בסופה של שנה אחת ובתחילתה של שנה אזרחית חדשה, הנה המלצות על 5 משוררות ומשוררים שפרסמו השנה ספרים אשר נהניתי לקרוא וששווה בהחלט להתייחס אליהם

"החיים שנתנו לנו" | רפי וַייכֶרט | ספרי עִתּון 77 | 2020

בגלל רוחב ואורך המגרש. רפי וַייכֶרְט הוא איש עתיר זכויות ומפעלים ספרותיים במילייה כמשורר, כמבקר, כמסאי, כמתרגם וכמו"ל. מאחוריו 24 ספרים, כולל ספרו האחרון "החיים שנתנו לנו". הוא ידוע, בין השאר, בתרגומיו למשוררת הפולנייה, כלת פרס נובל, ויסלבה שימבּורסקה, וכמי שמנהל ביד רמה הוצאת ספרי שירה בשם "קשב". עם זאת סובל וייכרט, שלא בצדק, למרות ריבוי ספריו, מחוסר תשומת לב ליצירתו על אף יופייה העדין והלירי. בדומה לגלעד מאירי, נראה כי השדה הרחב שעליו הוא חולש, בסופו של דבר, הוא בעוכריו, ומונע ממנו התייחסות עניינית וראויה לשירתו פֶּר-סֶה.

אם צריך לאפיין את שירת וייכרט, יש למקם אותה בקול העדין והמדויק של מגע אדם עם נוף אורבּני ומחשבות והרהורים אקזיסטנציאליסטיים למול החלוֹף, או אם לדייק צער על החולֵף. קולו פעמים רבות מזכיר משוררים מבית המדרש של הרֶגֶש המאופק באמפּליטודה שבין אורי ברנשטיין ליוסי שרון. מדובר בשירה שבאה מן המסורת והנוסח של זך הנוטה לרחוק מן החרוז והמשקל הסגורים. לעיתים היא מסתדרת בקוּפְּלֶטִים חופשיים (בתים בְּנֵי שתי שורות חזקות) ויש מקרים שהשיר בנוי שני בתים באופן דיכוטומי, ניגודי, ופעמים השיר הוא קצר, גם אם מדובר בחלק ממַחזור, הוא בן בית אחד ונאמר לנו בהֶעְלֵם-אֶחָד כמין איזה דימוי אֶפִּי המשתרשר מן ההתחלה אל הסוף עד לשיאו בסיום.

שימו לב בבקשה לפרפרים הגדֵלים לדימוי אֶפִּי בשיר להלן הנכתב בהֶעְלֵם-אֶחָד, השיר הוא בן בית אחד ארוך, "ביקור פרפרי הנימפית": "מה הביא אֶתכם לכאן / ממדינות המִפרץ ממרחקי תימן / טסים סומים בָּאור הגדול / מוטרפי מרחב בנוֹגהּ הכחול / מכל העֲבָרים מרחפים מעל שדות / שפעת אֵין-קֵץ של פרפרים / מעל גגות מכוניות חופזות / מתרסקים אל השמשות או ניצָלים / ברגע האחרון כדי להמשיך ליעדכם / משהו הרתיח את הווייתכם / אל המעוף המשונה הזה / מתחת לבִטנם של עננים קלים / שועטים אל רגע מהותי אחד / שאחריו תהיו גוּפיפים כָּלים / שהשתהוּ להֶרֶף ססגוני בארץ החיים / וכבר נעלמים בלא עקבות במחוזות העלטה / אבל מותירים בחלל מין אֲמוֹק-נְהִיּוֹת / בין ים ובין הרים / מַטָּס של מיליוני זהֲרורים שבּועֲרים / לחיות לחיות". עם זאת ראוי לציין כי וייכרט, להבדיל מקודמיו בשירה, ברנשטיין ושרון, אינו נוקשה בסגנון זה שמניתי והדגמתי בשתי הפסקאות האחרונות, ופה ושם תראה אותו חורג מתוכו בניסיונות להתחבר למשוררים קצבּיים ואקספּרימנטליים יותר כמו דוד אבידן, למשל בשיר "בתוך הלילה" בספרו השני "ימים בהולים". אדוּן בספר זה להלן.

