(מציאות – אמנות – זמן)

רבקה רז – אני, חבקוק – טוטם, 2023, 241 ע'

"אני, חבקוק" היא יצירה רב משמעית. היא  מאפשרת לקורא להרחיק לכת, בינו לבין עצמו, בדיון פנימי בקשר שבין הרגש האנושי, לבין המחשבה האנושית המושכלת לבין עצם קיומו. זו יצירה עברית, ישראלית, שהיא כלל אנושית. משום שאינה דומה לכל מה שנכתב כאן, ומשום שהיא יצירה פתוחה, היא גם דלת פתוחה מיוחדת במינה. ואני מוסיף לקוראים – היכנסו. זו הזמנה אישית שלי. רבקה רז ראויה. וגם הקורא.

צורך בפתיחה
(ריאליזם – משל – ארס פואטיקה)
'אני, חבקוק' היא יצירה של יוצרת, המעדיפה לספר באמצעות מספר בגוף שלישי. זה מתאר את הווייתו של חבקוק, הדמות הראשית, אולי הדמות האחת שקיימת בבירור בסיפור, והווייתו פתוחה בפני המספר. זה מספר את הווייתו של חבקוק היוצר. אני מעדיף לנקוט לשון זכר, כשאני מדבר על זווית הראייה שממנה מסופר חבקוק. זאת משום שאין הוויה נשית מפורטת בסיפור. לכן, אכתוב כאן – המספר, בלשון זכר. לפעמים אוסיף לשון נקבה בסוגרים – מספר(ת).
הנשים המוזכרות בסיפור, מתוארות ממש בקצרה. כך אימו של חבקוק, זו "הילדה הכי יפה בגן"; כך תמר, שכנתו. מדהים לראות במהלך היצירה, כשמתפתחים יחסי גבר ואישה בין תמר השכנה לבין חבקוק, הם מתקיימים בהתכתבות במייל, בהבטחות ולא במימושן.
אתה, הקורא, שואל למה? למה נשארות, גם בין שניים אלה, המילים כקשר ללא מגע פיזי. אתה שואל ולא קיימת תשובה ישירה ביצירה. זו עוד שאלה שנשארת כאן פתוחה. אנסה לשער ולענות: מבחינה פסיכולוגית – הפסיכולוגיה אינה מהנושאים המרכזיים ביצירה. ומבחינה ספרותית – המילים הן העיקר כאן, למרות שהן כאילו רק צורך בתקשורת בין בני האדם. הן נעשות עיקר. אין הוויה נשית בסיפור, ולמרות שהמספר אינו מתאפיין, אינו מתואר באופן ישיר, התחושה שאני מקבל כקורא היא כי הוויה גברית כהווייתו של חבקוק, היא המספרת אותו. זאת, בעוד היוצרת היא אישה, ועולמה, מן הסתם, נשי. לכך עוד נחזור.

