close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חמישה ספרים של חמש משוררות

    רן יגיל | המומלצים | שירים | התפרסם ב - 16.06.22

    המומלצים של רן יגיל


    בהיותי מבקר ספרות בכלל ומבקר שירה בפרט, אני מקבל מדי שבוע ספרים חדשים, חדשות לבקרים. כמו כן, אני עצמי עורך ומו"ל של הוצאה לאור המוציאה ברובה ספרי שירה, הוצאת "עמדה". הפעם לשבוע הספר בחרתי להמליץ על חמישה ספרים של חמש משוררות מגוונות מחמש הוצאות שונות. מדובר בחמישה ספרי שירה שקראתי וחזרתי וקראתי ויש בהם לטעמי משום היופי הרב, ובקריאה שבהם יש משהו מתגמל ומרגש. אני שמח להמליץ עליהם בחום.


    "מהיד אל הפה" | מאיה ויינברג | פרדס הוצאה לאור | עורכת: טל ניצן | 103 עמ' | 69 שקלים | 2021

    מאיה ויינבּרג – בגלל העדינות ביחס לטבע האורבּני

    המשוררת מאיה ויינבּרג! כתבתי עליה בעבר ולא אחדל מלכתוב עליה. יש לה רגישות לירית נדירה. ספרה השלישי "מהיד אל הפה" מוכיח זאת שוב כמו שני ספריה הקודמים, "עיר ותנוחת ההר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ו"שטחים פתוחים" (הוצאת עִתּון77). מה ייחודי בה כל כך? מתקיימת בה המידתיוּת של שירה המְכילה ליריקה פשוטה מחד גיסא וממדים של עומק סמנטי אינטואיטיבי מאידך גיסא. אבל אולי כדאי להתחיל דווקא בשם הספר הזה בהֶקשר לַשירים.

    מהיד אל הפה כמו שחַיות באות ולוקחות מאיתנו אוכל – ויינברג היא וטרינרית, רופֵאת עטלפים – כמו שתינוקות לוקחים מאיתנו מזון. משהו פשוט שחייבים לעשות אותו למען הקיום האנושי. לא רק האידיום המוּכּר "חי מן היד אל הפה" מהדהד כאן, כלומר מתקיים בדוחק, אלא היופי המעודן שיש בו עוצמה בעצם הקיום הזה כמו לדוגמה בשיר המתאר את שרשרת המזון הוויינברגית הרואָה בלילה היטב, כרופאת עטלפים, מה שנסתר מעיניי. הנה, "ערבוּת הדדית":

    "בסוף ארוחת הערב, השכֵנה יורדת להאכיל./ ראשונים באים החתולים/ אחר כך קיפודים, רק בעומק הלַיִל./ אחר כך, בחסות הטל/ חשׂופית שתקנית וחלזונות שקדנים./ לפעמים תַּן תועה נכנס אל החצר/ הופך את הלילה על צדו השני./ עם אור ראשון ציפורי שיר/ ועורב רעֵב, אחר כך/ יונים מטרטרות אַחַר/  פירורים או מה שנשאר/ ולא תמיד נשאר". אבל תמיד נשאר טעם של עוד בשירי ויינברג, ראו למשל השיר הזה ללא שם:

    "חָיִינו כמו פרחים./ חרציות יתָאֲרו זאת נכון./ בַּמים שניתנו/ באדמה הקיימת/ תחת שִׁלטון הרוחות./ פרחנו ככל יכולתנו הפתוחה/ מנסים להרחיק מֵעֵבֶר לַשביל/ אבל נשארים בַּמקום./ באו לְפִתחֵנו/ צרות-צרעות ופרפרי-נִסים/ אבל רוב הימים נִדמו כאותו היום./ היינו יפים בזכות שעָתֵנו הקצרה/ בזכות חד פעמיותנו/ מתנחמים בהיותנו רוב./ חָיִינו כמו פרחים בְּצֵל מנוף".

