חמש משוררות מבית "עכשיו"
כתב העת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד, שהחל לראות אור על סף שנות השישים, לפני כן נקרא לשתי חוברות תחת השם "אוגדן", טיפח לא אחת משוררות, שהוציאו לימים ספרים יפים וחשובים בהוצאה שהתקיימה לצד כתב העת. לא רק "דברים" של יונה וולך (1966) הנודע, גם "מרגוט" (1961) של דליה הרץ, וגם ספרי שירה אזוטריים יותר וצבעוניים, פסיכדליים, עשירי מבע כמו "הקומקום הסגול" (1963) של עפרה שונית, אשתו הראשונה של מוקד ומי שלימים תהיה אימא של ענבל פרלמוטר המנוחה, סולנית להקת "המכשפות", כמו כן "שעת ילדה" (1965) ו"יבשת שבורה" (1972) הקסומים של שולמית אפפל הצעירה ואף, מאוחר יותר, ספרה השני של רחל חלפי "נפילה חופשית" (1975) ו"בוסתן של נגיעות" (1982) הרומנטי והארומטי של ציפי שחרור, ולימים כמובן שירתה המורכבת והמעט פסיכולגית ומרוחקת של סיגלית דוידוביץ' "כתם" (1979) ו-"מעבר לזכוכית פניי" (1985) – כל אלה ראו אור בהוצאת "עכשיו".
רוצה לומר, מוקד היה שם כדי לטפח כתיבה שירית-נשית אחרת על שלל גווניה. הוא הבחין בהן דור אחר דור. לרשימה הזאת קיבצתי חמש משוררות עכשוויות, הפועלות כיום שנים על גבי שנים, כאלה שהתחילו את דרכן ב"עכשיו" ככתב עת וכאלה שהוציאו את ספריהן במשך השנים בהוצאת "עכשיו", המשוררות הן: ללי מיכאלי, דפנה שחורי, מאיה בז'רנו, אילנה יֹפֶה וגילית חומסקי. את הספרים החדשים שלהן שאסקור לא הוציאו החמש בהכרח בהוצאת "עכשיו", אבל זהו הקשר הסוציו-ספרותי ביניהן, והוא ראוי לעיון.
"אהובי הסודי, אתה" | ללי מיכאלי | עורך: דורי מנור | עיצוב העטיפה: ירמי אמסטר | עולם חדש | 122 עמודים | 74 שקלים | 2022
בגלל האהבה.
ללי מיכאלי שסִפרהּ החדש "אהובי הסודי, אתה" ראה אור לאחרונה, היא משוררת שהתחילה את דרכה וטופחה ב"עכשיו", ושירתה, שפעמים רבות מספרת סיפור קטן של זוגיות אחרת, היא משהו יותר על הגל-קל והתקשורתי, אך האיכותי והקוהרנטי.
בעבר הוציאה ספר בשם "צַיֵּר אותי בוערת" (כרמל, 2008) שאהבתי, אשר שיקף בשירים, לא אחת, את מערכת היחסים עם הצייר הנהדר המנוח, מאיר פיצ'חדזה; אך גם ספרה "הסולנית" (עכשיו, 2013) איגד בתוכו שירים חזקים על נשיות אורבָּנית תל אביבית, פמיניסטית ומחאתית.
ככלל, זוגיות, מצב חברתי ופוליטיקה – עומדים בליבת שיריה של מיכאלי גם בספר השירה החדש, השביעי במספר, שבמרכזו משוררת ישראלית ומשורר פלסטיני המוזמנים למפגש זום על ידי מו"ל צרפתי. לטובת שירת מיכאלי אפשר לומר שהיא, כמי שערכה בעבר לֶקֶט שירי מחאה בשם "התנגדות – אנתולוגיה לשירה" (הוצאת עצמית, 2011), אינה נופלת לפח היקוש של שירי המחאה הדקלומי והפְּלָקָטי.
רוב השירים עושים שימוש יפה בטרמינולוגיה של "הסכסוך" הישראלי-פלסטיני הן בכותרות שלהם: "קו התפר", "עץ הזית", "איפה השלום", והן בגוף השיר עצמו, כשמיכאלי נותרת בהם משוררת האהבה והרגש הסוער, זאת החוגגת את הנשיות בכל הזדמנות.
יש לה לשון פרטית משלה שהיא עושה בה שימוש לא-אינפלציוני ומדוּד: מילים יחידאיות כמו לְכַמֵּס, כְּמָסִים, כֶּמֶס – לשון סוד הרגש, לדוגמה בשיר הקצר "האצבעות דלוקות": "לא אוכל לנגן / שלושה שבועות // פורשׂת את ידיי / ומתחילה להניע את הטבע / – תגיד לי מה הכֶּמֶס שלך?" ; או כלי ייחודי כמו חליל הנֵאי החוזר בשירים שהוא סמן של ניגון הנפש, הפתיחוּת והסגירוּת שבין מזרח למערב, כבשיר "השלום מרחף": "בין שמיים לָארץ / כארונו של מוחמד / מתמטיקה בלי פתרון / ידֶיךָ בלי חליל נֵאי וידיי בלי פסנתר לבן"; או סתם שורות יפות ונוגעות כמו "שֵׁנָה לא באה בחשבון עכשיו. / טללים של אהבה / נופלים / מגובה… (הרכֶּבֶת מחליקה על פסי נמרים)".
הנה שיר אחד יפה ושלם מן הספר המביא לקורא את ציפתו וליבתו. שמו כמובן "הסכסוך": "אבל הרוח ממשיכה לנשוב וחולפת על פני גדֵרות / שחוצצים בין צד זה לְצד הוא / אידֵאולוגיה חולפת גם היא / אומנם בדילוגים של מאות שנים / ובקורבנות של דור שניים או שלושה / אבל הרוח ממשיכה לנשוב על פני הגדרות / מה שמחזיק את האדם זה האדם / הקפה שאני שותה / לא אני גידלתי / הספה שאני נחה לתוכה / לא אני עיצבתי / הספרים שאני קוראת / לא אני כתבתי / האהבה שאני מקבלת היא אנרגיה אחרת / נתתי וקיבלתי / קיבלתי ואהבתי".