הווייתו של חבקוק פתוחה בפני המספר, אך אין זה מספר כל יודע, שכן המספר, ממש כמו חבקוק, מוגבל בהבנת היקום ובהבנת הקיום – שניים שאין להפריד ביניהם. המספר יודע את הווייתו של חבקוק, אבל לא מֵעֵבֶר. המספר, כמו חבקוק, תוהה על הקיים. זהו מספר בגוף שלישי, הכותב על חבקוק בגוף שלישי. והנה, היצירה נקראת 'אני חבקוק', בעוד אין בה שום גוף ראשון. הקורא נותר תוהה: איפה ביצירה נחבא ה"אני" שבכותרת? למה מעדיפה רבקה רז להעמיד את ה"אני" כמילה ראשונה בכותרת, כשאין בו "אני" אלא "הוא"? עוד שאלה ללא תשובה.
בכוונה אני כותב כאן שהמספר מספר את הווייתו של חבקוק, ולא – את סיפורו, כי אין זה סיפור של עלילה, אלא משהו אחר, לטוב ולמוטב. ראשית, צריך להבין את זהותה של יצירה זו שאינה "סיפור", ולכן פתחתי את המאמר בתת כותרת – צורך בפתיחה.
חבקוק הוא נביא, אחד מנביאי תרי עשר. נביא כותב נבואה, שהיא הבעה ספרותית של התייחסות חברתית, לאומית, אישית, מנתחת, מטיפה, היסטורית, אמונית ועוד – על כל אלה או על חלקם, חושב הקורא עד אמצע היצירה. עד אמצע היצירה הוא מחפש את זהותו של חבקוק הנביא. ואז, כפי שיוצג כאן בהמשך המאמר, מסתבר לקורא כי יש, לפחות, עוד חבקוק אחד אפשרי.
הווייתו של חבקוק פתוחה, אומנם, בפני המספר, אבל זו אינה עלילתו של חבקוק. אין זה סיפור עלילה ממש. חומרי הכתיבה הם משני סוגים מוצהרים:
הספר נחלק לשלושים ושלושה פרקים. כל פרק הוא "פרק פרוזה", שמשולבים בו תיאורים מציאותיים, תיאורים פואטיים הגותיים, תיאורים שהם משלים. ועוד. בכל פרק יש "השתנות", שהיא לאו דווקא התרחשות בעלילה. ובראש כל פרק מובא מעין שיר בפרוזה, שהוא חומר הכתיבה השני של היוצרת כאן. השיר, העומד בראש כל פרק, מלווה את ההשתנות – ומזווית מסוימת שתוצג כאן – את ההתפתחות של הוויית חבקוק.
חבקוק הוא אומנם משורר, אבל את השירים בפרוזה, בראשית כל פרק, ראשית כל יחידת עלילה והגות, כותב(ת) המספר(ת), וחבקוק מתואר בשירים אלה בגוף שלישי. השירים הם מעין תמצית "למה שקרה" (אני כותב כך, "במירכאות כפולות" כי, כאמור, לפנינו הגות של הוויה ולא התרחשות). בהעמדה של שיר מעין זה בראש כל יחידת כאילו סיפור, מדגיש המספר(ת) את חשיבות השירה על פני הפרוזה. ואכן, כתיבת השיר, הווית המשורר, היא העיקר האמנותי ביצירה זו. השיר על פני הסיפור.
בפרקים אחדים בשלמות, ובפרקים אחרים רק בחלקם – מתוארים אירועים, שחלקם, כאמור, מציאותי. בכל אופן, קיימת איזו התפתחות בסיסית בסיפורו של חבקוק: ראשית, חבקוק חוזר ומהרהר בילדותו, ויוצר רצף התפתחות מילדות לבגרות. כמו כן, נושאים שונים בהווייתו משתנים, אפילו מתפתחים; זהו סיפור האהבה (סוג של אהבה…) של חבקוק לתמר, הילדה הכי יפה בגן, ואחר כך לשכנה תמר. זה סיפור ההבשלה שלו כמשורר. אלה מסעות שהוא עורך, חלקם דמיוניים במוצהר, חלקם שגרתיים במוצהר, וכולם – סמליים.
כל אלה יוצרים יצירה שקשה מאוד לסווג אותה בעזרת סוגות ספרותיות, וגם לסיווג זה מוקדשת הפתיחה.
הנה, מקובל לסווג הבעה ספרותית לסוגות שונות, ז'אנרים. ז'אנרים הם דפוסים שונים, שלכל אחד כללי כתיבה מיוחדים לו. הקורא, המכיר את הז'אנר, יודע מהם כלליו, ולמה עליו לצפות בקריאה. הקורא יודע כיצד, על פי איזה מפתח, לפענח כל סוגה שבה הוא נתקל.
כך למשל, ספרות נחלקת לשירה, לפרוזה, לדרמה, למסה. וכל אחת מ"סוגת על" כזו נחלקת לסוגות פנימיות. בפרוזה, למשל, כלולים גם סיפור קצר, גם נובלה, גם רומן, ועוד. בשירה, למשל, כלולים גם שיר לירי, גם פואמה, גם שיר אפי ועוד. סוגות אחרות, כמו משל, למשל – יכולות להופיע כסיפור וגם כשיר.
אני מעריך כי חשיבה זו, המוצגת כאן בקצרה סכמתית ממש, מאמץ לעצמו הקורא, כמעט מייד כשהוא מתחיל לקרוא את 'אני, חבקוק'. כבר מהעמודים הראשונים תוהה הקורא במבוכה ואומר לעצמו: ברור לי כי זו יצירה ספרותית, ההולכת ומשתלשלת, קונוטטיבית, מדמות הנביא חבקוק, אבל למה עליי לצפות? באיזו סוגה ספרותית מדובר?
"אז מה, חבקוק, מה יש לך כבר להציע למאגר האינסופי הזה של המילים?
התשובה ברורה לו. לא הרבה, אם בכלל.
ובכל זאת, כל שיריו, הוא חושב, הם רסיסים מחייו.
[—]
כשהיו שואלים אותו, במה אתה עוסק, חבקוק, הוא היה מהסס כמי שמחפש הגדרה מדויקת, ועונה בתנועת ביטול: עובד במשרד. משורר? הו לא, הוא לא חושב שהוא, שהוא באמת, אם כי היה שמח אם היו לשיריו קוראים והיה יכול לחלוק אתם א נופיו הפנימיים.
[—]
… היו ימים שחשב שאם אינו יכול לחלוק עם אחרים את הנופים שלו, שאם איש אינו מעוניין, מה הטעם לכתוב? בו בזמן חשב שלוותר על כתיבה זו צורה של התאבדות." (עמ' 59-58).

