הרומנים החברתיים.

    ב”אחרי החגים” (עם עובד, 1964), אלה חטאי הציונות המתהווה של האבות הקדומים של המושבה שנותרו נטע זר בסביבה המזרח תיכונית, לא וילה בג’ונגל, אלא עיירה יהודית בלב מרחב זר, כך מתאר קנז את פתח תקווה שלפני קום המדינה; ב”האִשה הגדולה מן החלומות” (דביר, 1973) הוא משקף לנו ברומן-בניין, רומן המתאר שכנים שונים, את התופעות החברתיות כתוצאה מגלי העליות ואת העניים. באופוס מגנום שלו “התגנבות יחידים” (עם עובד, 1986) הוא מתאר כאמור את החיילים הדפוקים בעלי הכושר הלקוי, אלה שנשארו מאחור עם קום המדינה; ב”בדרך אל החתולים” (עם עובד, 1991) את החולים והזקנים וב”מחזיר אהבות קודמות” (עם עובד, 1997) את מעמד הבורגנים המתעשרים כתוצאה מעסקי הנדל”ן המסתירים סודות עירוניים של אהבהבים. כלומר חתכים חברתיים סינכורניים (של מקום לרוחב) ודיאכרוניים (של זמן לאורך) הם ליבת הרומנים שלו.

    “אחרי החגים” בהוצאת עם עובד (1998)

    ומה על השיאים והסופים ברומנים שלו? אלה תמיד נקשרים לרצח או להתאבדות על פי החוק האקזיסטנציאליסטי של אלבר קאמי הצץ בשני ספרי המסות הנודעים שלו “המיתוס של סיזיפוס” ולאחר מכן “האדם המורד”, כי השאלה המרתקת והגיבור המעניין ינוע בין איבוד עצמו לדעת, כלומר רצח עצמי, התאבדות, לבין איבוד האחר, כלומר רצח, וקיים כמובן גם מוות אישי מתוך הזנחה, ייאוש וניתוק חברתי שאפשר לכנותו אולי התאבדות איטית. סליחה על הספוילרים, אבל זה הכרחי להצגת התזה:

    ב”אחרי החגים” ברוך, משגיח הפרדסים, אדם נאמן ביותר בעל פיגור סביבתי וכמובן דחפים מיניים בלתי ממומשים, אונס נערה ערבייה באכזריות ונרצח על ידי הערבים באותה האכזריות; ב”האִשה הגדולה מן החלומות”, ההונגרי הארוך, שרק לקראת סוף הספר, שנייה לפני מותו ככלי אין חפץ בו, אנו למדים כי שמו מנחם גרוסמן, איש בודד שלא היתה לו נחמה בחייו – לא גרוסמן אלא קליין מענטש, איש קטן לאן? – מת מוות עלוב ביותר בחצר אחורית. באותו רומן האלימות כתוצאה מהעניות ועליבות החיים נאגרת אט אט לאורכו, ומתפרצת בסוף בדמות רצח השכנה העיוורת דווקא תחת ידיו של הדמות הפסיבית שאגרה וצברה את האלימות, במקרה זה שמוליק הגיבור, שמלכה זוגתו עזבה אותו, והוא אינו ישן בלילות וחי את אימת האשה הגדולה מן החלומות.

    “האשה הגדולה מן החלומות” בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2000)

    ב”התגנבות יחידים” זו בראש ובראשונה ההתאבדות של אלון, חולם הצבאות מהקיבוץ, זה שכָּמֵהַּ כי יחידה 101 תבוא באישון לילה ותחלץ אותו מטירונות הכ”ף-למ”דים, הכושר הלקוי, שהרומן כולו מוביל אליה, אך היא לבסוף מסופרת באופן מינורי ומרוחק כמיטב המסורת של הרגש המאופק, וגם כאן קיים רצח, רחמים בן-חמו המצוי במקום הנמוך ביותר מבחינה חברתית, גם הומוסקסואל וגם מזרחי, הזוכה להתעללות חוזרת ונשנית מצד חבריו, אוגר את האלימות ולבסוף שורף את הצריף של דודו כשהדוד בתוכו.

