חג הפסח שהוא חג החירות הוא גם בלי ספק חג יציאה לאור – יציאה מחושך לאור. לא במקרה הבינו אותו כמועד שחרור מחשכת העבדות עמים משועבדים שלמים, ובראשם עבדים אפריקאיים בדרום ארצות הברית. תפישה עקרונית זו של יציאה לאור מחשכת העבדות הופיעה בצדק למרות שבתנ"ך מרוכזת היציאה לאור החירות בעם מסויים: עם ישראל. הצד הלאומי המובהק של גאולת עם נבחר איננו נוגד כאן את הצד האוניברסאלי, הכלל-עולמי. נוסף לכך, היציאה לאור, או ההוצאה לאור של עם ישראל מחשכת העבדות, איננה רק אקט חד פעמי, אלא כרוכה באפוס אוונגרדי שלם של מעבר ים סוף, הנדודים במדבר, המעמד המאיר המרכזי של הר סיני, וגם במאבקים נגד מסתייגים שונים מהיציאה לאור האוונגרדית ומהמחיר הלא קל שהיא כרוכה בו עד לא הפרד.

אם לא נסתפק רק במאורע לאומי מקיף מאוד או במיבצע שיחרור חברתי כולל כמגלמים את רוח המסופר באגדת פסח, אלא נרצה ליישם רוח זו לאירועים אוונגרדיים באשר הם, הרי ברור ההקשר של יציאה לאור עם כל פעילות אוונגרדית הנוגדת את הסדר הישן בתולדות החברה בכללן, לרבות בהשלכה אפשרית על תולדות האמנות. אך בטרם נפנה לצד הזה של דמיון בין יציאה לאור של עם להופעה מהירה חדשה של תכנים בספרות ובאמנות בכללה, נורשה להביא כאן צד דומה בלתי ידוע לרבים, אך וודאי בין המינוח, או הסיסמאות של מהפיכה חברתית גדולה לבין הגדה של פסח. כוונתי לאופי ההסברים של תהליך היסטורי שקיבלה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה בימי שלטונו של יוסף סטאלין. צד בלתי ידוע זה של מינוח מהפכני או קומוניסטי רשמי שנקט בו סטלין לא פעם בימי שלטונו הוא ממש ברור מאוד, וגם מרתק מאוד, מבחינה רוחנית ולשונית גם יחד, לרבות התמונות שבו. כך, למשל, סטלין שהיה חניך בית ספר תיאולוגי פרבוסלאבי בימי נעוריו הפעיל למעשה את כל המנגנון של דימויי יציאת מצריים ויישם אותו למהפכה הסובייטית עצמה. נתחיל מכך שהוא כינה את ההתפרצות המהפכנית עצמה של מהפיכת אוקטובר בתור "יציאה מארץ עבדים" – השתחררות בסיסית מעבדות הקפיטליזם. נוסף לכך, במקום בשורה מדריכה של אמיתות שניתנו מהר סיני שהוא הציב את התדרוך הרעיוני שמנחה את העם, את תורת המרקסיזם-לניניזם. גם מדבר סיני בתור תחום מעבר קשה בין העבדות לארץ המובטחת מצא ביטוי ברטוריקה שלו כתקופת המעבר הקשה ממשטר קפיטליזם למשטר סוציאליזם. נוסף לכך, סטלין לא התעלם, כמובן, מזכר ריטוני עם ישראל על הקשיים והמצוקות החומריות השונות במדבר-והוא ראה את כל ה"רטינות" וההסתגויות מקשיי המשטר החדש בראשיתו כדומים לקוטן האמונה ודברי ייאוש זמניים של העם במדבר שיש לדכא בכוח האמת המהפכנית. הוא גם ראה את דיכוי המתנגדים כדומה לעונש מצד אדוני שפקד את מתנגדי משה רבנו במדבר, שכל פעם האדמה בלעה אותם. אפילו חוסר מהימנות ועיקביות גם של אישים מסויימים המקורבים למשה רבנו, עד אהרון הכהן ועד בכלל, הוא ראה כדוגמא להיסוסי מנהיגים קומוניסטיים אחדים במהלך המהפכה והשלטון המהפכני שהוא הציע. הרי זה ממש מדהים איך המודל, הדגם, של יציאה לאור התנכי התאים כל כך למחשבה של הדיקטאטור השמאלי הזה.