ארס פואטיקה – אין להפריד בין חיים לבין יצירה
אין להפריד בין חיים לבין יצירה. 'חבקוק' זו יצירה שעוסקת במהי יצירה, ואל חבקוק מגיעים, המספר(ת) וחבקוק גם יחד, למסקנה כי אין להפריד בין להיות לבין לשיר. ובמילים אחרות: במהלך הקריאה, הולך ומתברר לקורא כי זו, כנראה, יצירה ארס-פואטית; יצירה שעניינה היצירה. היא משלבת הגות על חיים ויצירה; הגות על יצירה בתוך סיפור של חיי אנוש יומיומיים. בעיני המספר, שירה נעלה על פרוזה. זהו סיפור חבקוק המשורר – משורר אחד, שכל חייו משתדל לכתוב שיר אחד, שיישמע ויישאר אצל קורא אחד. השיר הוא ניצחון על המוות, שגם הוא, לצד האינסוף, קיים ביצירה; ואולי כתיבת יצירה היא מלחמה מתמדת של הקיים בשאינו קיים האורב לו; מלחמת היש באין.
לצורך זה כותבת רבקה רז יצירה שבה היוצרת מעדיפה דמות זכר, דמות נביא קטן מתרי עשר. בו ובעזרתו היא מתבטאת.
הארס פואטיקה באה לידי ביטוי גם בהתייחסות המספר וגם בהתייחסות חבקוק ליוצרים וליצירות מודרניים. זהו, למשל, התפקיד החשוב שממלא ביצירה הסרט '400 המלקות' של טריפו – למרות שאינו מפורט, גם כשהוא חוזר ומוזכר.

מרכזית עוד יותר היא ההתייחסות אל דמותו של קפקא ואל יצירתו. המספר(ת) מעמיד משל וסיפור של קפקא במרכז, וחוזר אליהם שוב ושוב: מכאן, "הגרזן" של קפקא – "ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו" (נכתב ב-27.1.1904), וזה, אולי התיאור הארס פואטי החזק ביותר ב'אני, חבקוק'. הכותבת אינה כותבת "סיפור" או "שיר". היא רוצה לכתוב גרזן.
יצירה של קפקא, שגם אליה שב מרקם ההוויה ב'אני, חבקוק', היא הסיפור "הגלגול". היא נפתחת כך: "בוקר אחד, כשהקיץ גרגור סאמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה…" (נכתב ב-1912 ופורסם ב-1915). כך מתואר גרגור סאמסא, על פי פרשנות המספר ב'אני, חבקוק', כהתממשות החולשה האנושית שאינה יכולה אפילו להתקיים. הנה ציטוט קצר אחד, מ'אני, חבקוק', שבו אומר המספר: "מהו חבקוק ומה כוחו? תקוע ליד מחשב, כוחו ככוחו של סאמסא, אפילו הנמלה המטפסת על הר חסר פסגה חזקה ממנו." (עמ' 223)
לשיאה מגיעה ארס פואטיקה זו בסיום 'אני, חבקוק', בפרק השלושים ושלושה, שכותרתו "שיר אחרון שלפני האחרון", והוא שיא תיאור הוויית חבקוק. לאחר השיר, העומד לפני הפרק השלושים ושלושה {כמו שמופיע שיר לפני כל אחד מפרקי הספר}, הפרק עצמו מתחיל בשיר נוסף, שהוא "השיר האחרון שלפני האחרון", והוא שיא וסיכום לספר: "אודה לו שהשתוקק להיות ים / שהתביית בבטנו של לוויתן / ששט כענן / שחלם להיות ציפור / לבנה במעופה." (עמ' 232). שיר זה יכול להיות סיכום ביניים של הוויית חבקוק היוצר.
בהמשכו של הפרק, מתואר ביקורו של חבקוק היוצר, במסגרת שבוע הספר, בכלא באר שבע. בביקור זה הוא מביא שנים עשר אסירים (ובמספר שנים עשר, כמובן, רמז לתרי עשר הנביאים, שהנביא חבקוק הוא אחד מהם) להתייחס לשירה. מבקש מהם לכתוב שירים ממילותיהם (עמ' 236-234). ברכבת, בדרכו חזרה מבאר שבע, מהדהדות בראשו מילים שרשם על הלוח בפני האסירים: "פתח לבית. גשר לאישה. קשר לילד. / לווייתן? מהו המסר? / בואו נצא לדרך." (עמ' 237).
ואז, בסוף פרק זה, שהוא הסיום של 'אני, חבקוק', מתוארת פעם אחרונה, במסגרת הופעתו בפני קהל בשבוע הספר – מסגרת המתוארת מספר פעמים ביצירה – בה הוא שב ועולה בפני אנשים, קורא את שירו, אותו "שיר אחרון שלפני האחרון" שצוטט כאן קודם.
או אז מגיע הקורא אל השורות האחרונות, שהן סיכום ארס פואטי – השימוש במילים לצורך יצירת המילים: "רגע לפני הסוף: / אולי, אולי, / הוא חושב, / יהיה בכוחן של מילים / להאיר את הקסם שבחיים…" (עמ' 239) וכך זה מסתיים.