בתחילת הספר מבקשת המשוררת שלא יתייחסו לביוגרפיה שלה, או לסיפור שמאחורי השירים, אלא רק לשירים עצמם, שהרי פחד כֵּן יש בקרבּה שתשומת הלב תוסט מן השירים אל האישה בשר וָדם, בעיקר על ידי גברים. בזה מיכאלי היא משוררת טוטאלית ואני מאמין לה לחלוטין. ועם זאת, השירים בספר כּוֹמְסִים מערכת יחסים מסקרנת שבינו לבינה באופן מובהק.
עוד אפשר לומר כי מיכאלי אומנם אינה משוררת אינטלקטואלית מובהקת, אך ניכרות אצלה לא אחת השפעות עומק תרבותיות מן המשוררת דליה רביקוביץ ועד לדמות ספרותית קלאסית כליידי מקבת.
הספר ערוך בידו האמונה של המשורר והמתרגם דורי מנור, שבשנים האחרונות נראה כי נפתח גם אל שירות אחרות כמו זו של מיכאלי ורוב השירים טובים ומסודרים מעשה חושב. הנה עוד אחד אהוב ורגשי לסיום הקרוי "הוא אהב אותי ככה", וגם דרמטי:
"עם עלות השחר / הייתי עולה לָרגל לְכיכר העיר / מתבוננת במים החמים / הייתי יפה כמו פֵיָה / הייתי זוהרת, / קדושה. / רציתָ לבעול אותי פעמיים שלוש / חמש פעמים ביום / כמו קדֵשה / הייתי מיוחדת בעיניךָ זרה / עור נגע בְּעור / אף אחד לא נמשך אליי ככה / הפנים רעדו בַּמים / היה חשמל מוזיקלי / אף אחד לא סיכן אותי ככה / אבל אף אחד לא תפס לי את הפָּנים / בלי נשימה בלי הפוגה / אף אחד לא התאבד עליי ככה / היום שקע / הלילה עלה / אף אחד לא בּכה עליי ככה".
"עלילות לב" | דפנה שחורי | עורכת: ד"ר אפרת מישורי | ציור העטיפה: "אהבה", אריק זֶנֶר | קתרזיס | 61 עמודים | 55 שקלים | 2021
בגלל הליבּה.
דפנה שחורי התחילה את דרכה הספרותית בסוף שנות השמונים במין גימיק שכזה של אחיות. היא ואחותה שֶׁבי שחורי הוציאו אצל פרופ' גבריאל מוקד ספר ביכורי שירה משותף בשם היפה והמקורי "סאם ישכיב אותי לישון" (עכשיו 1988), המעיד כבר על הצד הפסיכולוגיסטי, סוריאליסטי-משהו ואדולסֶצֶנטי המאפיין את השירים שבספר. עם זאת, בקריאה מעמיקה כבר של ספר הביכורים הזה יכול אוהב שירה לראות את הכשרון השירי של דפנה שחורי כמשוררת. יש לה יכולת להציב מילים במקצב ובמשקל זו לצד זו, ליצור מבּעים אישיים ומקוריים והרי זאת מלאכתה של המשוררת, ולטובתה אפשר לומר שהיא רק הלכה והשתכללה עם השנים בקבצים הבאים שהוציאה, שהאהוב עליי מביניהם הוא ספרה השלישי הנשי והארוטי "חשבתי ללבוש גרבי לילך" (עכשיו, 2003), אך גם כל הקבצים האחרים מורים על רמת שירית גבוהה.
מעניין כי שחורי שהוציאה בשנות התשעים של המאה העשרים ספר שירה נאה בשם היפה "תכולה" (ירון גולן, 1992) נָדַמָּה ל-11 שנים ורק ב-2003 הוציאה את ספרה השלישי. קשה בהוויה הישראלית להיות משוררת ולשחות נגד הזרם הפופוליסטי של תרבות הפנאי ותוכניות הטלוויזיה. השחייה נגד הזרם מזכירה לי כי על ספרה הרביעי של שחורי "גולדפיש" (עמדה / כרמל 2009) זכיתי לעבוד איתה באופן צמוד כי הייתי העורך של הספר הזה. הספר כשמו כן הוא, חמקמק בדימויו ומנצנץ כדג זהב. מעבר לילדותיות הנשית הפנקנית משהו שבגרה להיות אישה יש בספרי השירה של שחורי, שהיא עצמה עורכת טובה שערכה ספרים רבים, איזשהו דימוי סוריאליסטי גדול, דימוי אפי חלומי גדול מהחיים, שבדרך כלל משתלט על השירים. זה יכול להיות סוסים, זה יכול להיות דג זהב, זאת יכולה להיות חולדה, וזה יכול להיות גם הלב שלו והלב שלה, כי זאת יש לדעת, שחורי עוסקת הרבה באופן תמטי בשאלת הבדידות הנשית, הבַּתיוּת ואָחוֹתיוּת (לשון בת ואחות) וכמובן ההורות, ובעיקר הזוגיות שבינו לבינה.
גם כשהיא כבר משוררת בוגרת היא נותרת פנטסטית וצבעונית, אך לעִתים פסימית יותר ופחות נרקיסית. היא תמיד בוראת לה אגדות ילדים, לעִתים מזוויעות, פרטיות משלה, מיתוסים קטנים שהיא יצרה. הסגנון שלה אכן רווּי אימג'ים הכוללים תיאורי נוף מופשט. אין לה מחויבות, כפי שפרופ' מוקד כתב, לחוקיות לוגית כלשהי, תופעה שהתוצאה שלה היא שירֵי הזיה ועולם דימויים חידתי. זה מדויק מאוד. מיתוס ושפה פרטיים היוצרים אוטוביוגרפיה סוריאליסטית. היא אוהבת ליצור הכלאות של דמויות בין יצור אנושי לבעל חיים וללכת עם זה עד הסוף.