לא אחת עוסקת שירת וייכרט בנמענת אהובה ללא אידיאליזציה יתרה באופן עדין כי הכול בן חלוף וכשכבר יש איזו היפרבּולה, הגזמה של ג'סטה רומנטית, היא מפתיעה מאוד את הקורא. בעוד בספרו הראשון "מיטה" שראה אור בהוצאת "עכשיו" ב-1994 בעריכת פרופ' גבריאל מוקד היו שירים שעסקו בגישוש אחר זוגיות יציבה, בניית חיים והתהווּת, שהרי המיטה היא לא רק מקום השינה והמוות ויש בה גם הרבה מן החיוּת הארוטית, הרי שבספר החדש שלו "החיים שנתנו לנו" בחלוף רבע מילניום של עשייה ספרותית, הוא חש צורך להתחיל לחשב ולסכם. רצף השירים ושמות השערים מתקבל כמעין ספירת מלאי של מה שהשגנו עד כה, והמסקנה הפשוטה המתבקשת היא שהשגנו מעט מן המעט, אבל החיים יקרים. נחמה מוצא וייכרט בגילדת המשוררים החברים להם הוא מקדיש גם כאן לא מעט שירי דיוקן, כפי שעשה בעבר בספריו האחרים.

לצד הספר הזה חזר וייכרט לאחור ופרסם השנה גם את ספרו השני במספר "ימים בהולים" שראה אור בשנת 2000, כאשר יצא לדרך עריכה ומו"לית עצמאית והקים את הוצאת "קשב" בשיתוף המסאי והמשורר גיורא לשם והמשורר משה דור. יש בו שירים יפים המתכתבים לי באופן קצת אנכרוניסטי לפתע עם ספר מאוחר הרבה יותר של משורר אחר שזכה בשנים אחרונות להצלחה רבה, הדומה בסגנונו לא אחת לוַייכרט, אלי אליהו, שספרו השני נקרא "עיר ובהלות". הן כאן והן שם אתה חש את הליריקה הרודפת אחר משמעות בתוך עולם שגרתי לא מתברר ולא מתפענח עד הסוף. השירים כמו מייחלים שמשהו יקרה בתוך ההֶשְׁלֵךְ האדיש הזה שנקלענו אליו. הנה "רכיבה לילית" מתוך "ימים בהולים". שימו לב לדימוי האֶפִּי הנבנֶה של רוכב האופניים, ממש כפי שבשיר המאוחר הקודם היה לנו דימוי אֶפִּי אחר של פרפרים שהשתלט על השיר כולו עד לשיאו בסופו.

"ומישהו מדוֵוש בחושך לאיטו, / חוצה אוויר פריך של תחילת קיץ. / מסביבו לילה טעון. בַּדרך לאהבה / או ממנה, איש על אופניים / חי את הרגע בשפע נדיב. / העיר פתוחה לפניו. / הרחובות מצטננים, מאפילים, / והוא, שומר על נשימה קצובה, / הודף את הדוושות קדימה, / כולו עקשנות ראויה, שיווּי-משקל נדיר, / כמו נשא העולם הגדול שמתחתיו / הבטחה שיש לאן להגיע, שיש עוד מטרה / בטרם יתבּהרו שׁוּלֵי הבתים". הייתי ממליץ לעיריית תל אביב לשים את השיר הקיומי העדין הזה לאורך שבילי האופניים שלה כעת. אחד הספרים האהובים עליי של וייכרט ואולי הטוב בספריו הוא "מבט חוזר" (קשב, 2002), ספרו השלישי. זהו ספר המבצע אקסטנציה של הלירי הקיומי שלו, ובמרכזו מַחזור שבו הוא פונה אחורה אל עֵבֶר העָבָר היַלדי שלו ברמת אביב וכותב עליו בדיוק לירי רב. כך או כך, מן הראוי לחזור ולקרוא בשירתו תוך ניתוק מכל מיני אלמנטים סוציו-ספרותיים שהוא קשור אליהם.

לעמוד הספר

"אובדן כושר הנדידה" | ורד טוהר | עורך: אלי הירש | פרדס – הוצאה לאור | 2020

בגלל הריח של משהו חדש. ספר הביכורים של ורד טוהר "אובדן כושר הנדידה" לא מתאפיין בשפה פיגורטיבית ולא בהכרח בעוצמת השיר הבודד, הסינגולארי, אם כי יש כאן לא מעט שירים יפים, אלא זה ספר שירה יומנִי המספר סיפור באופן מורכב ובזה ייחודו. מסלול יפה של דרך אישה בעולם גברי נוקשה משורטט בעידון פמיניני ופמיניסטי בספר הזה. מעיר פריפריאלית רחוקה ממרכזי הכוח, באר שבע, אל עֵבר גדילה והעצמה, מסע ממשפחת עולים למסדרונות האקדמיה הגבריים והלוחצים, הקמת משפחה, קיבוע בתוך החברה והשגת מעמד בה. ואז להשתבּלל, או ליתר דיוק, לטוות פקעת ולבקוע מתוכה אחרת, באופן עצמאי, משוחרר ואמיתי. רוצָה לומר: איני נענית עוד למוסכּמות, לדרישה לכוף ראש רק כדי להתקדם, הנה האני האמיתי הביוגרפי שלי לפניכם, כלומר: התברגנות, קיבוע ואז יציאה מתוך הפּקעת שוב, אך בדרך עצמאית ואחרת.