האדם מחפש משמעות
בסך הכול, יצירה זו היא השתלשלות מ'האדם מחפש משמעות', שכתב ויקטור פרנקל ב-1946, כשיצא ממחנות המוות, ומיד הפך אחד הסמלים של המחצית השנייה של המאה העשרים. המוות אצל רבקה רז אינו מחנות השמדה, ואינו מוות שגורם אדם לאדם. הוא עצם החיים. אחזור לקטע קטן מציטוט שהבאתי כבר קודם – "חשב שלוותר על כתיבה זו צורה של התאבדות." (59). בסופו של דבר, זו כל היצירה – חשיפת חוסר המשמעות של הקיום, של הריק הגדול. זהו היש הריק, שאדם בתוכו, אדם חלק ממנו, ואדם מנסה למלא אותו במילים. השיר, היצירה, היא ההתדיינות עם הריק, היא ניסיון לראות בו גם חיים אדירים, ובכך להתחבר אליו ולעשות אותו מלא כלום, מאבדון – ליש, לאנרגיית חיים. .
בשירים מנסה חבקוק להידבר עם בני אדם ואינו מצליח. אי ההצלחה מתבטאת בביקוריו בשבוע הספר, שם הוא קורא שירים מבלי שייענה על ידי בני אדם, בלי שמשמעותו תגיע למשמעותם. במהלך היצירה, לקראת סופה, ימצא את תמר, האישה האחת הקוראת בשיריו וּמִתְדַּבֶּרֶת איתם. הנה פעם ראשונה, בה יכולה אישה לְהִתְדַּבֵּר עם שיריו, עימו: "למחרת חבקוק מקבל מייל: הבוקר [—] עברתי על פני חנות ספרים [—] נכנסתי. התפלאתי לגלות את הספר 'שלושים שירים לחבקוק'. לא ידעתי שאתה משורר. תמר." (עמ' 142)
אבל בני האדם, פרט לתמר שתהפוך בת זוגו, לא נענים. חבקוק עובר להידברות הסמלית הארס פואטית עם היש, כאשר הסמל העיקרי ליש ביצירה הוא הים. לאחר שנואש משירי ספרו הקטן, הוא הולך, תולש דף אחר דף, וזורק את עמודי הספר אל לוע הים.
בתחילה הים אינו עונה.
אז מתקדם חבקוק עוד צעד, וזורק לים עשרים ושמונה שירי השקיעה. חבקוק כותב אותם אנונימיים, מכניס כל אחד ואחד לבקבוק, והולך אל הים – שהוא, כאמור, סמל מהותי ב'חבקוק', אולי הסמל בה"א הידיעה – לזרוק את עשרים ושמונה השירים בעשרים ושמונה בקבוקים. הנה קטע: "חבקוק שולח ידו אל השקית, נוטל בקבוק ומעיף אותו גבוה גבוה [—] הגלים שועטים אל הבקבוק, משליכים אותו מאחד לשני" (עמ' 63), וכן הלאה. בהמשך היצירה, מתואר ניסיון חוזר של שיר המושלך בבקבוק אל הים. הוא משליך אל הים בקבוק ובו שיר והים מחזיר. על כך נכתב כאן שיר. הנה קטע ממנו – "הבקבוק חוצה גלים וזרמים בים / תוך כדי מאבקים בזעם הגלים, / המחזירים אותו לחוף" (עמ' 130).
הים ספק נושא את שירו, ספק אינו מדבר אל חבקוק, כשהוא מחזיר את שיריו אל החוף. זוהי ההמחשה המטונימית של ניסיון החיבור-דיבור של ההוויה האנושית עם הוויית היש – ניסיון לגרום לכך שהשיר, שבלעדיו אין קיום, "ידבר" עם ההוויה, עם הטבע הראשוני.