בספרה החדש "עלילות לב" (קתרזיס) היא מצליחה לקחת את דימוי הלב השחוק בשירה לעייפה מן הרומנטיקה ועד המודרנה ולהפיח בו חיים פוסטמודרניסטיים כמשוררת. הפעם כאמור זהו הדימוי האֶפִּי המשתלט על הספר אליו מִתווספים דימויים ארכיטיפיים חוזרים בשירים של צבי וצבייה מזדווגים וגם איזה דימוי דיכוטומי אקלימי מיתי של שלג קר ודם חם המכיל כמובן את קונטרסט הצבעים הפלסטי והבולט ששחורי כל כך אוהבת, בלוויית פעולות של יומיום כמו קניית מכונית או נסיעה אל הים. הנה השיר "יצאתי מהשורה":
"יָצָאתִי מֵהַשּׁוּרָה / עָלִיתִי עַל הַבָּמָה / נֶעֱמַדְתִּי בְּמֶרְכַּז הַמָּסָךְ / וְהִסְתַּרְתִּי לַצּוֹפִים דַּוְקָא אֶת הָרֶגַע הַמְּכוֹנֵן / שֶׁבּוֹ כּוֹרֵת הַצְּבִי בְּרִית עִם הַצְּבִיָּה / מִשְׂתָּרֵג בְּתוֹךְ דָּמָהּ / וּמַכְתִּים אֶת מַצַּע הַשֶּׁלֶג הַמְּנֻמָּר. / אוֹתוֹ אַקְט קוֹרֵעַ לֵב / בֵּין שְׁתֵּי בְּרִיּוֹת יְפֵהפִיּוֹת בְּעֹמֶק יַעַר / שֶׁלִּוָּה אוֹתִי לְאֹרֶךְ חָדְשֵׁי הַחֹרֶף וְתָפַר הֵיטֵב אֶת חוּט הָעֲלִילָה / כְּבָר לֹא עוֹבֵד יוֹתֵר – / לֹא עַל חַיּוֹת וְלֹא עַל בְּנֵי אָדָם".
אפרופרו קונטרסטים דיכוטומיים היוצרים מושג חדש ועולם חדש: "אין דבר שלם מלב שבור ואין זעקה גדולה מן הדממה" – כך קובע הרבי מקוצק באופן פואטי מתוח ומהופך במיטב המסורת היהודית מחז"ל עד החסידים הגורסת כי הדברים אינם כפי שהם נראים – דווקא מה ששבור הוא-הוא השלם ביותר. כך גם שירֵי שחורי בספר. בספר הזה של שחורי "עלילות לב" מקיים האוהב, במקרה זה בעיקר האוהבת, את הציווי של האֵם הגדולה של השירה הישראלית החופשית בכלל והנשית בפרט, יונה וולך, "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב", כפי שפורסם בשעתו ב"עכשיו" והושר לימים נפלא על ידי גידי גוב. עולה מתוך השירים כי שחורי חזרה אֶל איזו אהבה ישנה שלה שכבר קהתה כביכול בעבר, אולי למשורר, אולי למתרגם, כך או כך נראה כי מדובר באיש מילים הקרוב אל מעשה האמנות.
ויש כאן לא מעט משחקיוּת הלב בספר הזה. פעמים רבות חוזרת המילה "לב" בשירים. כל שיר כשלעצמו, כל שיר עולם שלם שבור של אינסוף משחקי איחוי ופירוק. אבל, כפי שקובעת בצדק עורכת הספר, המשוררת אפרת מישורי, דווקא ריבוי המילה "לב" בכל שיר ושיר, מותיר, כמו הציור על העטיפה היפה, אותו ואותה, שקפצו למים והעזו, כל אחד סגור בעולמו, כל אחד יחיד כשלעצמו, מכונס כעובּר ברגשותיו ובתחושותיו, וסביבו מים רבים, ואין קשר, אין חיבור. הלב נשבר.
הנה לדוגמה השיר "קולנוע לב", בית הקלונוע האיכותי האליטיסטי והמוכר בתל אביב. השיר מזכיר במידת-מה את השיר "צומת קסם" של גילית חומסקי שיבוא בהמשך רצף זה, בזאת שהוא עושה שימוש במקום ספציפי ביותר ההופך לרגש אוניברסלי. יש הרבה קולנוע בשירים בשער הראשון, בעיקר צפייה בקולנוע, כלומר תיווך רגש שיר באמצעות צריכת אמנות אחרת חזותית, במקרה זה קולנוע, מכאן הפוסטמודרניות של השירים עצמם, רגש העולה באמנות אחת מתוך צפייה ועיסוק באמנות אחרת.
"אֲנַחְנוּ בְּקוֹלְנוֹעַ לֵב וְאִתָּנוּ בְּקֹשִׁי עֲשָׂרָה אִישׁ בְּהַצָּגַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם. / 'בָּא לִי לָמוּת', אוֹמֵר הַגִּבּוֹר לְנַעֲרָתוֹ בַּת הָאַרְבָּעִים / וַאֲנִי לוֹחֶשֶׁת לְךָ שֶׁבְּסוֹף יָנוּאָר אֶהְיֶה בַּדּוֹלוֹמִיטִים. / נַעֲרָתוֹ מַמְתִּינָה עַד בּוֹשׁ בַּחֲלִיפָה מְצֻיֶּדֶת, / עִם כָּל הָאֲבִיזָרִים שֶׁל דּוֹקְטוֹר שֶׁלֶג, / בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל אִשָּׁה שֶׁהֶחְלִיקָה אֶל מוֹתָהּ, / עָשְׂתָה חֲרָקִירִי בַּמִּדְרוֹן עַל רֶכֶס הָרִים מְרֻשָּׁע / שֶׁמְּחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת פַּס אֶחָד אֶת כָּל הַגּוֹלְשִׁים / מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת תֵּבֵל. / וּבָאוּלָם קַר רֶצַח / וּלְקוֹלְנוֹעַ לֵב אֵין לֵב / רַק אַרְבָּעִים מַעֲלוֹת מִתַּחַת לָאֶפֶס / וְעִם אֶפֶס תִּקְוָה לְיַחַד עַל הַמָּסָךְ".
"בצל מחלה" | מאיה בז'רנו | ציורים: יואב אפרתי | הוצאת פרפר | 42 עמודים | 50 שקלים | 2021
בגלל ההבראה.
אולי את הרשימות הללו בכלל הייתי צריך לפתוח עם המשוררת החשובה הזאת, מאיה בז'רנו, שהיא לדידי הגברת הראשונה של השירה העברית כיום, ואפילו פרופ' מוקד עצמו הִקצין ממני בקובעו, בערב לכבודה בבית ביאליק שערך המשורר יקיר בן-משה, כי בז'רנו היא המשורר – מוקד בכוונה השתמש בלשון זכר, רוצה לומר שהוא כולל את המשוררים והמשוררות יחדיו – הטוב ביותר החי בקרבּנו כיום. אבל בכל זאת בחרתי שלא לפתוח עִמהּ, מפני שרציתי להטמיע אותה ואת שירתה הנהדרת בתוך ההקשר של המיליֶיה הספרותי ולא להחריג אותה.