הייתי מחבר את דרך השיר הפשוטה מהפריפריה אל המרכז של טוהר למשוררים כמו סיגל בן יאיר, סיגל נאור פרלמן וכמובן שלומי חסקי הרגיש ושירי חולון שלו. כנות ישירה היא שֵׁם המשחק כאן, בשפה ובתוכן, גם בשירי דיכאון על סף התאבדות. אולי הייתי מצטט את שיר הדגל של הספר שנתן לו את שמו "אובדן כושר הנדידה" על זוג בעיר הגדולה שבא מן הפריפריה, כתוב יפה ומדויק ומתאר את רגע העצירה של הדוברת; אלא שאני מעדיף להיאחז בשיר אחר, פחות סינגואלרי וסמלי בעיניי, אך שלם יותר וכולִי הקרוי "התבקעות". שיר בעל מֵמד מיתי היסטורי וכן בעל מוטו מן המקורות האומר: "מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו אֶחיו חורשים במישור והוא חורש בהר" (בראשית רבה מ"ב א). המטאפורה הזאת תובן מייד עם השיר בהקשר הפמיניני-פמיניסטי. הנה:

"כשפָּרָתָהּ נשברה / והלכה ללמוד תורה / והייתה אוכלת קוֹזְזְוֹת אדמה / והיה ריח פיהָ רע / והייתה עומדת כל היום בתלמודה / בין קירות בית המדרש – / לא שמעה צִחקוקי התלמידות הסונטות בה / לא ראתה מבטיהן שהופנו אליה בתימהון / לא שעתה לקִנטוריהן. / כשקראה בלחש את האותיות / היו שפּיריות שקופות מתעופפות מתוכן / וציפור גן עדן לוחשת: / עד כאן. / עד כאן". אז מה ד"ר טוהר, עד כאן רק מחקר, ומכאן ולהלן גם מחקר וגם יצירה ביֶתֶר שׂאת?

לעמוד הספר

"הלחם, המלח (מבחר שירים 2019-1999)" | ליאור שטרנברג | מוסד ביאליק – ירושלים | 2020

בגלל העולם הפואטי המורגש. סופסוף עושה הוצאת "מוסד ביאליק" הסיכּומית והוותיקה את המעשה הנכון ומוציאה לאור מבחר שירים למשורר בן דורי שאני יכול להיות שלם איתו ועם יְפי שירתו. "הלחם, המלח" של ליאור שטרנבּרג, שם הספר מזכיר מַתָּת של דברים פשוטים כשם ספר שיריו של ישראל הר "קצה החשֵׁכה ולחם", הוא סיכום שירתו במשך עשרים שנה, ואני עוד זוכר אותו בא עם שיריו הראשונים להוצאת "גוונים" כדי להוציא אצל העורך עמוס לויתן את ספרו הראשון "בית". מאז הוציא עוד חמישה ספרים, אחדים בעלי שמות יפים כמו "הדף הוא מישור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2004) ו"טִקְסֵי הערב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2012), ובמבחר המעובה הזה בכריכה קשה, מצויים גם שירים חדשים בסוף.

שטרנברג הוא משורר דיבורי וייחודי, ודווקא הטון הבלתי אורנמטני בשירתו מעצים את חוזקותיה של שירה זו, שהצד היומנִי בה הוא הדומיננטי. אין כאן יומרות שיריות לשינוי פני הנוסח של השיר העברי, אבל יש כאן ניסיון כֵּן, אמיתי ואותנטי הרבה יותר לחיות את החיים הנחווים דרך שירים ונוף מקומי. אלה המחפשים את השיר הסינגולארי, החד פעמי, טוענים כי הוא כותב בווריאנטים שונים ובאורכים שונים בעצם את אותו שיר כל הזמן, ואני טוען: הרי זה כוחו, בשירה היומנית הזו הוא מתעלה פעמים רבות על פני משוררים בעלי יומרות כוליות.