ממדים
ההליכה אל הים, שאותה מנסה חבקוק בדרכו, היא מציאת ממד אחר של קיום. אולי משורר הוא המכיר ממד זה. אולי השיר הוא המפה של ממד זה; אולי, השיר הוא ממד זה עצמו. על כך אין כאן תשובה ברורה. שתי האפשרויות של "שיר" קיימות.
מי שיכול לראות ממד כזה הוא משורר.
גם ילד יכול לראות ממד כזה. זו אותה הסתכלות רומנטית ידועה, מראשית התנועה הרומנטית באירופה, בסוף המאה ה-18. אחד הסמלים העיקריים ברומנטיקה הוא סיפור גן העדן, שהוא סיפור הגירוש ממנו, והגעגועים אליו. הרומנטיקה משתמשת בסמל זה גם כדי לראות את הקיום האנושי הלאומי (גן עדן של אומה בהיווצרה, והגירוש ממנו), וגם כדי לראות את הקיום הפרטי – הילדות היא גן עדן, וההתבגרות היא גירוש. זו רומנטיקה של קרע. לצידה קיימת רומנטיקה אחרת – רומנטיקה של מלאות, של התפעלות מהמורכבות האינסופית של הטבע, התפעלות מהיש. שתי רומנטיקות אלה קיימות ב'חבקוק'. זו של הקרע בולטת יותר.

חלק גדול מהיצירה הוא תיקון שמנסה חבקוק לתקן את חווית הווית ילדותו, ובה נמצאת אותה "מגבעת שחורה", בה נמצא אותו גבר זר, מעין אב חורג, שהוא כתם אחד שחור. קשרו אל תמר, אם חד הורית, הוא גם קשר אחר אל יואב, בנה, שיהיה, כנראה, בנו המאומץ, ואליו חבקוק מתייחס אחרת משהתייחס אביו אליו. הילד והמשורר יכולים לחוות את החוויה האחרת של היש.
הנה קטעים מההליכה הראשונה שהולך חבקוק עם יואב הילד, כשהוא לוקח אותו לגן הילדים, ועובר ברחובות העיר בסמוך לביתם: "אם אי פעם חשב חבקוק שהמרחק בין ביתו לגן של יואב הוא מרחק של שני רחובות [—] אם אי פעם התפתה לחשוב שמפינת רחוב אחד לפינת רחוב שני מוליך קו ישר, או אם אי פעם חשב שמנקודה A לנקודה B המרחק הוא קו אחד ישר – במהרה יעמוד על טעותו.
בינתיים, הברז הגבוה, האדום-מבריק לכיבוי שרפות פוער את לועו, חושף את מלתעותיו ומגלה בתוכו מצבור של קליפות תפוזים [—] פרפר הניאון הוורוד שנחפז לאי-שם בשלט שמעל הסנדלרייה, רץ [—] כשהגיעו לבסוף לגן, חבקוק ויואב כבר היו חברים.
[—]
כשלמחרת הלך חבקוק למשרד במסלול של יום אתמול, ראה גם הוא את הברז האדום לכיבוי שרפות, את הפרפר הוורוד שנעלם ושב, [—] חבקוק הבין באחת את רעש התגלית שנפלה בחלקו. המתמטיקאים כולם שגו, המרחק בין שתי נקודות הוא אינסופי." (עמ' 102-100)
כאן התיאור של חבקוק מציאותי, דמות המשורר, ומציאותי גם התיאור של הילד שהוא ילד האהבה. זהו תיאור, שבה בעת שהוא מציאותי, הופך אצל רבקה רז גם משל וגם סמל לראיית עולם אנושית, שכל כולה היא אין סוף אפשרויות של הבנה אחרת. בראייה זו, בין שתי נקודות המרחק הוא אינסופי.
זוהי בדיוק, במרכז הווית היצירה – המנהרה שחפר חבקוק אל הים. זהו סיפורו של סֵמֶל חבקוק החופר סֵמֶל מנהרה אל סֵמֶל הים.