ספרהּ הראשון של בז'רנו "בת יענה" (1978) וספרה הרביעי "שירת הציפורים: עיבוד נתונים 0, 1978–1984" (1985) ראו אור בהוצאת "עכשיו". על שירת בז'רנו כתבתי בעבר ועוד אכתוב בעתיד. רק לאחרונה יצא מבחר זוטא מקסים משלה בשם "הייתי תדר קול קרן אור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) המביא בקליפת אגוז שירים מספריה ומַטעים את הקורא בייחודה של המשוררת הזאת שהייתה מן הראשונות להטמיע טרמינולוגיה מדעית אנליטית לתוך השירה, רוצה לומר מידוּעַ השירה, ויש בשירתה דחיסות סמנטית אסוציאטיבית הנובעת מחיפוש תמידי ורצון לחידוש הצורה והתוכן. דהיינו, שפתה הפרטית והניסיונית עשירה.
מבחר הזוטא שלה, לצד המבחר של רוני סומק "הנבדל של האהבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מעיד עַל ואף תורם לתהליך הקנוניזציה של השניים. בז'רנו היא משוררת אמיצה המשתנה מספר לספר ואינה קופאת על שמריה. אך לא על השירה של פעם באתי לכתוב אלא על השירה דהיום. לאחרונה הוציאה ספרון קטן בהוצאה עצמית תחת השם "הוצאת פרפר" הקרוי "בצל מחלה", שליבתו מחזור נהדר בן תריסר שירים שפרסמה בעיתון "הארץ" על כך שלקתה במחלת הסרטן. בז'רנו, שהביולוגיה, הפזיולוגיה, הרפואה ובכלל המדע עד העצם הם חלק רציני במרחב הפואטי שלה, לא מוותרת כאן כמובן על הצד האישי ובנתְחנות נדירה ורגישה כותבת מדם ליבה תרתי משמע, מחזור שבו היא מפרקת מראות ותחושות בנות תחושות של מצב האישה החולה.
ככלל, בז'רנו, סקרנית וחקרנית מאין כמותה, אלופה בשחייה בשדות סמנטיים שאינם אופייניים לשירה באשר היא שירה. לא רק מדע, גם טרמינולגיה משרדית, צבאית, דקדוקית, זואולוגית, פילוסופית. כמעט מכל הֶקְשֵׁר לשוני היא יודעת לברוא שירה מאתגרת. נשאלת השאלה מדוע בחרה בז'רנו, שרק לאחרונה זכיתי להיות בין שופטי פרסי אקו"ם שהעניקו לה הוקרה על מפעל חיים, להוציא את הספרון הזה בהוצאה עצמית. אולי חששה שמא עורך חיצוני ייגע בטקסט האישי, ובאמת אין מה לנגוע בו; אולי לא הייתה לה הסבלנות ולא היה לה הזמן שוב לעמוד בתור של המוכְרים, כפי שכתב בשעתו ברטולט ברכט, בהוצאות הגדולות והממוסדות. כך או כך – בדומה לספרון של מאיר ויזלטיר, "שברי שיר מול ימפָּה", שיצא בהוצאה עצמית, מחזור נהדר שכתב לימפה בולסלבסקי, אשת ספרות, זוגתו בעבר וידידתו שנפטרה, ואחותה של המתרגמת הנודעת נילי מירסקי שגם נפטרה מאז – גם בז'רנו כמשוררת קאנונית בחרה ללכת בדרך זו, והתוצאה חיה וטובה מאוד.
הנה שיר מספר שמונה במחזור הקרוי "עמוד האינפוזיה": "עמוּד מתכתי ניצב לידי – / צֵל עמוּד חַם, עמוּד חוֹם, עמוד עוקב, / עמוד נֵד מים צונֵן. עמוד קֶרח, עמוד האינפוזיה / צמוד אליי, מלוֶוה אותי – / מיהו שמחזיק אותה? / מישהו התמנה לעמוד שם איתי, / מלאכים ירוקים / אינְסְפור חומרים שקופים, נוזלים זורמים אליי, חומרים / של חוכמה נסתרת, חוכמת הטוֹקְסיקולוגיה המבריאה / מישהי חיכתה לי מישהי מתנכלת לתפוס אותי / היא נשלחה להחזיר אותי. אני מצייתת ומסכימה / נקשרת לעמוּד האינפוזיה הבלתי נגמר / עמוד הפוּזיה נופל עליי הוא מֵציץ לי בכל מה שאני / עושָׂה, / בשירותים, בכורסת הקריאה, ליד המיטה / עמוד האש העמוד העדוּת עמוד העינוי".
לאורך המחזור מלווה אותך התחושה כי בגלל המחלה הלכה הנגינה, הלך הניגון, ואולי זאת מנגינה אחרת, עם המחלה מוסיקת המוניטורים מחליפה את המוסיקה הפנימית, את הנגינה ואת הניגון. ובכלל, מה אנחנו יודעים על הגוף, איבריו ופעילותו היומיומית בדרך כלל, מעט מאוד, אם בכלל. השירה של בז'רנו רוצה כל הזמן לדעת למה. בז'רנו אוהבת להתכדרר ולעופף בשירים בצורה חֶפצית בשירי עבר הייתה כפתור בחללית, או עב"ם צעיר, כדור נייר וכאן, באחד השירים היא כלואה בבועת סבון שהיא בועת זמן, בדומה לפואמה "ילד הבועה" של משורר מאוחר מעט ממנה בשנות השמונים, חזי לסקלי.
ויש כאן התכתבויות נקודתיות יפות עם "הר הקסמים", רומן האדירים של תומאס מאן; או עם המשוררים דן פגיס ויאיר הורביץ הרגישים, הנדירים והעדינים, ואחרי המחזור "בצֵל מחלה", בשירים נוספים, היא שוב מוכיחה לנו כי היא אחת המשוררת היחידות היודעות לכתוב שיר ארוך וסינגולארי לעילא שנקרא "כלולות", הנוגע בנישואי בִּתה, שהייתה לי הזכות לפרסמו בכתב העת "עמדה" שאני אחד מעורכיו, כפי שכתבה בשעתו את השיר החזק והבלתי נשכח "שתי אפשרויות לחצות את השבת" שפורסם כמובן בכתב העת "עכשיו". אפילו רגע, סתם רגע, היא יודעת לייחד בשיר בשתי צורות: פרוזאית חופשית וסונטה מוקפדת תוך התכתבות מקורית ולא בנאלית כלל עם "רגע אחד שקט בבקשה", שירו הנודע והמכונן של נתן זך. הקיצור, הספרון הקטנטן הזה הוא בהחלט בית ספר לספרות בכלל ולשירה בפרט.
והנה השיר הנועֵל את המחזור, שיר מספר שתים עשרה, "ורידים": "ורוּדים, ורידים כחולים סמויים ורידים / סגולים עוֹלים על פני השטח, / נהמת ורידים בלתי נשמעת. / צבעים מתחלפים / האם אַתְּ רובּוט או אדם? / ורידים דקים שקופים – צְאו החוצה אֶל פְּנֵי העור / צְאו, עֵדֵי האופי / עֵדֵי החולי והיופי / עֵדֵי התַּקינות האנושית. / פתחֵי יציאה / פתחֵי כניסה / אבל ורידייך חומקים – אינם / חֶלקת העור חלקה ושֵׁישִׁית / המחט מחליקה ונכשלת / לקול אנקותייך… אָה אָה / נזקקים לְעֵד הדם שלךְ / עַד דם". הֶקְשֵׁר מוזר להדהד בו צבעים מופשטים ומודרניסטיים בנוסח "כחולים ואדומים" של המשורר אמיר גלבע.
"קומֶץ משירתהּ" | אילנה יֹפֶה | עורך: פרופ' גבריאל מוקד | עיצוב העטיפה: רמי רביב | הוצאת עכשיו | 131 עמודים | 65 שקלים | 2016
בגלל ההזהבה.
בשנים האחרונות, פרופ' גבריאל מוקד מטפח את המשוררת אילנה יֹפֶה. היא משוררת ותיקה ומוכשרת ביותר, אך פרופ' מוקד מאדירה בהכבּרה רבה וטוען בתוקף ובטוטאליות שאחרי מאיה בז'רנו היא-היא המשוררת הטובה ביותר שצמחה כאן בעשרים השנים האחרונות. הצרה עם יֹפֶה אינה האיכות אלא הכמות. היא כותבת המון שירים באופנים שונים והדבר נובע ממנה כמעיין המתגבר בין לטוב בין למוטב וקשה מאוד לקורא לעקוב. שירתה מתאפיינת בסוריאליסטיוּת גרידא, אך בעקבות החברות לחיים עם פרופ' מוקד נכנסו אל שירתה מיני נימי פילוסופיה והעמיקו אותה. יתר על כן, נראה שאת כִּשרונה הטבעי לשורר היא הפנתה אל מסורת העבר של השירה העברית מימי הביניים, וחלק מהשירים שלה מזכירים במצלוליוּת, בחריזה ובמקצב את השירים הקלאסיים ההם מבית אבּן גבּירול, יהודה הלוי ושמואל הנגיד. וריאציות שכאלה באות לה באופן טבעי ולא מאולץ.
הנה שני שירים יפים העושים שימוש במילה "זהב" באופנים שונים מרחיבי רגש ומחשבה. שניהם יוצאים מתוך החומר היקר אל עֵבֶר הרוחני היקר עוד יותר. האחד קרוי "משפט הזהב", הוא שְׂפָתי ומאגי ביותר ומדבר על סוד סמנטי קדום ומסתיים, איך לא, באהבה; ואילו האחֵר, הארוך יותר, קרוי פשוט "זהב" ומתמקד באהוב עצמו ובהשפעות המאגיות שלו. הוא הזכיר לי שיר יפה ביותר, שגם מוקד אוהב ופרסם, של המשורר והמתרגם משה בן-שאול המנוח הקרוי "הסיפור על זְהַב קַחֲמַלְקָה", במובן הזה שיש רגעים שמשהו רגשי נוגע בך והכול הופך זהב, לא כמו בסיפור על המלך היווני מידאס החמדן, אלא במובן החיובי של האושר כמו בפזמון הידוע של חיים חפר "הכול זהב" בשל אושר פתאומי.
הנה: "משפט הזהב": "אֵי-שם, במערה עתיקה, מכוסֶה / בשלגים ובשמשות, בסערות / ובעלטות, בתוך תיבת זהב, מונח / משפט זהב ושולח אותות, ושולח אותות / של צורות מחשבה אחֵרות. / אֵי-שם במחוזות הכיסופים,/ בקצה מחשבה של ילד, אולי, / מונח, עתיק יומין. / איש לא רָאָהוּ מעולם, אבל הכול חשים בו / מבעד למסכי התמורות, לענני המילים. / מופשט לגמרי, / נאמר בלי שייאמֵר, / כל פניו סמויות, / כולו מַבְּטֵי אַהֲבָתִי".
והנה: "זהב": "הֻזְהבתָּ. פתאום הוזהבתָּ כולך מכף רגל ועד ראש. / הפָּנים והתוֹך. ראיתי איך ליבך. מוזהב, פועֵם / בפעימות מוזהבות, וכל העורקים בגופךָ הוזהבו. / ופתאום חשתי גם אני מוזהבת. לא האמנתי לַזהב הזה. // ראיתי נהרות זהב זורמים נחשולים נחשולים / ממעמקי בטן האדמה וכל הכּורים הרעֵבים / שוֹלים את הזהב מבטן האדמה, מעמיסים / בִּקרונות מוזהבים. לא האמנתי בַּקרונות. // ראיתי את הכּורים הקטנים נמלטים עם שללָם, / ראיתי אותי ביניהם, מכסָה על שללי לבל ילְכְּדני / השאול, וחיות קטנות שחורות ושעירות דולקות / בעקביי. ראיתי איך נשמט הזהב מידיי על אֵם הדרך. // ופתאום הֻשְׁחרתָּ כָּליל, על אֵם הדרך, והשביל / שהשחיר כולו הלבּין פתאום, והתהפכתי לשוב / אֶל אֵם הדרך, וראיתי אותך מוטל על אֵם הדרך. // העיר נתכּסתה זהב טהור, והכּורים הקטנים / נְשָׂאוּנוּ אֶל קרונות הזהב, ומבעד לַחלונות היו / הנופים מוזהבים, העצים והבתים, ואז נשקתָּ לי, / באותו קְרון משא, נעים בשיירת שמָשות / שסוסיהָ כוכבים, וכל הגלקסיה דוהרת בתוֹך / נחשול לבּה טהורה, מִבֶּטֶן אַהֲבָתִי".
