את סבתא היה אפשר למצוא בגינה ואם לא בגינה אז בחורשה מאחורי הבית. היא היתה אומרת שזה לא כמו היערות שהיו שם, עם השלג והעצים הערומים, כאן העצים מתפשטים בחן ורק לזמן קצר. אמא תמיד היתה קוראת לה לחזור, בעיקר כשהנכדים מגיעים, שתבוא להיות קצת איתנו, עם החיים. אך היא היתה מסמנת בידה וממשיכה לעקור עשבים שוטים שאיימו לתפוס את מקומם של העצים הגדולים. אני אהבתי ללכת אחרי סבתא לחפש ספלולים, להרים חלזונות ולהתבונן במחושים הקטנים רגע אחרי הגשם ולהריח את ריח הארז הנפלא שהגיע ישר לאף, ישר. חותך.

ליום הולדת חמש, קצת לפני שהגיעו בני הדודים, סבתא לקחה אותי לחורשה והראתה לי את העץ שלי.

"שמתי אותך ליד דוד שלמה שתהיה חזק כמוהו, גם ברוח וגם בנפש," אמרה ושתקה. אחרי שנים הסבירה שהיתה רוצה לשמוע את הקול הבוטח שלו, קול שהלך ונעלם לא ברור לאן.

אבל באותו יום הולדת חמש אני רק ראיתי את העץ הצעיר. זו השנה הראשונה שאפשר לאכול מהפירות ואני רוצה לטעום. ובליטוף של השמש החורפית קטפתי אשכולית. סבתא שלפה סכין וחתכה. התיישבנו מתחת לעץ וברכנו שהחיינו, החמיצות שלה כיווצה את קצות לחיי. אני בטוח שראיתי את הלחיים של סבתא מתנוצצות. אבא אמר שסבתא אף פעם לא בוכה ואני ידעתי שזה היה מתוך דמעות האשכולית, רסיסי הזהב שניתזו מהקליפה המתיקו את המרירות שלה.

בכל ביקור שלנו במושב סבתא היתה מספרת לי עוד סיפור על עץ, עם או בלי פירות. במיוחד אהבתי כשסיפרה שפעם ממש ממש מזמן, הרבה לפני שהיא אפילו נולדה, היו שותלים ארז כשנולד תינוק וכשנולדה תינוקת שתלו תורנית. ואני חשבתי על התורנית בגן ולא העזתי לשאול איך אפשר לשתול מישהו בתפקיד, ואיך יחליפו אותה ביום ראשון אם היא נשארת שתולה. אחר כך היא הסבירה שכשהיו מתחתנים היו קוצצים לגמרי את העץ שלה וכורתים גם את העץ שלו ועושים מהם יחד חופה, חופה שבנתה את הבית שלהם שהיה עומד המון שנים.

לפעמים הייתי מתבונן ברימון הרקוב של דודה בלה וחושב איך העץ זורק את פירותיו אל האדמה, מאכיל את הציפורים ולא את האנשים ואיך גם דודה בלה, שערותיה מלבינות והיא שוכחת לדאוג אך שומרת בתוקף על סבתא בבית או שאולי סבתא בעצם שומרת עליה.

כשהיינו מגיעים לזית של סבא, סבתא היתה מלטפת את הקמטים שלו ואז את הקמטים שלה. היא היתה ממששת את הפירות הקטנים ואומרת נחכה לגשם הראשון. וכשקטפנו בעדינות, בלי לנער, סבתא אמרה שעם כל פרי נושר גם זיכרון מתוק של סבא ואני רק חיכיתי שכל הזיכרונות האלו יכנסו לתוך צנצנת ויחכו על מדף בארון הרשת שבמרפסת האחורית עד שסבתא תרשה לי לטעום.