נושא זה של החלל זמן, המגלה בתוכו ממדים על ממדים, חוזר כנושא מרכזי לאורך 'אני, חבקוק'. הנה אחת ההופעות שלו: "… כשירגיש שהקיום בקו הכרונולוגי של החיים – כלומר, שההתקדמות מנקודה A לנקודה B – נתקלה בעיכובים ובמחסומים, יעצור [—] ובעיני חרק יתבונן בפרטים הקטנים והקטנים ביותר. כך מתקדם הזמן מ-A ל-B ויהיה חייב להיעצר [—] ובכיס הזה, שייווצר לו בזמן, הוא יוכל לשוטט בנופים המסתוריים המסתתרים והנדחסים…" (עמ' 167)
ומיד לאחר מכן מספר המספר(ת) על חבקוק, הקורא ליואב סיפור ילדים ויודע שהוא בן זוג לאימו של יואב ואב מאמץ לו (עמ' 168-167).
מעניין לציין כי חרק יכול למלא תפקידים שונים ב'חבקוק'. הוא יכול להיות כגרגור סאמסא, שהפך אצל קפקא שרץ גדול, והוא כולו חולשה, אין אונים, מוגבלות. והוא יכול להיות הנמלה שתטפס ותמשיך, גם אם אין לה פסגה מוגדרת לבוא אליה.
לנמלה מטפסת זו יש תפקיד בסיפור, המתגלה באחד מהמֵיילִים הנכתבים בין חבקוק לבין תמר (זהו הקשר ביניהם, המתקיים, כפי שנכתב בראשית המאמר, בתקשורת מילים, שאינה קשר פיזי מוחשי), הוא כותב לה, בלילה, סיפור חלום שחלם: "… להר הזה אין פסגה להציע לי. כשאני מחליט להפנות גבי [—] אני מגלה נמלה זעירה מטפסת על תלולית קטנה. אני חוסם את דרכה באבן קטנה, והיא ממשיכה להתקדם." (עמ' 153). ותמר עונה לו מייד במייל, באותה שעת לילה מאוחרת, "אשמח להצטרף לטיפוס. בשניים קל יותר ופחות לבד…" (שם).
החרק יכול להיות בעל תחושת הוויה משלו, בעל כלי תחושה משלו להוויה הייחודית שלו, ממש כמו המשורר. שני אלה רואים ממדים משלהם; ממדים שקיומם הוא התרופה ל"מחלת הקיום". ממדים אלה הם המשמעות שאותה מחפש האדם, או אולי, אותה הוא מצליח ליצור כשהוא מגלה או יוצר ממדים.
על המְגֻוָּנוֹת של יצירה זו, שאינה, כפי שחזרתי ודנתי כאן, עלילה אלא היא הווייה, מלמדת הופעת החרקים, שהיא הופעה מגוונת – השרץ של גריגור סאמסא הוא משהו שלילי, בעוד הנמלה של חבקוק היא חרק חיובי.

גם ראיית הממדים היא ראייה שיש בה סתירה פנימית – או ראיית מְגֻוָּנוֹת (הקורא מוזמן לבחור). הנה דוגמה: בעוד רב הממדים הוא היבט על העוצמה שיש בקיים, הרי במקום אחד, לפחות, מייחס המספר התייחסות שלילית אל היכולת של כל אדם ואדם לראות "מציאות", ממדים, באופן שונה מאחרים. "…כל מציאות היא פרשנות פרטית, וכמספר האנשים בעולם, כך מספר המציאויות" (עמ' 199). והנה, בעוד ייחודו של המשורר, ייחוד הווית המילים שלו, שונותו, הם נושא היצירה, הרי כאן, כאן מוצג היבט לגמרי שונה – היבט "פרוזאי" הרואה בראייה האנושית של המציאות בממדים שונים, תכונה אנושית שלילית של יצירת מחלוקת והרס: "… ובעיקרון, אין מציאות של אחד חופפת את מציאות חברו ומכאן נולדות כל המחלוקות שבעולם." (שם, עמ' 199)