    ב”בדרך אל החתולים” זאת כמובן יולנדה מוסקוביץ’ הגיבורה, והזִקנה המנַוולת והמנוונת, שהיא באמת גיבורת הסיפור, ההופכת אותנו קנאתנים וקטנוניים עוד יותר, מוּסרי מסֵכות חברתיות, ואת עולמנו למאוד קטן ומוגבל, כפי שכתב השנסונייר ז’אק ברל בשירו “הזקנים”, וכל זאת בשל מגבלות הראייה והתנועה של חי מדבר המבקש תמיד חופש ושליטה בלתי מושגים. קנז עצמו, שמת מקורונה, נפטר כשהוא מצוי במעין מוסד גריאטרי שכזה כמו יולנדה מוסקוביץ’ הגיבורה שלו, שאהב-שנא, ולא יכולתי שלא לחשוב עליו באנלוגיה אליה, כששמעתי שהוא מצוי שם ואחר כך כשנפטר. אפילו דמיינתי אותם נפגשים שם והיא מוכיחה אותו מדוע כתב עליה.

    “בדרך על החתולים” בהוצאת עם עובד (1991)

    ב”מחזיר אהבות קודמות” אבירם, רווק מזדקן ושותף במשרד תיווך, בדומה לברוך ברומן הראשון של יהושע קנז “אחרי החגים”, אוגר בתוכו את כל התסכול והאלימות הנובעים בין השאר מדחפי תשוקה בלתי ממומשים ורעב גדול לאהבה, המתפתחים לאורך הרומן, והופך אנס ורוצח. למרבה האירוניה הקנזית, הוא כמובן לא אונס ורוצח את הדמות שבה הוא מבקש לנקום. אם כן, מניין האקסטרימיות הזאת של האינדווידואל אצל סופר כל כך מידתי כמו קנז? כל זאת נובע מהרצון להיות שייך לחברה שבה אתה חי, אותה מתאר לנו קנז לעילא דרך מקרים פרטיקולאריים רבים, כשאחד מהם, לפעמים שניים, מה לעשות, חורגים לפתע מתוך החברה, כמצוות קאמי ב”הזר” ובספרי המסות שלו, וחוצים את הקווים מן החיים אל המוות. זה מאיר מצד אחד את כל החברה בנקודה עכשווית הנבנית ומתוארת באותו רומן, הן בזמן והן במקום, וזה מאיר גם את החורג מתוכה.

    “מחזיר אהבות קודמות” בהוצאת עם עובד (1997)

    למרות היות קנז נציגו המובהק של האני, של האינדיוודואל, של האנטי-גיבור, הנעבּעך, הקיצור סופר קְדורני-משהו, הוא מבכּר לסיים את “התגנבות יחידים”, האופוס מגנום שלו, בסיום אופטימי שמח-עצוב כשפניו אל החברה הישראלית הנבנית. אולי דבר זה בא לו מהיותו כנעני בבסיסו, משהו מן הכנענות והניאו-כנענות נשאר בקנז לפחות עד ל”התגנבות יחידים”, ולכן אפס-אפס, הרומני העילג שנחתך בגילוח ואין רחוק ממנו מן הצבר יפה הבלורית והתואר, שלא קיים באמת ברומן של קנז, ואם קיים אז רק כאידיאל לא בר-השגה, בדמותו של אלון ההולך ונטרף ונצרף בכור האש של המיתוס הציוני; דווקא אפס-אפס הוא זה שימשיך את החיים הישראליים, כי נולד לו בן, והבן שלו כבר סַבְּרֶה, כך הוא אומר, ומתכוון להמשיך את החיים על אף הקשיים, והרומן מסתיים בציטוט מחזון העצמות היבשות שהמחלקה השכנה שרה ברקע. האם תחיינה העצמות האלה?

    קנז באמת לא אוהב לפרש את עצמו לקהל קוראיו. פעם כשהזמנתי אותו למועדון הקריאה שלי ביפו על ידי הסופרת בלה שייר, ידידה משותפת, הוא בא, בין השאר כי מדובר היה בסיפור קצר על אביו “חדר מספר 10”. הוא סירב בפירוש להתייחס להיבט הסמלי המובן מאליו כל כך בסיפור, שאביו קושר בידיו הרועדות והזקנות דגל ישראל ביום העצמאות. הוא ראה בזה תיאור ריאליסטי בלבד ולא אקט סמלי. וזאת למרות שהסמל במקרה דנן פשוט זועק לשמיים, כמו הסיום של הסרט “בעמק האלה” כשטומי לי ג’ונס הנפלא מוריד את הדגל לחצי התורן והופכו ואומר לזולתו “תשאיר אותו ככה”.