***

אולם הקשר של מושג האוונגרד ומושג היציאה לאור, או ההוצאה לאור של אמיתות חדשות בתחום האמנות, לרבות הספרות, בולט גם הוא במידה רבה. לא רק מהפכה סוציאלית והמינשרים הקשורים בה מכהנים כדגמים של הוצאת אמיתות חדשות לאור, אלא גם כל המינשרים האוונגרדיים וגם יצירות חדשניות חשובות שואבים לא פעם את כוחם מהארכיטיפ של צניחת דגמים ישנים והוצאה לאור של מציאות רוחנית חדשה שלא היתה ידועה קודם לכן. מבחינה זו לא רק יצירות הקשורות בטבורן באמיתות דתיות ורוחניות קיימות בתנ"ך ובעקבותיו, אלא גם ובייחוד-יצירות אוונגרדיות שונות, למשל בתחום המודרניזם המרכזי, לקראת המאה העשרים ושל המאה העשרים, קרובות למושג היסוד של עזיבת הישן ויצירת החדש, או מפגש עם יסודות חדשים ובלתי צפויים. מובן, אמנם, שדגם כזה של הוצאה לאור מתיישם בעיקר לגבי יצירות אוונגרדיות מרכזיות, אך הוא מקרין גם על הדגם והתקוות ועל עצם המושג של הוצאה לאור, בעיקר של יצירות ספרות חדשניות, אם כי, כמובן, המונח הוצאה לאור מתייחס קודם כל להוצאה מחשכת אלמוניות. לפיכך, פעמים רבות כל הוצאה לאור של תוכן וצורה חדשים, ולא רק בספרות ובאמנויות אחרות, אלא גם במדעים עשוי להיות קשור עם המושג ההווייתי והלשוני הזה.

***

עכשיו, בחלק המסיים של רשימה זו, אתייחס לשני נושאים נוספים הכרוכים ביציאה לאור מחשכת עבדות במצריים, וגם בנוסח ההגדה עצמה. ראשית, חג היציאה לאור המונצח באגדת פסח הוא בעל ממדים לאומיים וחברתיים, וקודם כל דתיים, שאין בהם צדדים פסיכולוגיים אישיים מידי. כך, למשל, אדוני צבאות נראה כמחבב במיוחד את משה, אך אין שום זכר לריגשותיו. הברית בין האל לעם ישראל היא ברית של הבטחה לאברהם ולמשה, ברית נצחית שאיננה מנומקת בדרך כלל בביטוי פסיכולוגי כלשהו. אולם במקומות ספורים מסויימים בתנ"ך, ובראשם פסוק נהדר ומפתיע בספר יהושע, מתוארת בכל זאת זיקה בין אלוהים לעם כזיקה אפילו לא בין אב לבנים אלא כזיקה בין אב לבן אהוב. הפסוק השפיע עלי מאוד בהקשר זה וממש הפעים אותי כשנתקלתי בו רק לאחרונה, והוא כדלקמן: "כי נער ישראל ואוהבהו- וממצריים קראתי לבני"! כאן מתואר עם ישראל הצעיר (מימי אברהם עד ימי משה) בתור נער שהאל אוהב. אגב, מפעימה עוד יותר היא המחצית השנייה של הפסוק הזה הממשיכה את תיאור יציאה לאור ממצריים כתלויה ביחסי אב-בן וכוללת סוג של Understatement מדהים. הרי כל מכות מצריים, מגיפות וזעזועים גיאולוגיים ויציאת מאות אלפי אנשים דרך הים, ועוד ועוד, מתוארים כקריאה שהאב האלוהי קרא לבנו!

לבסוף אני עובר לעושר הגדול של רעיונות, תמונות ומשלים שמצוי בנוסח ההגדה עצמו. כאשר המיסמך הגדול והראשוני של יציאה לאור ושיחרור מתואר כ"קריאה" שקורא האב לבנו. אולם, כמובן, העושר וההרכב של הגדת פסח הם נושא ידוע ומורכב משל עצמי, הכרוך ברב ממדיות של יציאה לאור.