    לעמוד הספר


    "בגן עצי התפוח" | יוכבד בן־דור | עורכת: לילי פרי | סלונט – בית הוצאה לאור | 131 עמ' | 68 שקלים | 2022

    יוכבד בן־דור – בגלל המיסטיקה וכמובן פנחס שדה

    גַעַשׁ, סער ופֶרֶץ, ארוטיקה, רֶגֶשׁ העולה על גדותיו המהול במיסטיקה מכשפת – רק כך אפשר לתאר את שיריה של יוכבד בן־דור בספרה החדש "בגן עצי התפוח". רגישות פמינינית נדירה ומלאוּת ריאליסטית תודעתית ופנטסטית יש אצל בן־דור. היא לוקחת את המקורות שלנו ותמיד יודעת להוסיף עליהם דבר-מה, נשי-אישי, כמו בשיר על רבקה הנקרא "מים ואהבה". זו הזווית המודרניסטית של היחיד, שפע הצבעים שבשיר על האֵם השנייה ויצחק ממלאים את השורות. היא יודעת לכתוב שיר סינגולארי דחוס סמנטית מבלי ליפול: בשל אורכו, הנה שורות אחדות מתוכו:

    "קָנוּ אֶת רִבְקָה לְיִצְחָק בְּאֶרֶץ עֲצֵי הַלִּימוֹן הַצָּהֹב/ שֶׁהֵטִילוּ רַצִּים שֶׁל אוֹר/
    עַל תַּכְשִׁיטֶיהָ צְבוּעִים צָהֹב וְכָחֹל,/ טוּרְקִיז יָרֹק, תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְצַוָּארָהּ/
    כְּשֶׁרָצָה עִם כַּדָּהּ הָלוֹך וָשׁוֹב עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים/ לְהַשְׁקוֹת אֶת אֱלִיעֶזֶר וּגְמַלָּיו לְעֵת עֶרֶב:/ "אֲנִי צְרִיכָה אוֹתְךָ קָרוֹב יוֹתֵר אֵלַי," אָמְרָה בָּאוֹב,/ שׁוֹכֶבֶת אִתּוֹ בַּעֵשֶׂב בַּחֲשַׁאי בְּפֶרֶץ הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר/ הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, הַבִּלְתִּי נִתְפָּס./ אֱלִיעֶזֶר יָדַע אֶת רִבְקָה, חָדַר, הָפַךְ וְחָלַם רֶגַע רָחוֹק,/ רֶגַע קָרוֹב, רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ. בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הוֹשִׁיטָה לוֹ יָדַיִם,/ וְהוּא טָמַן אוֹתָן בִּמְעִילוֹ./ כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ הָיוּ מֻדְבָּקִים/ בְּכִיס מְעִילוֹ בֵּין צַלָּקוֹת יְשָׁנוֹת, כְּשֶׁרָצְתָה/ שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתָהּ עוֹד וְעוֹד, וּלְעוֹלָם לֹא יַפְרֶה אוֹתָהּ…".

    נדמה לי שהיה זה עגנון שהלין על הארכנות של תומאס מאן בכתיבת "יוסף ואחיו", הטטרלוגיה האלמוֹתית שלו, בתואנה, מדוע האריך כל כך בדברים, הכול כבר נאמר במקרא ובמקורות. כך אמר עגנון בעיתון "דבר" דאז. אבל מבּעים מעין אלה לא תמצא במקרא, הן של בן-דור עצמה ושל הקוראים הרוצים להיות קשובים לשירתה ואני אחד כזה.

    בשיר אחֵר, "אִשה של פלסטיק ורוד", קיימת מודעות עצמית גבוהה למצב הנפשי-הנשי הצעיר המהדהד את קסם המילים של פנחס שדה בשורות שִׁחרור של ילדֵי הפרחים משנות השישים-שבעים של המאה העשרים. הנה שורות מתוכו בשל אורכו: "וּמַדּוּעַ נִלְכַּדְתָּ בְּתוֹדַעְתִּי, בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחַיַּי,/ סוֹפֵר צָעִיר הָעוֹמֵד עַל גִּבְעָה, מִתְאַמֵּץ לְפַעְנֵחַ אֶת חַיֶּיךָ/ בְּצֹמֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲנָנִים/ וּבְרִקְמַת הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֲסוּרוֹת?/ "הַחַיִּים כְּמָשָׁל" הָיָה פּוֹרְנוֹ מֶרֶד לִצְעִירִים,/ יְפֵי גּוּפוֹת, צַחֵי פָּנִים./ כְּשֶׁנֶּאֱחַזְתִּי בַּכְּאֵב, בִּתְשׁוּקָה נוֹאֶשֶׁת,/ בְּאַכְזָרִיּוּת חוֹרֶקֶת, בַּמִּלִּים וּבִבְשׂוֹרָתָן,/ עַד כִּי אוֹנַנְתִּי בְּפִנּוֹת שֶׁל חֲשֵׁכָה כְּבֵדָה/ וְאוֹר פָּנַס הַגִּנָּה הֶעֱבִיר בִּי רֶטֶט,/ נָשָׂאתִי אֶת אוֹר קִיּוּמְךָ הַמְּשֹׁעָר,/ שֶׁהָיָה לִי מָבוֹךְ אָפֵל…".