אף פרופ' מוקד עצמו חש כי יֹפֶה כותבת המון וקשה לעקוב אחר שירתה, ולכן קם ועשה מעשה. הוא ברר ובחר את העידית שמצא בשירתה בקובץ שיצא בהוצאת "עכשיו" תחת השם הפשוט והקולע "קומץ משירתהּ", ואכן המבחר הזה הוא מוצלח מאוד ומראה באופן קריסטלי את כִּשרונהּ השירי של המשוררת. התכתבות והשפעות בשירֵי יֹפֶה אפשר למצוא ועוד איך, לא רק ליונה וולך (השיר: "לחברת ילדותי") כמובן, אבל גם משוררים גברים מיאיר הורביץ המעודן (השיר: "הילדה שוב") ועד עמוס אדלהייט האנליטי והעושה שימוש בדמיון מדעי (השיר: האיש במישור הרצחני" והשיר: "מר אס").
הנה עוד שיר יפה מתוך המבחר התמציתי הקרוי פשוט "החצבים" יֹפֶה מצליחה בו בְּכִשרונהּ השירי להפיח חיים בדימוי השחוק של החצבים בשירה כסמנים של הסתיו ומבשרי בוא החורף. יש בשיר משום אהבת המתכּלֶה באשר יש בו יופי חד פעמי וגם מגולם בו הצער על החלוף. רוצה לומר, מה שיָפֶה מתכּלֶה וחוזר במחזור החיים. הנה "החצבים":
"אמרתי לחצבים הנה ימיכם הולכים וקרֵבים / הֵשיבו לי החצבים מרכּינים ראשיהם, נעצבים. / ועוד אמרתי לחצבים ימיכם הולכים אכן וקרֵבים / אבל ימיכם האחֵרים רק הולכים ובאים. / הֵשיבו לי החצבים וּפליאתם הולכת וגוברת, / פרושׂ לובנָם על פני רָקיע עצום וָרַב וכוכבים תלויים / בסמכותם וכולם בּוהַק לבן וּמַרְקִיעַ, מגבּיהַ, / והבנתי כי אכן הולכים ימיהם וקרֵבים. / ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר על הלבן ועל / היעלמוֹ ועל הגשם המבשר את מרחקיו. / ואחר כך ראיתי איש שלובנוֹ פרוּשׂ על פניו / והיה בעיניי כפלא החצבים על גבעת רוח".
פרופ' מוקד השפיע על שירתה של יֹפֶה עד מאוד, עד שהפך לדמות נוכחת וציורית בשיריה. אומנם גם משוררת אחרות מיונה וולך והלאה הקדישו שירים למוקד וטיפלו באישיותו לעִתים תוך ביקורת קורצת, אבל תמיד באהבה רבה, אך אצל יֹפֶה זה שונה. הוא ממש הופך לדמות מיתית של מעין חכם מסתורי בשירים כמו "האיש במעילו", או השיר היפה והאהוב עליי "הליכה".
השיר עצמו ממש בנוי כעולם המראות, המבוכים, או גן השבילים המתפצלים של בורחס. מוקד הולך בעולם, אבל לא ברור בדיוק באיזה עולם ובאיזו מציאות. על איזה מישור או ציר הוא נע. בדומה לצליין החילוני של הסופר יצחק אוורבּוך- אורפז הוא עולה רגל לאֵינְמִקדש ולאֵינְהיכל ואינו יכול להתחייב באשר למטרה, אלא רק להיות מחויב אל הדרך ולהמשיך בהליכה. עצם המסע הוא העיקר. דלת ועוד דלת תיפתח ואל היעד לא יגיע. קפקאי לגמרי.
עוד יָפָה בשיר הצעקה, הזעקה הקיומית של הזוועה והאי-ודאות כמו בציורו הנודע של אדוארד מונק. יֹפֶה משחקת עם המילים במיומנות במקום הצלה, תלוי על צווארו של מוקד ההולך כמשכּוכית בראש העדר – פעמון מצולצל; במקום ההצלה, רודפת אחריו הצעקה כמו צלצל של ציידי לִווייתנים בנוסח מלוויל ו"מובּי דיק" שלו.
לרגע בסוף השיר עולה התהייה האם בכלל מוקד הלך. אולי הוא כל הזמן פסע במקום והאדמה רק זזה תחתיו? אולי הוא רק חלם שהלך ובעצם עמד במקום? כמי שקולל להמשיך ללכת כבשירו היפה של דן פגיס על קיִן והבל האומר: "הֶבֶל נשאר בשדה, קיִן נשאר קיִן, ומפני שנגזר עליו להיות נע ונד, / הוא נע ונד בשקידה. מחליף בכל בוקר אופק באופק. / יום אחד הוא מגלה: / האדמה שיטתה בו במרוצת השנים. היא נעה, אך הוא, קין, דרך במקום./ דרך, צעד, רץ, רק על פיסת עפר יחידה. גדולה בדיוק כמו סוליות סנדליו" ("אחים", חלק 3).