    אצל קנז יש משמעות להיבט הלאומי של החברה הנבנית. החבורה ב”התגנבות יחידים”, למרות הפסימיות, כן מתלכדת לכלל חבורה צעירה מתהווית. יש אצלו מעט מאוד שואה בספרים ואם קיימת היא צידית למדי או ברקע. וזה דבר מפתיע, כי השואה רוויה בחוויה דחוסה וארוגה בתוך הספרות העברית: ק. קצטניק, אהרן אפלפלד, יורם קניוק, דויד גרוסמן, גבריאלה אביגור-רותם ; אבל קנז אינו מערב את השואה ביצירתו כדומיננטה. אולי זה שריד כנעני קדום שהדהד בתוכו מתוך רצון לראות כאן חברה מגוונת וחדשה, עם כל הפסימיזם המפוכח והמחושב שלו, יש בו משהו אופטימי דק מן הדק המבקש את גאולת החברה דרך הפרט החורג; משהו שאינו חפץ להישען על הפוסטראומה של השואה בנוסח קניוק, אלא על חברה חדשה בריאה, כך לפחות עד “התגנבות יחידים”. קנז היה שנים עורך לילה וגם עורך ספרות של עיתון “הארץ”. פעם ניגש אליו מישהו וסיפר לו שהוא עושה מעין כתבה או שואל אנשי רוח על השואה. הוא הפנה את השאלה גם לקנז ואמר: “יהושע, מהו הלקח שלך מן השואה, מה אתה לָמֵד ממנה?”. ענה לו יהושע קנז בדרכו היֶקית והצינית בשתי מילים: “אני נגד!”.

    “התגנבות יחידים” בהוצאת עם עובד (1988)

    ההומו-ארוטיות מבצבצת מתחת לפני השטח גם על רקע היות “התגנבות יחידים” רומן של זוגות, ובמקרה הזה זוגות גברים באופן מובהק. הדיאלוג עם הנשים הוא תמיד מורכב ומצוי על הסקאלה של המאבק ומלחמת המינים. הם תמיד מתפרדים ליחידים, וצצים אחר כך לאורך הנרטיב כזוגות גברים, בדיאלוג: כך מיקי ספקטור, הכדורלגן האינדיווידואליסט הלומד להיות נדיב כלפי העולם, ואלון חולם הצבאות שיוצר אידיאליזציה של המפעל הציוני, המביאה עליו את אסונו; ככה גם רחמים בן חמו, הדמות הדפוקה ביותר בחברה הישראלית, גם הומו וגם מזרחי, שמקיים מגע מיני ממש עם זכּי שלועג לו ומשפיל אותו, המהווה סמן ראשון של הפנתרים השחורים הרבה לפני שאלה הופיעו על מפת החברה הישראלית; ככה גם מלאבּס מן המושבה, מספר הסיפור, בן דמותו של יהושע קנז ואבנר התימני הנמצא בין העולמות, הוא אוהב מוזיקה קלאסית ולא סלסולים מזרחיים, אבל רוצה שיכירו בו כשחור גאה ולא כתימני נחמד, מזרחי מחמד. מתח ארוטי תמידי נוצר בין זוגות הגברים הצעירים הללו, זאת ידידות עם ערך מוסף נסתר. יתרה מכך, כשפֶּרֶד מן הזוג נעלם עם מותו של אלון, לקראת סוף הרומן, מייד מתחבר אל מיקי ספקטור צעיר אחר, הלוא הוא קיפוד שהרומן נפתח עמו, שנוטה לריב וללכת מכות ובא בכלל מהקשר דתי-חרדי, רכלן תזזיתי. הוא חובר למיקי ספקטור הכדורלגן.

    אופציית הפנטזיה בפרוזה של קנז, כנטורליסט אדוק, מגיעה כאמור רק עֲדֵי החלום, לא מעבר לכך, אבל העולם שמעבר, אם קיים כאופציה, מפתה אותו ואת דמויותיו. לכן למשל, הוא מסיים את הרומן באפשרות זו. זאביק, דמות שולית ממחלקה אחרת, יעזור למיקי ספקטור, הכדורגלן המקומי הנודע, להעלות באוֹב את אלון האהוב-שנוא עליו, חברו הטוב. אין האדם יכול להסתפק רק במה שרואות עיניו ושומעות אוזניו וחשות ידיו אליבּא דקנז. המאוויים רוחשים במחשכּים. הסכר לא יועיל. האיפוק לא יכסה על הרגש עד כמה שינסה, הרוע וצרות העין לא יכסו על הטוב. האדם תמיד יתור אחר מוצא ותשובה במקום שמעֵבר, בנסתר מעיניו. אפילו אצל קנז הנטורליסט אין מענה בפרטים הרילאיסטיים ובדיוק ההוויה והלשון.