    לעמוד הספר


    "שִׁירָתִי – מבחר שירים 2022-1990" | אילנה יֹפֶה | עורך: פרופ' גבריאל מוקד | הוצאת עכשיו | 160 עמ' | 50 שקלים | 2022

    אילנה יֹפֶה – בגלל הכישוף והמאגיה של המילה

    זה לא המבחר הראשון של אילנה יֹפֶה מתוך שיריה וספריה והיא תמיד מצליחה להפתיע אותי בשירים נהדרים שבמרכזם הילדה-האישה המשתאה על כל הרהוריה ומוזרותה, עולם פנימי תודעתי קוסמי חבוי מתחת לעולם המוגבל שלנו. יש לה סוריאליזם נשי וחושני נדיר ואתה חש, כפי שהסופֵר דוד שחר קבע, כי אין הכלים יכולים את השפע. פרופ' גבריאל מוקד – אחד שבאמת מבין מהי שירה טובה –מְמַפֶּה את שירתה יפֶה בפתיחה לקובץ הזה, "שירָתי (מבחר שירים 2022-1990)": "א. דיווח על מצבי נפש נטו. ב. דמויות שונות המבטאות היבטים שונים של התנסות. ג. שירי נופים הכרוכים אף הם בהתנסות רגשית". היא מערבת מיתוס ואגדה אישיים. רואים אצלה את יונה וולך בשירה, אבל לא רק, יש לה הרבה משלה. פרופ' מוקד מונֶה בצדק גם את שירי הילדה-אישה, את האמפליטודה שבין ילדוּת לזִקנה כאילו לא חלפו להן עשרות השנים ביעף ומדי פעם גם את הגדולה האינטואיטיבית שיש לה לצד היהודי הרוחני החובר אל המיסטי.

    אצלה אפילו התודעה עוברת טרנסצנדנטיות. הנה למשל השיר "פתק עולמים" העושה שימוש אישי לאומי בגולם מפראג של המהר"ל, מזכיר קצת את המסקנה של אשר ברש בנובלה שלו "הנשאר בטולידה" על דון חוסי דילאמיגו, גיבורו, שמצליח להסתנן לאחר הגירוש של יהודי ספרד ולהישאר בספרד הנקייה מיהודים, כיוון שעוּנה ונשטתה והנוצרים אינם פוגעים במוגבלים כמלאכי האלוהים; אבל לו פתק על חזהו האומר: לא אמות כי אחיה ככתוב בתהילים: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. הפתק כמובן לא מכיל את הסיפא. השיר של יֹפֶה גרעינו הוא אותו הרעיון. היהודי הנצחי בדמות גולם, בדמות רוח, נושא פתק עולמים, המסתובב בין הגויים ומוכיח להם את אשמתם.

    אבל יש לה גם שירים יפה על המאגיה של המילה כמו "משפט הזהב" ואפילו דיגומים חופשיים על שירת ימי הביניים ברוח מודרניסטית העוסקת ב"אני" דרך צורות שירי מדיאבליות מסורתיות, מרגשים המראים את יכולתה כמשוררת מצוינת כמו בשיר "סָבוּך מצב אֲנִיֶּיךָ". הנה השיר "משפט הזהב":

    "אֵי-שם, במערה עתיקה, מכוסֶה/ בשלגים ובשמשות, בסערות/ ובעלטות, בתוך תיבת זהב, מונח/ משפט זהב ושולח אותות,/ ושולח אותות של צורות מחשבה/ אחֵרות.// אֵי-שם במחוזות הכיסופים,/ בקצה מחשבה של ילד, אולי,/ מונח, עתיק יומין. איש לא רָאָהוּ/ מעולם, אבל הכול חשים בו/ מבעד למסכי התמורות,/ לענני המילים. מופשט לגמרי,/ נאמר בלי שייאמֵר,/ כל פניו סמויות, כולו מַבְּטֵי/ אהבתי".