שטרנברג הוא גם מתרגם נהדר מן הלשון האנגלית הן בתחום הפרוזה והן בתחום השירה. בעבר תרגם יפה את "בדם קר", הרומן הנודע ביותר במסגרת "ספרות לא-בדיונית", של טרומן קפוטה, ללא ספק יצירת מופת של החצי השני במאה העשרים וכמשורר תרגם בשיתוף המשורר אריאל זינדר משיריו ורשימותיו של שיימוס היני, המשורר האירי, חתן פרס נובל, האהוב עליי עוד מהימים שקראתי את מסתו "מרֶגֶש למילים" בכתב העת "חדרים" בשנות השמונים בעריכת הלית ישורון. לא הייתי מאריך בזאת אלמלא הייתי סבור כי קו דק של אופן שיר דומה עובר בין שיימוס היני לבין שירתו של שטרנברג.

במה הדבר בא לידי ביטוי? היכן הדוֹמוּת? בקוראך את שירי היני ובקוראך את שירי שטרנברג אתה חש תוך כדי קריאה את מה שאתה מצפה משירה טובה לעשות לך: מחד גיסא לרדת עד לפרט הקטן ביותר כדי ליצור ספציפיקציה טוטאלית של זמן ומקום, ומאידך גיסא להעביר לך רגש אוניברסאלי של אדם באשר הוא אדם, כפי שכותב זאת יפה פרופ' אריאל הירשפלד על גב עטיפת המבחר. אני מביא כאן באופן שרירותי שיר של שטרנברג שהמשוררת יפה שלומוביץ, ששטרנברג הוא עורך ספרה השני "אבן על אבן", ואני, מאוד אוהבים. הנה "הברושים" מתוך הספר "טִקְסֵי הערב", המופיע במבחר, ומבשר בשוּרוֹת רחבות ומאופקות את אושר השגרה על סף התחלה חדשה. שיר שמתאים לסוף שנה ישנה ולסַף שנה חדשה. רְאוּ כמה עומק רגיש יכול לראות משורר מבַּעד למסגרת חלון:

"מעולף מן היום אני נופל אל תוך שנת אחר צוהריים כבדה / ומתעורר מול גְּזיר השמיים שתוחם החלון המקרי / של חדר השינה. הברושים נעים בתוכו / לאיטם ברוח. הם נראים כמו עִשבי-ים, נוטים לפה ולשם, / קלות, בזרם הבלתי נראֶה, ראשם נישא אל פסגה חלקה, כחולה. / כשאני מזדקף הם לובשים פתאום גוף. / מוצקים, ארוכי גֵּו, שורשיהם תחובים עמוק / באדמת החצר השכנה, הם אומרים: / 'בשנה הקרובה, בְּבית זה, תראו את בִּתכם לומדת לזחול, / ללכת, לדבֵּר, היא תפשוט את בגדי הקיץ / ותלבש בגדי חורף ושוב, לקראת הפסח, בגדי קיץ חדשים / במידה חדשה, ומרפסת הסלון תציג לפניכם / אורות ניאון ואפלה ערפילית של עמק, ברושים, צפצָפות, / ילדים על אופַניהם, חלונות מוארים, צלליות / גברים ונשים במרפסות, ונַגן הקֶרֶן העלום, והמורה לפסנתר / מן הדירה הסמוכה עוד ינגנו למענכם לקול נהמתם הלא פוסקת / של כלי הרכב, הדומֶה לקול של נהר: / איתן, טרוד, מבשֵׂר'".

אחד המאפיינים הייחודיים של שירת שטרנברג הוא שבמרווח הזה שבין היומיומי, הפרטיקולארי, שמעליו מצוי המסקנתי והאוניברסאלי נכנס הארס-פואטי המקורי שלו, העיסוק שלו בעצמו כאדם כותב, כי המישור הוא לא רק מישור החוף, או מישור החיים, אלא גם הדף הלבן עצמו הוא סוג של מישור, כשם אחד מספריו. דבר זה: היומי כפרוסה ומעליה פרוסה נוספת של האוניברסאלי, כשבתווך אותו מילוי או תוך ארס-פואטי, מאפשר לשטרנברג לשורר את עצמו באופן הכי פשוט וישיר ממש כמו היני. הוא משורר כל כך אינטרני שלנו המתחבא באופן צנוע בין דפי השיר בתוך תקופה מוחצנת ורשתית להחריד. הוא מבקש לעסוק בדלות החומר תוך גאווה על כך. הנה מחזור השירים הקצר "פתח דבר" המזמין אתכם לקרוא את המבחר המרגש והחכם הזה. שימו לב בבקשה ליכולת שלו למַתֵּחַ את השיר וליצור אקסטנציה שלו בלי ליפול ובלי ללחוץ. הוא פשוט טבעי כי קיים בו באופן מוּלד המינרל המשוררי:

"כל הרחובות בהם הלכתָּ / הובילו אותךָ עד כאן – / אֶל המרפסת הזו מול בתים / היורדים מזרחה, // אורותיהם / מרוּחים באופק כְּכוכבים / מצוירים בגיר צבעוני. // מוטב שתפנה אליהם / במקום להביט בַּכּביש הדומם תחתיך – / מה עשו לו הבוקר פועלי העירייה / איך בָּצְעוּ שוב את בשרו / מותירים אחריהם / צלקת שחורה. // כך נוהגים במקום הזה. / מספיק להתפלא, אתה לא ילד כבר. // אל תמצמץ באור הכוזב, / ואל תחמיץ פנים / נוכַח הפח הציבורי / ששוב עלה על גדותיו, / רק שַׁקַּע את רגלֶיךָ / עמוק יותר, / אל תוך האדמה מניבת סוסים / ועצי תפוח // הצפון הפורה, / המיטיב, // הלוחך בשלווה / את בשרךָ, / ואת חלומותֶיךָ. // * משונה שמכל הדברים / אתה עדיין / מקליד / בשורות קצוצות, // פוער חללים / לבנים / כמו אוויר לנשימה, // מקושש קוראים. // הפייסבוק, / עמודי החדשות באינטרנט / יכולים ללמד אותךָ / דבר או שניים / על רוח הדברים / בעת הזו. / אבל אתה / יושב בערב / ומקליד // פותח מִרווחים / שלְתוֹכם צפות המחשבות / כמו ניצני סביון. // משונה, / כבר אמרנו, / שלא לומר, / מעורר רחמים. // * צא למרפסת, / שינשכו אותךָ / הכוכבים, // טעיתָ לחשוב / שהם דוברים את שפתְךָ. // או דְּחַף / את הסירה הקטנה הזו / של העברית / אל הגדה האחרת, // תן לה לשוט באפֵלה / המעמיקה, / נישאת רק / בכוח נשיפתְךָ // תחת זכוכית / כוכבים / מתפצחים / בַּקור".

לעמוד הספר

"פִּיוֹנית על לוח ריק" | אילנה יֹפֶה | עורך: ארז שוייצר | הוצאת הקיבוץ המאוחד | 2020

בגלל הניעה בַּמיסטי המוּחש. אווירה של פיגורטיביות מיסטית מרחפת מאז ומִתמיד על שיריה של אילנה יֹפֶה. מדובר בסוריאליזם פמיניני בעל עוצמות פואטיות לא מבוטלות. היא משוררת ותיקה וטובה מאוד שטופחה בשנים האחרונות על ידי העורך פרופ' גבריאל מוקד ויש לדבר השפעה מיטיבה על שירתה, כי אל תוך הסוריאליזם הפמיניני הזה נכנס איזה צד אנליטי, אינטלקטואלי, אשר היה חבוי שם מלכתחילה וכעת זכה להבלטה. כך גם בספרה האחרון "פִּיּוֹנִית על לוח רֵיק". היא כותבת המון. אין תפקידו של המבקר לומר למשורר כמה לכתוב, אבל במקרה של יֹפֶה באמת אין הכֵּלים יכולים להכיל את השֶׁפַע ולדעתי זה בעוכריה, ובזאת היא דומה למשוררים טובים אחרים כמו ישראל אלירז המנוח או רחל חלפי. פשוט קשה לעקוב אחר כמות השירים המוגשים לקורא, ואז מתחיל המשורר לחיות איזושהי מרֵרה מיותרת של חוסר תשומת לב. הנה השיר "קסם וכישוף". שימו לב כיצד העצמים, חלון למשל, או דרך, והמושגים המופשטים, חושך לדוגמה, מתבוננים באנשים. ההיפוך המאנֵשׁ הזה אופייני מאוד לפואטיקה של יֹפֶה.

"ערב יורד על פני שורת ברושים. רק / יִללות החתולים עוד מטפסות על העצים. / עוד מעט ירח, / והחצר כולה, על הבית, על פרחיה וצמרותיה, / תרחף מעל הרחוב המתנסח בקלילות. / ולאט לאט ארד גם אני מצוהרי היום / אל ערב עטוי קסם וכישוף.// אני מביטה מבעד לחלון והחלון מביט בי. // החלונות צופים בחדריהם. / כל חלון צופה בחדרו, השייך לו. / כשיוגף החלון ימות גם החדר. / אבל בינתיים, / זה רק החושך שצופֶה בבני התמותה / המביטים בו, / העשויים מעפָרו".  

