"איך אתה כותב מהר במחשב שלך," היא אמרה בטון אמהי לרופא שיושב מולה והיא רק מחכה למוצא פיו, שיָקֵל עליה במשהו את הכאבים שלה מזוקן. "אפילו אני שהדפסתי מהר כל כך במכונת כתיבה לא הדפסתי מהר כמוך," היא ממשיכה, מסתכלת עליו בחיבה ממרום זיקנתה המקופלת, כאילו כישרונו להקיש על מקשי המקלדת מרשימים אותה יותר מכל הכשרתו לרפא, והוא ממשיך להקליד מילים כמו "לדבריה," כאילו אין אמת בדבריה, כאילו לא תחושותיה הן שחשובות, וכשהיא מזכירה את המספרים המפחידים של הבדיקות שלה הוא מתפרץ לדבריה, "לא זאת היתה השאלה שלי."

"אני לא יודעת למה," היא מתחילה משפט והוא משסע אותה ב"אבל אני כן יודע." מה הוא יודע בעצם על פחדים של אישה שראתה כמעט מאה שלמה עוברת לנגד עיניה, שיודעת לאסוף בצורה כל כך מסודרת את הניירות המתארים את המחלות שלה לתיק משרדי בעל תאים מרובים, שרוצה להראות לו אותם אחד לאחד. אבל הוא מקצר, כי מחכים לו חולים אחרים בחוץ, שמחלתם אולי יותר מכריעה ואולי יותר מעניינת. שלה לא. אבל מהירות הקלדה לא מקנה את חוכמת ברירת המילים. התואר והתפקיד לא חייבו אותו להוסיף לאמתחתו מילים חומלות ומלטפות. לא לימדו אותו שאת אותו תוכן אפשר להגיד גם באופן מכבד ולא מעליב. כמה טוב שמפגעי הזיקנה גם מיטיבים שכן אלמלא כובד שמיעתה ודאי לא היתה בוררת רק את המילים הטובות ויוצאת ממנו שמחה ומאושרת.

"בגילך," אמר לה הרופא הבכיר, "טוב שהגוף שלך עוד מתפקד."

*צילום: רבקה קופלר