    לעמוד הספר


    "פרפר הגבס" | ורדה שפין גרוס | עריכה: מרדכי גלדמן | עמדה | 66 עמ' | 72 שקלים | 2022

    ורדה שפין גרוס – בגלל ההודיה שגְמָלַנִי כל טוֹב

    פרפר הגבס הוא נוקשה? הוא פריך? הוא בנוי כולו זיכרונות ורוח טרנסצֶנדנטית. במבט ראשון בספרה החדש של ורדה שפין גרוס, "פרפר הגבס", נדמה שהיא בוראת לעצמה דרך כתיבה חדשה, דבר מוזר, שבין פואמה למֶמוּאָר, אבל אתה מתחיל לקרוא את השורות ונכבש בזה עוד ועוד. כובש אותך הרצון לחיות את החיים, השאיפה שלה להחלים אחַר התאונה, שקרתה לפני שנים, לא רק פיזית-מוחית, אלא גם נפשית, לחזור ולהיות אישה צעירה שלֵמה – פנים וחוץ – ולא סדוקה ומאוחה כמו אותה בובה ממוּכֶּנֶת בַּשיר של דליה רביקוביץ. המסע הזה אל הריפוי הוא גם מסע מיסטי אל האור הטוב, אל החום המיטיב, ויש בו שבח ואף הודיה לכוחות הגדולים מאיתנו. זה ספר שכולו חמלה ונחמה:

    "נִצְפְּתָה כַּמְּצֻפֶּה בַּצֶּקֶת בְּרִקְמַת הַמּוֹחַ/ חֲשִׂיפַת הַדּוּרָה/ חִתּוּךְ הַדּוּרָה/ הַדּוּרָה כְּחַלְחַלָּה/ דֶּרֶךְ חֹרֵי הַקִּדּוּחַ/ לְאַחַר פְּתִיחַת הַדּוּרָה/ פָּרַץ בְּלַחַץ מֻגְבָּר וּבְכַמּוּת מְרֻבָּה/ נוֹזֵל מוֹחִי צָלוּל…// שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב אָמֵן// עָשׂוּ לִי שְׁטִיפַת מוֹחַ/ נָקְבוּ שְׁנֵי חֹרִים בְּגֻלְגָּלְתִּי/ הִשְׁאִירוּ חוֹתָּם בְּמִצְחִי/ סִימַן לֵדָה/ כְּמוֹ מַתָּנָה אֲנִי מַעֲנִיקָה לַאֲהוּבַי/ אֶת הַזְּכוּת לָגַעַת בַּדּוּרָה/ שֶׁתִּרְעַד יָדָם/ כְּאִלּוּ נָגְעוּ/ בְּמוֹחַ כָּמוּס וְסוֹדִי".

    בזה נבדלת שפין גרוס משני משוררים מצוינים שכתבו ספרים על תאונות שקרו להם, והם ניצלו מהן ורשמו את דרך ההתמודדות עם החוויה הטראומתית ההיא. רחל חלפי בספר הקרוי "פרפר הפוך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) נאחזת במידוּעַ, לשון מדע, כדי לחזור ולהסביר לעצמה את התאונה ואת השיקום והיא מוצאת בדבר ספק נחמה; לעומתה, איתמר יעוז-קסט ז"ל בפואמה היפה שלו אשר יצאה כספר, "תאונה ונס בערב" (עקד), נאחז כמובן באמונתו באל אחד ובדיאלוג עמו

    לשפין גרוס דרך שלישית. היא מנסה דרך התאונה הקשה, שקרתה לה כאישה צעירה וממנה השתקמה, להתחבר אל כוחות היקום בדומה לאמור בתורות המזרח תוך זיקה כמובן למסורת היהודית. כאן היא גם מתחברת לידיד ולעורך שלה בספר זה, המשורר מרדכי גלדמן המנוח, אשר שם מבטחו בתורות המזרח והאמין כי יש ריפוי בהבטה האסתטית ביפה ובמכוער שבעולם.

    לעמוד הספר


    "אלו אינדיגו" | ספיר יונס | עורכת: נועה שקרג'י | מקום לשירה | 39 עמ' | 69 שקלים | 2021

    ספיר יונס – בגלל החידתיות הטבעית, המוקשה והכובשת

    מוטב לצאת מייד בהצהרה כי שירת ספּיר יוֹנָס היא שירה חידתית ומוקשה. נראה כי היא מאמינה במה שקבע מורנו ורבנו, המשורר האמריקני מתקופת המודרניזם העילי בחצי הראשון של המאה העשרים, ואלאס סטיבנס (1955-1879), כי "האניגמטיות היא חלק מהותי מן ההנאה ששיר מעניק" ושהשירים "עושים את הנראֶה למעט קשה יותר להיראות". רוצה לומר אנטידיבּור מובהק, דהיינו שפה פרטית שבַּפּרטית, שבּהּ השיר עצמו יתנגד מתוך עצמו לאיזשהו מיצוי אינטרפרטטיבי.