השיר מסתיים שוב בהליכה בעל-זמן ובעל-מרחב, בבלתי-מוגבל ובעצם עושה מעין 360 מעלות של הליכה, מעין היקף וחזרה אל אותה נקודה וחוזר חלילה במעין זמן מיתי מעגלי. כל מי שמכיר את מוקד המשוטט האורבני בתל אביב, מעין סוקרטס מודרני המוביל בדרך כלל בדיזנגוף חבורת משוררים צעירים ולא פילוסופים, דור אחר דור, ומדבר אל ליבם, מתלהב מהם והם כמובן מתלהבים ממנו, אם כי לבסוף נותר העורך ללכת בדד, יזהה את ויזדהה עם הדמות. הנה השיר "הליכה":
"אַתָּה הוֹלֵךְ עַל שְׂפַת חֲלוֹם, וַהֲלִיכָתְךָ / הוֹפֶכֶת לִזְמַן, וּצְעָדֶיךָ לְמַחֲשָׁבָה, / נֶחֱרָת בְּכָל פְּסִיעָה, מִתְאָרֵךְ לְאֹרֶךְ הַסּוֹף, / פַּעֲמוֹן מְצֻלְצָל. // אַתָּה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ, / רוֹאֶה אוֹתְךָ שָׁב עַל עֲקֵבֶיךָ, רוֹאֶה אוֹתְךָ / מַבִּיט בְּעַצְמְךָ אֵיךְ אַתָּה שָׁב עַל עֲקֵבֶיךָ / בְּטֶרֶם תִּתְמַסֵּר, / בְּטֶרֶם תִּמְסֹר נַפְשְׁךָ לַזִּנּוּק. // אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹר מַחְשִׁיךְ / בַּהֲמֻלַּת הָרְחוֹב. מִישֶׁהוּ פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת, / נִכְנָס לַהֲלִיכָתְךָ, הַאִם זֶה אַתָּה? // אַתָּה הוֹלֵךְ וּצְעָקָה מִשְׁתַּלַּחַת אַחֲרֶיךָ / כְּצִלְצָל, הַאִם זוֹ צַעֲקָתְךָ שֶׁלְּךָ? // בְּעֶצֶם, מֵעוֹלָם לֹא הָלַכְתָּ, הָיִיתָ הֵלֶךְ / בְּתוֹךְ הַהֲלִיכוֹת שֶׁבְּזִכְרוֹנְךָ, בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ, / חֻפַּת הֲלִיכָתְךָ נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, רֵיקָה מִמְּךָ, / הֵיכָן אַתָּה? // שׁוּב אַתָּה הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת חֲלוֹם אַחֵר, / חֲלוֹם חֲסַר קִירוֹת, כְּמוֹ הַהֲלִיכָה עַצְמָהּ".
"חליפות חלל" | גילית חומסקי | עורך: ערן צלגוב | פרדס הוצאה לאור | 112 עמודים | 69 שקלים
בגלל ההמתנה.
המשוררת והסופרת גילית חומסקי ילידת 1978 מסכּמת תקופה. ספרה הרביעי "חליפות חלל" הוא מבחר מתוך שלושת ספרי השירה הקודמים שלה בלוויית שירים חדשים בשער האחרון. על גב העטיפה נאמר לקורא, אוהב השירה, כי "כל השירים אוגדו יחד לספר אחד, כדי שלא יֹאבְדוּ בחלל". זה נחמד ונוגע ללב, אבל במציאות המו"לית של ימינו, אכזר לומר, גם קצת נאיבי.
אפשר לומר בבטחה כי חומסקי היא עוד גילוי מאוחר של גלַאי המשוררים האולטימטיבי מזה עשרות שנים פרופ' גבריאל מוקד. מהמבחר עולה כי יש פער עצום של איכות בין ספרה הראשון "הבוקר של כריסטופר" (גוונים 2002), ספר ראשוני ביותר שמתוכו מובאים במבחר שירים אחדים, לבין הקובץ השני "צל התאנה" (עכשיו 2006) והשלישי "ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני" (עכשיו 2010), אשר מתוכם מובאות במבחר חטיבות רחבות יותר ובצדק. ברגע שמוקד נכנס לתמונה השירה שלה קפצה מדרגה.
ואלה הדברים שכתב עליה מוקד בעבר על גב ספרה השלישי: "חומסקי היא אחד מהיוצרים העבריים הצעירים המוכשרים ביותר בשנים האחרונות. שירתה, הטבועה בחותם מסורת דתית והממשיכה את לשון המקורות, היא גם חדשנית מאוד ומכילה התייחסויות רבות לעולם מודרני חשוף, ומתמודדת עם מצבים קיומיים של זמננו. בשירתה בולטים גם מוטיבים מספרות ותרבות העולם, לרבות חוט-שני של הרפתקת-נעורים גיאוגרפית ודמיון-מדעית קסומה, בצד אמפתיה לדמויות רבות מחיי יומיום ומחיי-אמנות". חתיכת מחמאה ממי שהוציא את ספרה הראשון של יונה וולך.
שאלו את עצמכם היכן הייתה המשוררת בין 2010 ל-2022 כיוצרת במשך 12 שנים, ובכן גם על זה יש לי מענה. היא כתבה ספרי פרוזה מעודנים בהוצאת ידיעות ספרים ואף זכתה להיות רבנית מֶכֶר לא קטנה ומועמדת לפרס ספיר.
כך או כך, אין ספק כי השירים בספר השני והשלישי שלמים ומידתיים יותר. שקלא וטריא רִגשי מאפיין את שירתה של חומסקי. הדוברת בשירים מנסה למצוא, נסיבתיות, חוקיות וסדר מקורי בהוויה, וזאת בעיקר כדי להרגיע את עצמה ביחסים שבינו לבינה וכמובן בכל הקשור למעמדה כאישה בעולם. הנה השיר האהוב עליי "חשבון פשוט":
"אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיךָ. / הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ – נְגִיעָה. / אִם אַפְנֶה אֶת גַּבִּי / אֶצְטָרֵךְ לַחֲצוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם / כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֵלֶיךָ // מִכָּאן, שֶׁבֵּין שְׁנֵי זוּגוֹת עֵינַיִם / שׁוֹכֵן עוֹלָם שָׁלֵם / פָּחוֹת נְגִיעָה // מִכָּאן שֶׁבְּגַבֵּנוּ / תָּמִיד עֵינַיִם / מִכָּאן שֶׁלְּפָנֵינוּ / עוֹלָם".
האישה או הדוברת בשירים תמיד במצב של הַמְתָּנָה למה שיבוא, אבל לא ברור מה יבוא ומתי יבוא. זה מצב קיומי חזק! תמיד קיים איזה מחוז חפץ קפקאי בנוסח "אמריקה" או "הטירה" שאליו נשאף וכנראה לא נגיע. יש בשירים שלה כמו "צומת קסם" הפשוט איזו מלחמה מעודנת והירואית כאחת, על אף האוקסימורן שבצירוף, באקראיות של הקיום וחוסר הפשר. ניסיון למצוא הסבר, כישלון למצוא הסבר, ומלחמה עיקשת עם המצב באמצעות טון אירוני דק מן הדק. הנה השיר "צומת קסם", צומת בעברית כְּבַשיר לשון זכר כמובן. זוהי הצורה התקנית:
"התנועה בצומת קֶסֶם / אינה זורמת // אנשים רבּים מדי / קיוו לעבור באותו הצומת / יש שם קיצור דרך / עבוּר חלקם זו הדרך היחידה // עכשיו הוא עמוּס / מכל הכיוונים // אפילו האוויר / עומד בַּצומת / ועוצֵר נשימתו // אין ברירה, חייבים להודיע ברדיו: / אם חשבתָ לעבור בצומת קסם / מומלץ לבחור בדרכים חלופיות".