    מי כותב את הרומן הזה “התגנבות יחידים”? מי מספר לנו את הסיפור? יכולתי כמובן לומר לכם מה שחוקרי הספרות ודאי יאמרו לכם: בפרקים שמאלבּס נוכח זה מלאבּס, בפרקים שהוא אינו נמצא זה מספר כל יודע חיצוני, או מספר עֵד, מישהו נעלם. אבל אני מעדיף את האפשרות הפשוטה שמלאבּס מספר לנו את כל הסיפור הארוך הזה כדי לייצר ולצייר כאן תוואי של החברה הישראלית המתהווה. הוא הסופר. הוא יהושע קנז. וברגעים שהוא אינו נמצא כמו המפגש של הזונה או מחוסר הבית בירושלים עם אבנר היפה, הוא מתאר מהרהורי לבו. כך הוא מדמה את הדמויות הסובבות אותו על פי מה ששמע ועל פי מה שסיפרו לו: אבנר, אפס-אפס, אלון, קיפוד, רמחים בן-חמו, זכּי, אלברט הבולגרי, מיכה הטיפש, שכלל אינו טיפש כל כך אלא עובד על אוטומט ויש בו מידה קלה של אוטיזם (מין מצטט כפייתי של ציטוטים יפים בהקשרים נכונים, רק כך הוא מתַקשר), פרץ סעיף עצבים, בני מכנסיים (המפקד המרושע שמלאבּס הציל בדרך מקרה, פעם בחיים, כשעוד היו ילדים); אלון חולם הצבאות, מיקי ספקטור האינדיווידואליסט ההומניסט, נחום הדתי – כולם כולם הם פרי רוחו של יהושע קנז גם אם ייסודם באנשים אמיתיים בעולם, כלומר פרי דמיונו של מאלבּס והוא בעצם נמצא איתם בכל מקום ובכל זמן, גם כשהוא אינו נוכח במעמד, כי הם החברה הישראלית האמיתית לעתיד לבוא ועליה מבקש מלאבּס, יהושע קנז, לכתוב. זו חברה גברית. הנשים נמצאות רק ברקע. הן או מאמות או זונות, או דודות, או חברות שיש לכבוש את ליבן כמושא לתיאור ארוטי. הן לא גיבורות הסיפור, הן מאירות את הגיבורים. היינו ונשארנו מדינת צבא.     

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 9
    • 7

    תגובות


    16 תגובות על “חתכים חברתיים ברומנים של יהושע קנז”

    1. רן יגיל הגיב:

      יעל היקרה, תודה על המחמאות. שנים אני קורא את קנז והנה זה יצא. חיבוק. רני

    2. יעל ישראל הגיב:

      רני, יפה יפה יפה כתבת. יהי זכרו ברוך
      ייזכר תמיד.

    3. רן יגיל הגיב:

      יעל, סופרת יקרה, שלמי תודה על התגובה. רני

    4. חנה טואג הגיב:

      תודה על מאמר מקיף עשיר ועמוק המצייר תמונה פנורמית מרתקת על יצירתו הנפלאה של קנז, תוך השוואה והתייחסות לספרות העולם ולשירה
      מאמר יפה ויסודי כהרגלך רני

    5. רן יגיל הגיב:

      חנה היקרה, שלמי תודה. שימחת אותי בתגובתך שתפסה היטב את העניין. רני

    6. עפרה ישועה-ליית הגיב:

      תודה רני! מאיר עיניים ומרגש, ואכן המפגש שאירגנת עם קנז ביפו היה מהחשובים בחוג הנהדר שאתה מפעיל. צר כל כך על הסופר הנהדר הזה שהיה גם איש כל כך רגיש וחכם.