סֵמֶל חבקוק
ההסתכלות במציאות כבלתי נתפשת, ולכן – כחסרת זהות קבועה –היא, כאמור, נושא מרכזי ב'חבקוק', המשתקף כבר בכותרתו. הנה, חבקוק הוא נביא עברי, אחד מתרי עשר. אבל גם כאן אין לחבקוק זהות אחת סופית, שכן, כל הזמן יודע חבקוק שאין זה שמו הראשון, שמו הבלעדי. והנה, באמצע ההוויה שלו מתגלה לחבקוק הסיפור "חבקוק", שכתב ס. יזהר (1963). בסיפור זה מדבר אדם על מהי הווייתו; האם הוא, באמת חבקוק.
את הסיפור "חבקוק" של יזהר מגלה, לחבקוק של 'אני, חבקוק' שכתבה רבקה רז, תמר, כשהיא כותבת לחבקוק במייל: "בחוג לספרות הוטל עלינו לנתח את אחת הדמויות בסיפוריו הקצרים של יזהר [—] מצאתי סיפור ממש לא ידוע בשם 'חבקוק'." (עמ' 181).
ואז היא ממשיכה וכותבת, במייל נוסף: "היה היו שלושה חבקוקים. האחד נביא, השני מנגן בכינור אצל יזהר, והשלישי גר מול הדירה שלי." (עמ' 182)
ובשעה מאוחרת בלילה מגיע מייל נוסף, שלישי: "… הופתעתי לגלות תכונות דומות בשניכם. חבקוק של יזהר, 'כלל לא נקרא שמו חבקוק, ידידיה היה שמו' כי השם 'יסכון לו יותר'. [—] בייחוד מפליא אותי המשפט: חבקוק היה 'צופה וחוזה… אל מעל קומת הדברים הרגילים'. האין זה תיאור ממצה של משורר המסוגל לראות מעבר לדברים הרגילים? תמר" (עמ' 183-182)
מיד לאחר מכן, בהמשך אותו פרק, מגלה חבקוק, בזמן שהוא גולש במחשב במשרדו, כי, למרות שבתנ"ך אין קשר בין הנביא חבקוק לבין תמר בת דוד, הרי ב'ספר הזוהר' שני שמות אלה קשורים זה בזה. ב'ספר הזוהר', חבקוק הוא דמות הנביא, ואילו תמר היא החלק הנשי של השכינה (עמ' 184-183). והרי לך דוגמה מרשימה נוספת לרב הממדיות כאן, שממד אחד שלה הוא העשרה, וממד אחר של אותה רב ממדיות הוא סתירה. ואתה, הקורא, מצד אחד מתפעל מרב הממדיות שהיא עושר, שהיא הוספה לקורא, ומצד שני תוהה אם המספר לא נזהר, השאיר פה ושם רב ממדיות שהיא נושא לא גמור.

מילים של סיום
ביסודה היצירה מראה היטב איך הוויית היש מיסודה פתוחה, לא ניתנת להכלה ולא ניתנת לסיכום. אבל יצירה מיוחדת זו, דווקא משום שהיא פתוחה, דווקא משום היותה כתובה בהנחה כי חוסר סיכום הוא הנחת יסוד לקיום, ראויה לסיכום; ואם אין סיכום, היא ראויה לסיכום ביניים:
זו יצירה שונה ומיוחדת במינה בספרות הישראלית – בוודאי מזה מספר עשורים. ראוי שתודגש כיצירה מיוחדת במינה, ותודגש המחברת, רבקה רז, סופרת חכמה הכותבת ספר חכם וגם פתוח, אותנטי.
היצירה רב משמעית. היא מאפשרת לקורא להרחיק לכת, בינו לבין עצמו, בדיון פנימי בקשר שבין הרגש האנושי, לבין המחשבה האנושית המושכלת לבין עצם קיומו. זו יצירה עברית, ישראלית, שהיא כלל אנושית. משום שאינה דומה לכל מה שנכתב כאן, ומשום שהיא יצירה פתוחה, היא גם דלת פתוחה מיוחדת במינה. ואני מוסיף לקוראים – היכנסו. זו הזמנה אישית שלי. רבקה רז ראויה. וגם הקורא.

לדף הספר