close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • זיתים

    טלילה קוש | סיפורים | התפרסם ב - 02.02.21

    בתוך כרם זיתים ענק שהתייתם מִמֶעבְּדָיו נבנו בתים קטנים עם גגות אדומים, ומשפחות מהגרים, מארצות שבהן לא צמחו עצי זית ולא עצי רימון או שקד, נכנסו לגור בתוכם. הבתים היו בנויים במרחקי הליכה של שבילים, שבחורף היו למלכודות בוץ של אדמה כבדה וכהה ובקיץ חצו שדות קוצים יבשים שנחשים רחשו בהם. מעבר לכביש נשארו כמה בתים ישנים מאבן שחורה. באחד מהם גרה משפחת כהן. אדון כהן היה שוחט, ועל רחבת העפר שלפני המכולת הסמוכה אפשר היה לצפות מדי פעם בפירפורים אחרונים של תרנגולת שסועת גרון, מותירה אחריה שובל כהה של דם.

    באביב עצי הזית פרחו ובבתים אנשים התעטשו, השתעלו ודמעו, וקיללו את הנוטעים העלומים. מקיני הדרור שבין ענפי הזיתיים נפלו גוזלים חסרי ישע, יצורים קטנים גדולי מקור, שמבעד לעורם השקוף אפשר היה לראות פנימה, לתוך הגוף. ילדים רחמנים ניסו להציל אותם, נשאום בכפות ידיהם הקטנות חזרה אל הקן שהדרור כבר נטש. הם טיפסו במעלה הענפים כקופים קטנים, והחתולים בעקבותיהם. בקיץ האויר להט, עצי הזית הפכו אפורים מאבק וחום, והטילו צל עכור על הבתים הקטנים. בסתיו, שכח מעט החום ושפע של זיתים ירוקים גדש את ענפי העץ, שרכנו מטה, אל האדמה, בציפייה נכנעת למוסקים. ילדים מהבתים הקטנים קטפו מהזיתים לתוך שקי יוטה חומים וגררו אותם כל הדרך, מעבר לכביש לאדון כהן. הילדים עבדו בעבור שכר של כמה פרוטות לכל שק מלא בזיתים, והרגישו עצמם עשירים. זו היתה הפעם הראשונה שהיה להם כסף משלהם, והם מהרו לבזבז את כולו בקיוסק של סגל. בחורף עצי הזית הצטופפו, התכדרו כקיפודים כסופים, מתבצרים בעצמם, סולידרים. סופות רוח וגשם היכו בצמרות, טלטללו את הענפים, וגגות הבתים הקטנים התכווצו מפחד.

    בחצר הבית הקטן שלה למדה כל מה שאפשר היה לדעת על העולם. מבוגרים וילדים. גברים ונשים. עצי זית ובתים. שווים יותר ושווים פחות. יש גם מי שאינם שווים כלל. היא עצמה הגיעה מכוכב. היה לה זיכרון מרוחק של נפילה מטה, בין כוכבים בתוך שמים כהים. זיכרון של בדידות קיומית. בחצר צמח עץ זית עצום, שלא היה לה שום סיכוי להקיף את הגזע שלו בזרועותיה הקטנות. בצל העץ היה לול קטן של ברווזים, והיא אהבה לטפס על הענפים הנמוכים ולהביט באפרוחים מלמעלה. העץ עמד סמוך לבית, וכשרוחות חזקות נשבו חרק וענפיו היכו באויר כשוטים. הרעש הפחיד אותה ובמיטתהּ היא כיסתה את ראשה בכרית, אבל החבטות הגיעו אליה, עמומות ורחוקות, מפחידות עוד יותר.

    “אנחנו נעקור את העץ,” אמר אביהּ

    היא קפאה על מקומה. מעולם לא העלתה על דעתה אפשרות כזאת. העץ צמח מהאדמה, ענק, מלך של כל הזיתים שמסביב, איך אפשר?  היא הביטה בפחד באימהּ.  

    “זה יהיה טוב גם בשבילך,” אביהּ פנה לאימהּ, “זה יהיה הסוף לאלרגיות הנוראיות שלך, לא תסבלי יותר.”

    “אבל,” העזה, “אבל יש המון עצי זית. למה דווקא הוא?”

    “לאט לאט נעקור את כולם,” אמר האב, “במקום הזיתים שאין מה לעשות איתם אנחנו ניטע המון עצי פרי, תפוחים ושזיפים, ואפרסקים,” הביט בביתו המבועתת, “טעמת פעם? טעמת פעם אפרסק? שזיף?”

    “לא, אבל-“

    “אבל מה?”

    “אז למה אדון כהן מבקש שנקטוף בשבילו את הזיתים? מה הוא עושה איתם?”

    “אדון כהן מעדיף זיתים ירוקים על אפרסקים, תפוחים ושזיפים,” הביט בה, “אבל אנחנו לא, את מבינה?”  

    לא. לא מבינה. לא מבינה ולא רוצה שיעקרו את העץ שלה. הוא גדול, הוא מלך. היא לא יכלה לתאר לעצמה שיוציאו את העץ הענק מהאדמה, שיהרגו אותו, ושאחר כך הוא לא יהיה שם, שבמקום שהוא עומד עכשיו, לא יהיה כלום. אבל העץ סומן. הלול הועבר לחלק אחר בחצר, ומעליו נפרסה סככה שתצל על האפרוחים. אחר כך באו כל מיני אנשים שהסתובבו סביב הגזע, טפחו עליו, השעינו עליו את גופם, דיברו, הציעו הצעות.

    הטרקטור נכנס לחלְקה מצידה העליון, וירד לכיוון הבית, רומס כל מה שעמד בדרכו כמו טנק, ועצר במרחק מה מהעץ שניצב דומם. אף עלה לא זע, האויר עמד, והשמש התקיפה בכל חוּמָה את החצר. כך הם עמדו כמה זמן, הטרקטור והעץ, מתבוננים זה בזה, והיא בשניהם. הנהג ירד מהטרקטור, הניף על כתפו מעדר רחב, והתקרב לעץ. הוא ניגש לגזע והניח עליו את ידו, כבודק את כוחו, אבל היא ראתה שהוא עומד ומדבר אל העץ. “מִנְאָלְלָה,” שמעה אותו מסנן, מביט בצמרת, ואחר כך בגזע האיתן. הוא הוריד את המעדר מכתפו סימן מעגל סביב לגזע, נעמד בצידו החיצוני, והחל חופר וחופר. עוד ועוד אדמה אדומה נערמה על קו המעגל, ותוכו הלך ושקע. חלקו התחתון של הגזע נחשף, והיא חשה את בבושת השפלתו. הפועל הניף שוב ושוב את המעדר אל האדמה, גבו כפוף אל הבור ורגליו עומדות בפיסוק רחב.    

    לפתע עצר, הזדקף ותקע את המעדר בבור. הוא פרם את כפתורי חולצתו הכחולה, ומחה בה את הזיעה מפניו ומבתי השחי שלו, זרק את החולצה לכיוון הטרקטור, ונשאר עומד בגופיה אפורה, מניח עוד רגע לגופו החזק. הוא החל מתבנן סביב, ואז הבחין בה יושבת מכווצת במרחק מה מהזית, ברכיה כפופות אל גופה וזרועותיה חובקות אותן. כשהתקרב אליה ראתה את הפנים הגדולות שלו זרועות הנמשים, את השפתיים הבשרניות ואת זיפי הזקן החומים על לחייו. 

    “מַיֵה? פִי מיה יא בִּינְת?”, שאל כשהוא מדגים בפניה תנועת שתיה, “עַטְשַאן.”

    היא המשיכה להסתכל בו, מרותקת מפחד ומסקרנות.

    “אַנַא'” הוא הצביע על עצמו, “בִּידִי מַיֵה,” סימן בעיניו אל הבית, “מַיֵה.”

    היא הביטה לכיוון הבית, ושוב אליו, ואל הבית. אמהּ יצאה, לבושה מכנסים קצרים תפוחים, לרגליה נעלים גבוהות חומות, שערה עטוף במטפחת ראש שנקשרה על עורפה, ובידה כד חרס. הפועל לקח את הכד, הניף אותו מעלה, היטה את ראשו לאחור ומזג אל פייו הפעור מים מפִּיַית הכד, גומע ומגרגר, ואחר כך כופף את צוארו ושפך מים על ראשו הגלוי. כתם כהה של רטיבות התפשט בבד האפור. הוא הושיט את הכד חזרה לאימהּ, שעמדה בפתח הדלת, הסתובב אל העץ והניף את המעדר אל כתפו. אימהּ נכנסה אל הבית וסגרה אחריה את הדלת. היא חזרה לשבת פניה אל עץ הזית וערמות האדמה החומה שהקיפו אותו.   

    אביהּ הגיע פתאום עם האנשים. הם התקרבו לזית, ברכו במנוד ראש את הפועל שהפסיק לחפור והזדקף, והביטו לתוך הבור. אחד מהם נכנס פנימה ורגליו נעלמו בתוכו, אומדות את עומק הבור. היא ראתה אותו חורט באולר שהוציא מכיסו סימנים על הגזע, מטפס על דופן הבור ויוצא. הוא נעמד וניקה את כפות ידיו מהאדמה, הניד בראשו ואמר משהו לאביה, שסימן בידו  לכיוון הטרקטור. הפועל הוריד מהטרקטור שרשרת מתכת עבה והם החלו פורשים אותה בין הטרקטור לעץ, שעמד והתבונן בתלייניו. הפועל חיבר קצה אחד של השרשרת אל הטרקטור, ועם הקצה השני הקיף את גזע העץ. השרשרת נקשרה במקום שסומן, השתלשלה ממנו אל האדמה וזחלה עד לטרקטור. הפועל עלה על הטרקטור, התניע אותו והחל מתקדם באיטיות, מסובב ראשו לאחור מביט בשרשרת נעה על האדמה כמו נחש ברזל, ואט אט נפרשה ונמתחה, עד שהתנתקה מהאדמה והיתה קו ישר ומתוח בין הזית לטרקטור. הפועל הסב את פניו קדימה.

    “עכשיו,” צעק אליו אביהּ, “תלחץ בכל הכוח.”

    הטרקטור נהם, וגלגליו התחפרו האדמה, השרשרת נמתחה עוד ועוד, וטבעת המתכת השתחררה מהגזע בקול מכה. השרשרת נחבטה אל האדמה והטרקטור זינק קדימה.

    “תעצור,” צעק אביהּ, “תעצור.”

    העץ עמד זקוף וקודר, מביט בטרקטור שחזר והתקרב אליו.

    “תסובב את השרשרת פעמיים,” אמר לו האיש שקודם ירד לבור, “יש מספיק אורך.”

    הפועל סובב את השרשרת סביב הגזע, סגר את הטבעת, חזר לטרקטור ועלה על המושב.

    “עכשיו על הכי נמוך,” צעק אליו האיש, “תתחיל לאט לאט.”

    הטרקטור התקדם והשרשרת שוב נמתחה לקו ישר בינו לבין הזית.

    “עכשיו,” צעק שוב האיש, “במכות קטנות, עכשיו במכות קטנות. אחורה וקדימה, אחורה וקדימה. כל פעם קצת יותר קדימה.”

    הענפים בצמרת הזית סמרו, עלים נשרו מהם בכל מכה ומכה, והגזע נשאר זקוף ואיתן.

    “קדימה, קח יותר קדימה, בכוח,” המשיך וצעק האיש, “תפעיל כוח, כל הזמן קדימה. לאט ואז קדימה בכוח. בהפתעה.”

    העץ נשאר זקוף, אך למרגלותיו החלה מצטברת שכבת עלים שהמשיכו ונשרו כמו דמעות. מהטרקטור נשמעו  נהמות עולות ויורדות והפועל נאחז בהגה, גבו מקומר ממאמץ. גלגלי הענק של הטרקטור התיזו רגבי אדמה לצדדים מנסים להתקדם, ועץ המשיך להתנגד. השרשרת הלכה ונמתחה והיא הביטה בה מחכה שתקרע, שמשהו יקרה.

    “עצור,” צעק עכשיו האיש ואמר משהו לאביהּ, “עצור רגע.”

    “עכשיו את נכנסת הביתה,” צעק אביהּ כשהוא מתקרב אליה, “אני לא רוצה לראות אותך כאן.”

    “למה? אני רוצה לראות איך אתם…”

    “זה יכול להרוג אותך, את מבינה. אם השרשרת נקרעת והיא פוגעת בך, זה מסוכן. אני לא רוצה שתיהיי כאן,” עכשיו היה קולו רך קצת יותר.

    “ואתם?”, שאלה, “גם לכם זה מסוכן, אז למה רק אני?” 

    “די,” שוב התקשה קולו, “אל תתוכחי. כנסי הביתה. עכשיו, את שומעת אותי?”

    בבית היא נשכבה במיטה וכיסתה את ראשה בשמיכה, מקשיבה לעץ הזית נאחז באדמה. גניחות הטרקטור והצעקות הגיעו אליה כמו ממרחקים. גופה רעד, ולפתע קפא. שקט. הצעקות, הטרקטור, הכל פסק באחת. שקט אכזרי הזדחל מבחוץ אל מתחת לשמיכה והיא פרצה בבכי מר. היא הרימה מעט את השמיכה מעליה ושמעה את דלת הבית נפתחת, ואת אביה צועק בהתרגשות

    “זהו, הצלחנו, בואו לראות.”

    אחר כך שמעה את אימהּ הולכת לכיוון הדלת ואז קול צעקה קטנה.

    “בּוֹזֶה מוֹי,” קראה אמא שלה, “איזה עץ ענק.”

    מבחוץ קראו לה לבוא ולראות אבל היא כיסתה חזרה את השמיכה מעליה והתקפלה תחתיה מצטמצמת לתוך עצמה. קולות הגיעו אליה מרחוק, נהמת הטרקטור הלכה והתרחקה, דלת הבית נפתחה ונסגרה ואחר כך שוב שקט. היא נעמדה על מיטתה, פתחה סדק צר בחלון והביטה החוצה. החצר היתה ריקה. עץ הזית הענק היה מוטל על האדמה. חי מת. צמרתו הרחבה שמוטה מטה, מוכרעת, אך הגזע שקרס אל צידו נראה לה חזק מתמיד. בחלקו התחתון נראתה צומחת פקעת אדירה של שורשים מפותלים ומשתרגים אוחזים בתוכם עדין מהאדמה שממנה נעקרו, גוש כהה וצפוף שממנו פרצו שורשים דקים יותר, כמו זרועות קטנות שפונות לשמיים. שורשי הזית היו מעל לבור, ובתוכו כבר לא היה כלום.      

    טלילה קוש

    טלילה קוש, חוקרת ספרות ותרבות במכללת סמינר הקיבוצים (בגמלאות), מלמדת יוגה וטאי-צ'י-צ'ואן. רומן ראשון שלה עומד להתפרסם בהוצאת ספרים כרמל.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 6
    • 11

    תגובות


    8 תגובות על “זיתים”

    1. אדי הגיב:

      סיפור מקסים שטווה בעדינות את הדרמה האישית של ילדה קטנה עם הדרמה הגדולה של המקום שבו נעקרים עצי זית עתיקים (על ידי מי שאולי נטע אותם?) כדי לפנות מקום לחדש. מקסים תודה טלילה

    2. עטרה הגיב:

      מרגש ומדוייק כמו מכה בבטן. קראתי בנשימה עצורה.
      לא יודעת איך ללא ראיתי את זה בקריאה קודמת.
      חיבוק, חברתי.

    3. עמירה איתיאל הגיב:

      סיפור שהרך והקשה מותחים בו כמו שרשרת הטרקטור. הרס הטבע שבא מחוסר השורשיות של המהגרים והילדה שמסמנת את החיבור החדש.
      נכתב בשבוע של טו בשבט בו נכרתו מאות עצי זית של פלסטינים ע”י שכניהם המתנחלים נטולי יחס לשורשים, למסורת, וכבוד לטבע. כיון ש”האדם הוא עץ השדה”, קל ליצור את המשוואה.
      המבט הילדי שמקבל את העץ על המפחידות שבו וההטרדה האלרגית שיוצר להורים, מבשר את התנועה של גרטה וצעירי העולם החדש. כן ירבו.

      טלילה שמרי על המבט הצלול והמחובר לאדמה.

    4. איריס הגיב:

      סיפור מרתק, מרגש ומפחיד. מבט צעיר ותמים המבחין בין תלישות לבין השתרשות, מציאות פיזית קונקרטית ומרחב רגשי . כאב העקירה מתואר בפרטי פרטים תוך התעכבות על כל צליל, ריח, תנועה, מגע וקצב עוצר נשימה.

    5. מירי שרגאי הגיב:

      כמו הגוזלים בסיפור, שמבעד לעורם השקוף אפשר לראות פנימה, מאפשר הסיפור היפה הזה לראות פנימה.
      הטבע, החוץ מתואר ביד אמנית מבפנים וילדה קטנה ורגישה רואה בחוץ את פנים חייהם המורכבים של האנשים שסביבה.
      תודה, טלילה, על השיקוף העדין והנוקב, שמכוון אותי להביט, אף אני, פנימה והחוצה.

    6. יואב קוש הגיב:

      סיפור מקסים ומרגש ! כול משפט בו ספוג ברגש, חוכמה, הומור וחמלה.

    7. עדינה אבירם הגיב:

      סיפור עצוב וקשה, אפילו מפחיד עבורי מאחר והזדהיתי לגמרי עם המבט של הילדה.
      חשתי את האלמנטים של להיות זרים (עולים חדשים, מהגרים) ולא נטועים במקום הזה, חשתי את הרכושנות והבעלות על האדמה הנקנית בכסף ובכוח.
      חשתי את הבוז לשורשים והיעדר ההבנה למשמעות של צומוד.
      חשתי בהיעדר אהבה לטבע ולמקום, חשתי את התכליתיות המסתכלת על הטווח הקצר והרווחי המיידי ואיננה מוכנה להביט על הנזק העתידי.
      חשתי את היעדר החמלה והרגש של ההורים אל בתם.
      חשתי את הזעם הגואה בי על עקירת עצי הזית של בני המקום מבלי רצון להבין את המשמעות של האקט של עקירת נטוע.
      חשתי את האלימות.
      טלילה – את כל אלה חשתי כי היטבת לתאר ברגישות ובחמלה את הפוליטי הקשוח והאכזר של המקום.

    8. רחל דגן הגיב:

      למשך שלושים דקות בערך הייתי הילדה מול עץ הזית .
      אפילו את זכות הזעקה שללו ממני.
      “חזקים” מול “חלשים”
      חסרת אונים ומבקשת להצטמצם מול עץ זקוף ויפה שממאן להיפרד מהחצר.
      קראתי פעמיים ובכל פעם גיליתי את עוצמתו של הסיפור מזוית חדשה.
      גם ללא ההקשרים הפוליטיים והמקומיים – הסיפור אוחז בגרוני.
      … כל כך מרגש…
      תודה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    על הפלא

    אורציון ברתנא
    “היכל הכלים השבורים” של דוד שחר (“אין גזר דין. מהלך המשפט...

    בעקבות מרסל פרוסט

    שי מרקוביץ'
    הרבה אומץ יש להם, לצרפתים. רבים התחילו לקרוא את החיבור המונומנטלי...

    שכוֹל

    דורית שירה ג'אן
    וּבַמִּשְׁעוֹלִים שֶׁל יְמֵי הַזִּכָּרוֹן מִתְהַלֵּךְ לוֹ כְּבוּי לֵב. שְׁכוֹלִי עָלֶיךָ.  ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית