דַּחַף מוּזָר תְּקָפַנִי בַּמִּדְרוֹן לְיַד חֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל מַר יָדִין הַיָּשִׁישׁ. אֲנִי צוֹפֶה בְּאוֹתָם פְּרִיטִים שֶׁבְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה, מְנַחֵשׁ לְעַצְמִי נִחוּשִׁים. מֵעֵין זִיק שִׂמְחָה תּוֹקְפֵנִי כְּשֶׁיַּלְדָּה מֵהַבַּיִת הַסָּמוּךְ מְעִיפָה בִּי מַבָּט אוֹהֵב שׁוֹבָבִי.

הִמְתַּנְתִּי שֶׁתֵּצֵא וְהִנֵּה יָצְאָה מוּלִי אִשָּׁה רָעָה, מְאַיֶּמֶת שֶׁאֶסְתַּלֵּק מֵרְחוֹבָהּ, כִּי לָהּ שַׁיָּךְ הָרְחוֹב, וַחֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל מַר יָדִין שֶׁלָּהּ הִיא בִּלְעָדִית.

אֲנִי נוֹקֵב בִּשְׁמוֹ שֶׁל מַר יָדִין, וּמִיָּד הוֹפִיעַ, מְגָרֵשׁ אֶת אוֹתָהּ שֵׁדָהּ וְנוֹתֵן בְּיָדִי סוּס פּוֹנִי אֲדַמְדַּם עִם מִצְנֶפֶת זָהָב לְרֹאשׁוֹ, וְהַסּוּס מַפְקִיעַ כָּל מֵמַד וַאֲנִי הוּא הָרוֹכֵב הָעַז.

אֶמֶשׁ פָּגַשְׁתִּי בְּמַר יָדִין. שׂוֹחַחְנוּ אֹדוֹת הַחֲנוּת הַהִיא.

חֲנֻיּוֹת צַעֲצוּעִים הֵן כּוֹכְבֵי לֶכֶת קְטַנִּים שֶׁל הִשְׁתָּאֻיּוֹת, אָמַר לִי, וְהִסְכַּמְתִּי עִמּוֹ, כְּשֶׁעַל פָּנַי נְסוּכָה תַּדְהֵמָה אוֹ תַּרְדֵּמָה,

כִּי מִיָּד הִפְלַגְתִּי אֶל לֵב לִבָּהּ שֶׁל הַתַּרְמִית הַזּוֹ, הַנּוֹרָאָה, אֵיךְ לְהוֹנוֹת יְלָדִים קְטַנִּים בְּנִפְלְאוֹת עוֹלָם שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אַךְ מַר יָדִין בִּגְבוּרָתוֹ הֵטִיחַ בִּי נִמְרָצוֹת שֶׁכָּל תַּרְמִית הִנָּהּ בָּבוּאָה שֶׁל אֱמֶת, וְעוֹלָם מֻפְלָא עוֹד מַמְתִּין לָנוּ, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,

וְעָלֵינוּ רַק לִפְקֹחַ עֵינֵינוּ, לְהַבְחִין בּוֹ וּלְהַאֲמִין בְּקִיּוּמוֹ.