שדה סמנטי נשי של מיסטיקה: קסם, כישוף, לילה, מים סודיים נובעים, ליבת עץ שבמרכזה שער אל עולם אחר, עולם מִלִּפנים לעולם, כמו באגדות לילָדות שבגרו, אבל נותר בהן מן היַלדי, כדוגמה הספר "האריה, המכשֵׁפה וארון הבגדים (דברי ימֵי נרניה)"מאת ק"א לואיס – כל אלה מאפיינים את שירתה של יֹפֶה מחד גיסא, ומאידך גיסא איזה עולם אנליטי-משחקי הבא מבית מדרשו של מוקד, אבל לא רק. יֹפֶה הייתה במקצועה רופאה, אם כי לדבר אין רגליים ישירות בשירים, האלמנט המדעי-נתחני קיים גם קיים בה באופן עצמאי, מתוך איזו תחושה כאילו כולנו חיים במין תוכנית ריאליטי מורכבת וגדולה, בעלת אינספור מהלכים מסועפים שהגיבור שלה הוא ראש הממשלה; או שכולנו בעצם פיוניות וגם פיונים על פני לוח שחמט במשחק החיים האינסופי. כאשר אני כותב זאת כאן זה נשמע מאוד קלישאתי, אבל בשירים זה מקבל מֵמד רוחני והרבה נפח ועומק. נשאלת השאלה מי משחֵק במי? מתי משחֵק? ועד כמה נשחֵק בתורת המשחקים הזאת?

מדי פעם היא נוגעת במשפחה היקרה, באנשים, אבל לרוב זאת שירת יחידה בודדת פמינינית ורגישה. יש לה כתיבה טיפוגרפית טבעית בדומה לרחל חלפי הממשמעת חללים בתוך שורת השיר עצמה. מתקבל אפוא, בצורה זו, איזה שיר שהוא הלוך נפש זיגזגי בעל הזחוֹת, המתאים מאוד לטון הקריאה בלב של השירים או לקריאה בקול, אך קשה להדגימו בכתיבת ביקורת ובציטוט שורות באמצעות לוכסנים. השילוב של שירי נפש של ילדה-אישה מצד אחד המשתרגים באיזו יכולת אנליטית-מדעית של רצון לנתח את העולם דרך השכל הישר, הוא היוצר את הייחוד הסמנטי בשיריה. הנה השיר "מקרה מוזר":

"מוזר פתאום למצוא עצמךְ בדמות אישה זקֵנה. / אפשר לדמיין שמיים, עננים, ילד, חתול, / ופתאום / אישה זקֵנה! / ובנוסף מדשדשת, ובנוסף עוד כמה / השייכים לָעניין הזה כמו שדחליל שייך לַגינה, / לָאפוּנים, לַגזר, והנה הסתבך בְּקש. // רעיון עוועים להיות אישה זקֵנה. / קפיצה מֶטֶאורית מילדה לזקֵנה. אך בעצם, / העניין הוא שינוי מזערי בשתי מיטוֹכוֹנדרִיות / משוכללות, וכבר הגֶנים מתהפכים. // מהפָּך! יאמַר הקריין, ואת עצמך תראי אותךְ / נעה בזריזות בחצר ילדוּת פרועת זמנים, / והחצר ההיא רצה אחרייך, / מזנקת לעורך".

לעמוד הספר

"מבחר שירים 2020-2005" | יהודה ויזן | הוצאת כרמל | 2020 

בגלל המאבק הבלתי מותש. המשורר, המתרגם והעורך יהודה ויזן מנסה באופן מודע ליצור סמכות פואטית בספרות. זה לא תמיד הולך. זו אותה דמות הנערצת עליו של מה שהוא עצמו קורא מְשׁוֹעוֹרֵךְ (משורר חשוב שהוא גם עורך גדול), כאשר הוא נושא עיניים אל דמויות מוכרות מן הספרות האנגלו-סקסית בחצי הראשון של המאה העשרים, בראש וראשונה ת"ס אליוט, אך גם עזרא פאונד, ואם תרצו אצלנו בשפתנו: חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, או נתן זך.

ייאמר ראשית כי כותב רשומות אלה, כפי שנהג אמנון נבות לכתוב, המבקר הנערץ על ויזן, סבור כי ויזן הוא משורר מוכשר, אך תקוע. מה תוקע את ויזן כמשורר? הרצון לייצר סמכות שירית מהפכנית הוא שעוצר אותו, או במילים פשוטות יותר, הניסיון הכוחני לברוא נוסח חדש בשירה שיביא לידי מהפֵּכה. הצרה היא שאי אפשר להחליט מראש על דברים מעין אלה, או שהם קורים ברוח התקופה, הצייטגייסט, או שלא. זה קרה בפעם האחרונה בספרות העברית לנתן זך, אבל מאז זה לא קרה. וגם ניסיונו הפתטי-משהו של אהרן שבתאי לברוא נוסח חדש אובייקטי נועד בסופו של דבר לכישלון על אף ההערצה הטוטאלית שרוחש לו ויזן.

כעת מכנס ויזן מבחר ראשון מארבעת ספרי השירה שלו בלוויית שירים חדשים, וניתן לראות היטב את המאזן המתקבל. בספר הראשון "שירי יהודה", שיצא בשעתו לאור בהוצאת "עכשיו" (2007), שוב פרופ' גבריאל מוקד זיהה את כישרונו המוכח של משורר צעיר, יש משום הגישוש והחיפוש אחר קול משלו באופני שירה שונים, והספר הוא ירוק וראשוני. ספרו השני של ויזן "מבוא לאסתטיקה קלה" (פלונית – סדרת מחזורי שירה. עורך: שלמה קראוס. קונטרס מספר 5, 2008) הוא הטוב שבספריו. יש בו שירים עצמאיים המתכתבים עם דרכי השיר של דוד אבידן ויונה וולך, ושירת ויזן אכן מרגישה בבית. הנה שיר קצר בלא שם.

"יש חיות מוזרות ביער וגדולות. / ומי שלא גדולה / לא יודעת מה עושה חיה קטנה ביער / ומי שלא קטנה / לא יודעת כמה גדול היער / ומי שלא ביער / לא יודע כמה מוזרות חיות היער / ומה גודלן הנכון". הקלקול עליו אני מבקש לכתוב בא אחר כך בספר "פְּכוּרִים". מחד גיסא יופיעו בו שירים יפים מאוד המזכירים במידה רבה את ספר שיריו השני, אך לפתע נכנסים להם שירים חדשים ויומרניים, פומפוזיים ולאקוניים מאוד, מתוך איזושהי תחושה של ניסיון להעמיד שיר פואמטי רחב בנוסח ת"ס אליוט הנערץ על ויזן ואשר תורגם על ידי ויזן. כוונתי לשיר סתום ומוקשה בכוונה כמו "מי שאינו חשוד הוא בהכרח אָשֵׁם'", הנושא טון דידקטי מעיק שאפשר למשמע אותו בהחלט כקורא, אבל למה להתאמץ כל כך? מוטב אפוא להתרכז בשירים חזקים בספר הזה כמו "קופץ המוט בלא המוט קופץ בנעליו" שהוא מעין מחווה לגבריאל מוקד ולווריאציות שלו, או שיר שאינו מדבר על עולם הספרות הסגור בהכרח, אלא על החופש בַּילדוּת להתנסוֹת ולהיפגע. הנה:

"הילדים מרוֹצצים ראשם בנדנדות / הַתּירו זאת / כִּבְרָתָם. ואחדים ודאי יהיו להריסות ואחדים / לבני-אדם. ואחדים מעט מזה. / אין כמו אֶפֶס-מענה לילד / טוב, אין כמו ילד טוב / שבוץ הדם חָגוּר לקרסוליו / שעצמותיו חושלו במשחקיו / ושהוריו אינם חומדים את עלומיו וספקותיו שלו / והוא למֵד. אין כמו ילד שלמֵד / משיטוטיו, בהתגלש צימַח לו חבּורה בגב תמרור פניו / אדום. הַניחו לו / אדום והוא ישכַּח / אין כמו ילד ששָׁכַח רְאוּ / כיצד יזכור, כיצד את אגרופיו יסגור / לכשיהיה מוכרח. לכשיהיה בִּטווח / אִיּוּם. כמה יפליא במכותיו בִּטווח אִיּוּם יהיה / אָיֹם / ושוב כמו אז בַּנדנדות יֵידע / כיצד אדום".

אחר כך בא ספר נוסף של חיפוש פוליטי וחברתי "תקנות שכנגד" (מקום לשירה, 2016) ובו פראפראזה מהנה למדי על "העורב" של אדגר אלן פו בשיר הומוריסטי מיואש בשם "היתוש", אך גם איזושהי השתבללות צפויה לתוך עולם הספרות בדמות שירים לא טובים כמו "בלדה" המתכתב עם בלדה אחרת: "הרגתי זבוב בשירי קאמינגס" ו"קח" של מאיר ויזלטיר, ו"הכתם נשאר על הקיר" של דוד אבידן. בשיר שלא יצוטט כאן, הורג ויזן מקק. זה שיר אפיגוני ולא מוצלח.