    נראה כי יונס, בספר הביכורים שלה "אָלוּ אִינְדִּיגוֹ", מאמינה בכוח המאגי של המילה. לעִתים נדמה כי הצירופים שולטים בה ופעמים רבות הקורא הפּעיל מתחרט ואומר לעצמו כי היא בעצם שולטת בצירופים, היא יודעת מה היא עושה. כך או כך ניכּר בה הרצון לשליטה בכלל והרצון לשלוט במעשה השיר בפרט. אלה שירים אסוציאטיביים בעלי שורות ארוכות ומורכבות, לעִתים סתומות אך קסומות, מזכירים במידת מה את שירת עודד פלד המוקדמת בספריו הראשונים שכָּפתה על הספר פורמט מרובע או מלבּני, שבו רוחב הספר גדול מאורכּו, וכל זאת בגלל הנשימה והמקצב.

    יוצא אפוא שלטובת השירים אפשר לומר כי הם מאתגרים. יש אצלה בְּשירים יפים כמו "אֵיבָרַיים", "הוראות כיצד ללכת לאיבוד", או "אחווה", ניסיון להגיע לידי אינטימיות באופן וגטאטיבי, צמחי, פלואידי מבחינה מגדרית. זהו עולם אגדתי קסום שבו הכול קשור לכול מבחינה אורגנית ואיברים, בעיקר ידיים וזרועות, אבל לא רק, משתרגים זה בזה, כמו בסרט "אוואטר" למשל, או הרומנים הנהדרים של אורסולה לה גווין: "העולם כְּיַעַר" ו"צד שמאל של החושך". הנה אחד יפה ומופשט משלה הקרוי "אחווה":

    "מקורֵנו בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים, השֹׁבֶל מתפרץ וּמתאמץ לחיות ובינתיים / המִזרָקות זורקות אדום. רעננוּת המים יכולה לְהַתֵּל. הוורדים נצבעים רק כדי לנבול ולהנֵץ / כַּכַּלָּנִיּוֹת. האדום מכריח את היד לגשש אֶת קו המִתאר של חברתהּ. / חָרָבַת הגוף מסגירה את הדובֵר, זיכרון נאגר בתרמיל שמישהו / מייחל לפריחתו. התרמיל מתפוצץ / מגרגריו ומתפזר ברוח, מסתיים כגלגל. הוא אינו יכול למות. הוא אינו יכול למות / מבלי להותיר את מה שרוצה להיות לְצֶבֶר, מֻזרק בעֶדנה אל נימֵי כנפיים / שָׂפוּן בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים".

    לעמוד הספר


    שיהיה לכם שְׁבוּעַ הספר כל השנה.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 0

    תגובות


    4 תגובות על “חמישה ספרים של חמש משוררות”

    1. חיים שטנגר הגיב:

      במה להמתיק ימים אם לא בשירים?

    2. רן יגיל הגיב:

      לחלוטין. ואף נרחיב את הציטוט מנתן זך: בספרי שירה של משוררות טובות מאוד. כל אחת בדרכה שלה. שבת שלום לך חיים היקר. רני

    3. שטיין הגיב:

      אני חלוק עליך לגבי רוב השירים. אפילו בשיר היפה "חָיִינו כמו פרחים״ יש מקום רב לליטוש כדי להרים אותו גבוה. במקום היינו יפים בזכות שעתנו הקצרה, ראוי היה : היינו יפים בשעתנו הקצרה. במקום בזכות חד פעמיותנו ראוי היה:בחד פעמיותנו מתנחמים בהיותנו רוב. והמילה ״מנוף״ גורמת להוספת מוטיב שמחייב הקשר יותר מורכב בתוך הטקסט ולא רק מילה בודדה.

    4. רן יגיל הגיב:

      לשטיין שעשה מן השיר אבן. נסכים שלא להסכים. מה לעשות. לטעמי קיצורי המילים שלך אצל מאיה ויינברג הם דקדוקי עניות. מדובר בליטושי יתר מיותרים. הפוך גוטה הפוך, המילה "מנוף" העומדת בדד – זאת כל עוצמתה. לשם מה ההרחבה? כדי למיים את השיר ולמסמס אותו? ובאשר למשוררות האחרות – כאמור על טעם ועל ריח יש להתווכח. שבוע הספר שמח לך. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    מילאו פיותיהם מים

    צבי כ"ץ
    שבת בצהריים. חמים. גדות נחל עמל מלאים טף ילדים נערות ונערים, נשים...

    חלל מאיים

    יורם אורעד
    השמחה היתה גדולה וכך גם הפחד והעצב שאחריה. כל מי שכבר...

    אוֹר

    אשר כנפו
    וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר מִיַּד, פִּצוּץ אַדִּיר שֶׁל רְעָמִים וּבְרָקִים מִתְרוֹצְצִים...
    דילוג לתוכן