לפעמים היא יותר מדי מתוחכמת וחבויה בסוד המדרשים מבית אבא בשירים, וזה בעוכריה. לכן אינני אוהב את השירים שלה העושים שימוש בדמויות מיתיות נשיות גדולות כמו בשיר "לאה" למשל, ופעמים ההיסטים מבית קצר לבית קצר אסוציאטיביים מדי ולא מספיק הדוקים כמו בשיר "מלקושים". עם זאת, כמו בשיר הראשון שציטטתי וגם בשיר להלן האהוב עליי ביותר "ללמוד לשחות". יש לה תמיד נקודת תצפית מעניינת של דוברת בשירים.
"מִכָּל הַהַתְחָלוֹת / הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת // שׁוּב לִלְמֹד לִשְׂחוֹת // תַּגְלִית מַדָּעִית / שֶׁמֶן וּמַיִם / הַגּוּף אֵינוֹ שׁוֹקֵעַ! / הוּא צָף! // לִטְעֹם טִפַּת כְלוֹר / לִכְבוֹד יָמִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ / הַשָּׁקֵט, הַמָּתוֹק, הַמָּלוּחַ // וְנִדְמֶה כְּאִלּוּ / לְכָל סְעָרָה פִּתְרוֹן / לִפְשֹׁט יָדַיִם הַצִּדָּה / וּלְהַמְתִּין".
מספרת המשנה בפרקי אבות על רבי עקיבא כי פעם כמעט טבע במים רבים וניצל, כשעלה מן המים שאלו אותו כיצד ניצל? ענה: כל גל וגל שבא עליי נענעתי לו ראשי. רוצה לומר: אם נקלעת לצרות ובעיות, עדיף לא להילחם בהם אלא פשוט לזרום עם הגל, ואולי לכופף את הראש ולתת לצרה לעבור מעליך.
גם חומסקי בדרכה מנסה באמצעות המטאפורה של השחייה ומשל המים, לספר לנו משהו על חיי אדם, ובמקרה שלה, חיי הדוברת בשיר. יש שמחה גדולה בגילוי כי יש ביכולתנו לצוף על פני המים קלילים כמעט ללא משקל, בלי כל אותם רעיונות כבדים ומעיקים המאכלסים את מוחנו וגופנו המיוזע הנע על פני האדמה בלכתנו על שתיים.
במשהו קטן נעים, יש משום הקסם למול שגרת החיים המעיקה. יפֶה הדבר, שהילדה השוחה מרימה מעין כוסית כלור לגבי העתיד הקרב. בתוך המים, בימים הבראשיתיים שבהם כל דבר הוא בגדר הנלמד והכול התחלות, כלומר בילדוּת, יש רגע של אושר. מתוך הרוגע המֵימִי בעת ציפה כילדה, נראה העולם פתור ולא סבוך ויש נוחם רב בהמתנה כך סתם, מבלי שהמוח יהא מאוכלס בכל מיני עתידות ותוכניות מרחיקות לכת: נישואים, לימודים, קריירה, ילדים.
בכל אחד משני ספרי השירה הדקים, השני והשלישי, תמצא כאוהב שירה שירים סינגולאריים טובים מאוד, אבל לא כל השירים באותה רמה. ומה באשר לשער האחרון אשר בו נקבצו שירים מ-12 השנים האחרונות שבהן לא פרסמה ספר? הרי גם כאן מצאתי שיר יחידאי ייחודי ביותר וזכיר "חליפת חלל", אשר בו שוב חוזרת האישה למצב של המתנה כמו ברבים משיריה. מעין חיקיון קיומי לגאולה אישית שתבוא מן החוץ ואולי מבפנים, רק שתבוא.
"אֶת רֹב בְּגָדַי / לְעוֹלָם אֵינִי לוֹבֶשֶׁת / וּבְכָל זֹאת הֵם נְכוֹנִים. // הַחֻלְצָה הַמְּכֻפְתֶּרֶת תְּלוּיָה תָּמִיד / מַמְתִּינָה לְרֵאָיוֹן שֶׁטֶּרֶם הִתְקַיֵּם / הָרְצִינִית מִתְכּוֹנֶנֶת / הָאַוְרִירִית הוֹמָה. // שׁוּם פְּגִישָׁה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה דַּיָּה / שׁוּם נֶשֶׁף אֵינוֹ חֲגִיגִי דַּיּוֹ. / בֵּינְתַיִם אֲנִי דּוֹאֶגֶת לְהַתְאִים לָהֶם / מִדָּה וָצֶבַע / לְהַחְלִיף עוֹנוֹת // חֲלִיפוֹת הֶחָלָל שֶׁלִּי / מְרַחֲפוֹת בָּאָרוֹן / מַשְׁרוֹת שַׁלְוָה בַּחֶדֶר // אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת / הִיא חָלָל שֶׁל אֶפְשָׁרוּת".
חומסקי התחילה את הקריירה הספרותית שלה בסיפור מדע בדיוני בשם "יום ההקרנה של תומאס". "חליפות חלל" רחוק מאוד מהיות ספר ושיר מדע בדיוני מובהק, אבל אי אפשר לומר שהוא אינו מרחרח ומגשש בַּמֵּעֵבֶר ומסתפק בקיים, ואולי הוא סוגר מעגל עם דמיונה וחולמניוּתה של היוצרת, מסיפור מדע בדיוני לשירים מפוכּחים, מעודנים ואירוניים שלא מוכנים לקבל את הדברים כפי שהם וממתינים מבלי לומר נואש לגאולה.
חג ספר שמח לכל בית ישראל ואל תהססו לקרוא גם שירה. זאת חוויה אחרת.
כמה יפה מתאר רן את ההרמון השירי של הסולטן מוקד
חחחחה, רוני היקר, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה. סופשבוע נעים ושבת שלום. רני