על אותה השתבללות אל תוך עולם הספרות, יש לי הערכה רבה לויזן לא כמשורר אלא דווקא כעורך, ואני להבדיל ממנו מפריד בין הכתרים, של כתב עת עב כרס הקרוי "דְּחָק". ויזן ככלל, גם בשירתו, אוהב הברות נסגרות בפיצוץ, מורות ומצַוות. זאת שירה ודרך עריכה שיש בה משהו מן המורֶה המצַווה, דחק לספרות טובה, פְּכוּרִים הֵמָּה, עשֵׂה כך ולא אחרת. הרבה הברות שנעצרות ומתפוצצות. עם זאת, אני מלא הערכה לעשייה העריכתית שלו בספרות כאיש צעיר מבודד למול מערכת אטומה מלאת חשבונות ולא קשובה שעושֶה דרך עצמאית, שהיא מעין סדנה ספרותית אישית של כתב עת ברמה גבוהה. עד כה יצאו לדעתי תריסר כרכי "דחק". נראה כי המודלים העומדים לעריכה לנגד עיניו הם "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד כמובן, בית גידולו של ויזן; אבל גם "סימן קריאה" המיתולוגי של פרופ' מנחם פֶּרִי, למשל לויזן יש מדור בכתב העת הנקרא "התוודעות", החושף יוצר בלתי מוכר בתרגום לקורא העברי ממש כמו אצל פרי. ויזן רב הפעלים אף ייסד הוצאת ספרים קטנה לצד כתב העת, המוציאה לאור בעיקר תרגומים, אך לא רק.

לרצף החדש שמעניק לנו ויזן במבחר הוא קורא "נִסְכּוֹי" וכאינטלקטואל נאמן הוא מסביר לנו מה זה. זהו איזשהו איבר מיסטי באדם שאינו מתכלה ויעמוד לקץ הימים ביום תחיית המתים, כך ביהדות. שם יפה לרצף שירה המעורר מחשבות. אלא מאי, גם כאן תמצא ניסויים פואטיים של ויזן שלא צלחו מתוך רצון לחפש את הנוסח. השיר על עזרא פאונד חלש, יש שיר על מות אמנון נבות לא רע, אך צריך לכתוב בכנות כי כוחו של ויזן אינו בחרוז ובמשקל, זה נקרא לעתים כפסטיש מאולץ. עם זאת, גם בשירים המאוחרים המובאים כאן תוכלו למצוא פנינה פה פנינה שם בדמות השיר "ד"ר שנבל" למשל, הצַפָּר, דהיינו חוקר הציפורים. ככלל, כאשר ויזן יוצא משדה הספרות אל עבר עולמות אחרים, גם אם מטאפורית הוא נשאר בשדה הספרות ואפשר למשמע את השיר כך, הוא פשוט הרבה יותר טוב. די לנו כבר במחוות למאיר ויזלטיר ואהרן שבתאי, הגיע הזמן ללכת הלאה.

את הרצון לסמכות כוחנית, אתה יכול לראות בעטיפת המבחר. כריכה קשה, קאנונית, ירוקה כהה, אין לספר שם, רק שם המחבר ושנות כתיבת השירים. ובמרכז העטיפה לוחם קדום מאיזושהי תקופה עם מגן וחרב, ובעטיפה האחורית פִּגיון ועליו מתפתל חילזון. אולי הפִּגיון הוא ויזן והמערכת הספרותית היא החילזון? זה מזכיר מאוד את אווירת הווריאציות של גבריאל מוקד שויזן הוציא לאור וכל כך מושפע ממנו, ירצה או לא ירצה. הצרה היא שמשורר פֶּר סֶה צריך לשחרר. אי אפשר לראות את החיים, אם לעשות פרפראזה על קפקא, רק כתיאור של מאבק. לא תמיד דרך החרב היא הדרך הנכונה. לא תמיד צריך להיות איש חרב כדי שישמעו בקולך. ויזן שהוא משורר מוכשר בבסיסו, צריך לדידי לזנוח את בריאת הנוסח הכפייתית ואת חיפוש הנוסח התמידי ולזרום ולבטוח בעצמו, ולכתוב שירים טבעיים בלא מסגרת ובלא גג, או אז ייחשף לעינינו כישרונו במלוא הדרו.  

לעמוד הספר