    7. יערה בן-דוד הגיב:

      רני, שאפו על המאמר המרתק, המקיף ורב התובנות על יהושע קנז שהיה פֶּה לאנשי השוליים, לאותם אנדרדוג שמרכיבים את טלאיה של החברה הישראלית לדורותיה. גיבוריו המורכבים נטועים במציאות הישראלית על שלל גווניה ומאבקיה, בתהליכים ובמאורעות החברתיים שעברו עליה. כל אלה עוברים בפרוזה שלו דרך הפריזמה של הפרט המתלבט והנאמן לעצמו ולקולו הפנימי. בהיותו מעוגן בכל נשמתו במציאות הריאלית, יהושע קנז אכן “הסופר האיכותי הנטורליסטי ביותר בספרות העברית”. ומשכנעת גם השערתך ביחס להיעדרות השואה ביצירתו. תודה על מאמרך היפה והמחכים!

    8. שולמית הגיב:

      מאמר עשיר ונהדר. תבורך.

    9. רן יגיל הגיב:

      עפרה היקרה, שלמי תודה על התגובה ואזכור הערב היפה ההוא בספרייה עם יהושע קנז. רני

    10. רן יגיל הגיב:

      יערה היקרה, שלמי תודה על קריאתך הקשובה והמדוקדקת כתמיד. רני

    11. רן יגיל הגיב:

      שולמית היקרה, שלמי תודה. רני

    12. שמעון רוזנברג הגיב:

      אחרי קריאה של ניתוח מופתי זה (ועברו הרבה מדי שנים מאז קראתי בספרי קנז), אסתפק בתחושה העמומה-המומה של מי שמביט מבט סוציולוגי-אנתרופולגי בחברה הישראלית ומוצא שהיא חברה נכה והיום המציאות היומיומית מבליטה זאת עוד יותר. אי אפשר לומר שקנז אינו סמבוליסט, גם אם יכחיש. הדמויות וגורלן מייצגות רבדים חברתיים שאינם מצליחים ליצור תלכיד חברתי. כך משמש מוטיב ההתאבדות כסמל להיפוכו של הכוח המאחד? ונכותו המובלטת של הצייר שנקטעה רגלו ב”בדרך אל החתולים”. והנה סמבול של יסודות מדינה שאינן נושאות כהלכה את המבנה שנראה על פניו כחזק (ו”תודה” לצה”ל המשמש שומר הסף של המבנה השביר, שבהאדירו את דמות הלוחם ואת ערך ההקרבה פועל לכאורה לחיזוק האתוס ובפועל ממחיש את החולשה האינהרנטית).

    13. רן יגיל הגיב:

      שמעון היקרה, שוב, התגובה עצמה היא מאמר נושא תובנות ספרותיות-חברתיות. שלמי תודה. רני

    14. יונינה פוקס הגיב:

      רני היקר, קראת בעניין ובהנאה. ההעמדה שלך את הסופר בתוך ובהקשר לתקופה בה הוא כותב, תוך השוואה למי שהוא מושפע ממנו, איפה יש הקבלות.. ובמה הייחודיות היא תמיד מקור ללמידה.
      בחרת לסיים את הדברים בהצגת הרשימה המדויקת והמפורטת של גיבורי “התגנבות יחידים”. לדידי, היכולת של קנז להפוך את הדמויות השוליות, שאמורות לעורר אנטגוניזם- ל”אנשים”, שחשוב לי כקוראת להתעניין בהן, לחבק אותן.. היא גדולתו העיקרית.

    15. רן יגיל הגיב:

      יונינה הקטנה, יפה כתבת. שלמי תודה. את כל כך צודקת בקביעתך בסוף התגובה: היכולת של קנז להפוך את הדמויות השוליות, שאמורות לעורר אנטגוניזם – ל”אנשים”, שחשוב לי כקוראת להתעניין בהן, לחבק אותן.. היא גדולתו העיקרית. רעיון מקסים.

      הגב

    16. רן יגיל הגיב:

      יונינה היקרה, כמובן, לא הקטנה, סליחה. זה כנראה תיקן אותי…

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    השקת “בגדד | חיפה | ברלין” בקפה שפירא

    מערכת סלונט
    המשורר מתי שמואלוף מזמין אתכם להשקת אסופת השירה הדו-לשונית שלו “בגדד...

    הילד הבודד בפנימייה של העולם

    הרצל חקק
    מוקדש לפנחס שדה ילד בודד, אולי אסוּפי, יצור אנוֹשי, מחפש זהוּת...

    ג’נט ג’קסון עושה היסטוריה

    פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘
    על אף הרגע ההיסטורי, הזוכים הגדולים בפרס הדמוקרטי ביותר הם… עדיין...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית