זה קרה בשנה הראשונה כשסין נפתחה למערב. אבישי מ. היה בטיול מאורגן בן שמונה עשר יום לסין הקלסית ולחבל יו'ן-נאן, "הארץ שמדרום לעננים" שבדרום – מערב המדינה. תחילה ביקרו בבייג'ינג, הבירה הנוכחית, הרמוניה מופתית של תכנון ואי סדר, של פאר וצניעות. משם טסו לשיאן, שהיתה הבירה של קיסרות מפוארת וממנה טסו לבירת חבל יו'ן-נאן, העיר קונמינג. לאור הגעה מאוחרת של הטיסה הם ראו רק את רחובותיה החשוכים בעת שהאוטובוס לקח אותם למלון.

עם שחר יצאה הקבוצה לטייל בחורש האבן, שילין, חורש של עמודי־אבן גיר אפורים בצורות פנטסטיות. לתצורות האבן שמות שונים ומשוּנים, כיד הדמיון הטובה על הסינים והטיול בו נעים. בשנה הראשונה כשסין נפתחה למערב עדיין היה מערך השילוט בחורש האבן לא מוסדר ושלטים באנגלית לא היו בנמצא. אנשי הקבוצה טיילו בין תצורות הסלעים, עברו בין מסדרונות האבן, טיפסו במדרגות, ירדו במעברים הנסתרים ואבישי נותר מאחור כשהוא הולך לאיטו ומצלם את הצורות המופלאות.

הזמן חלף, הקבוצה התרחקה ונעלמה והוא נותר לבד. הוא חיפש את דרכו ולא מצא במבוך השבילים המפותלים וסבוכים. במקום למצוא את הדרך חזרה החל מתרחק בסבך עמודי האבן האפורים. קצת מודאג ישב לנוח על יד פלג מים זורמים. צמא התכופף כדי להרוות את צמאונו. עלים רחבים של נופר הביצות צפו במורד הנחל ועליהם נרות כבויים וגרגרי אורז. בוודאי במעלה הנחל ימצא כפר, חשב, נכנס למים והלך במעלה הזרם. המים היו פעם רדודים ופעם עמוקים, בערוץ הצר וקירות האבן האפורים ניצבו מעליו. כך הלך כקילומטר עד שהגיע לעמק רחב ידיים.

בחלקת דשא ירוקה לשפת המים ישבה נערה צעירה לבושה בבגדים צבעוניים. היו לה מכנסים לבנות, חולצת משי צהובה וכובע עגול שחור עם שני משולשים קטנים צבעוניים ומזדקרים. היא ישבה על שפת הנחל ושרקה עם עלה מקופל בפיה נעימה שמחה ואבישי נזכר שכך נהג בילדותו.

כשראתה אותו צועד במעלה הנחל השתוממה, חייכה, הוציאה את העלה הירוק מפיה ואמרה, "אבישי?"  הוא התפלא מהיכן היא יודעת את שמו אבל החיוך שלה היה כה לבבי ומתוק ששכח לשאול.

היא סימנה לו שיבוא והוא עלה מן המים ושם לב במבוכה לבגדיו ונעליו שהתבלו מן ההליכה במים, כאילו שהה בהם זמן ארוך. הוא ניסה להיטיב במשהו את מראהו, העביר את ידו בשערו,  הוציא עלים שנאספו ושם לב ששיערו התארך.

היא הושיטה לו את ידה לשלום, "אתה נראה תשוש."

ידה היתה קרירה וצוננת. הוא השיב שאבדה לו הדרך והלך בעקבות המנחות שצפו במורד הזרם.

"השעה כבר מאוחרת," אמרה, "תשאר הלילה עמי ומחר אלווה אותך אל השביל."

האפרוריות של השמיים התמזגה עם זאת של חורש האבן כעין חומה אחת אטומה. "ואת, איך קוראים לך?"

"אשימה."

"זה שמה של הנערה שנחטפה על ידי הקוסם," אמר אבישי בהשתוממות, "שמענו את הסיפור לפני שהתחלנו לטייל בשבילי יער האבן."

היא חייכה. "סיפור נאה, אבל אתה לא באמת מאמין באגדות?"

אגדה ידועה בין בני עם הסאני שבסין מספרת על נערה יפה בשם אשימה שקוסם רשע חטף אותה. לאחר תלאות רבות שיחרר אותה אה-אי אהובה והשניים ברחו לכיוון יער האבן. אלא שהקוסם הרע חולל שיטפון שהטביע את הנערה, ועד היום ניצב ביער האבן סלע אשימה.

הם הלכו יחד אל בית אבן בודד שעמד בקצה שדה תירס רחב ידיים. הבית היה ריק וקר ולא היתה בו נפש חיה. "תביא כמה קלחי תירס יבשים, נחמם את הבית וגם אעשה משהו לאכול," אמרה אשימה.

אבישי יצא אל החצר, ערם מלוא החופן קלחי תירס בין זרועותיו ונכנס חזרה.

הוא הדליק אש ובאותו הזמן אשימה היתה טרודה במטבח. כל פעם שפנה לעברה ראה שהיא מחייכת אליו. הוא חש נוח בחברתה, ישב מול האש ובהה בה.  מדי פעם היתה שרה שיר של בני עם הסאני, כך לפחות חשב.

הם אכלו, ישובים אחד מול השני. הכול היה טעים לו בהרמוניה של טעמים ומרקמים. היא ראתה שנעים לו. "אני מקווה שאתה לא דואג יתר על המידה."

"לא. אני מקווה שהקבוצה לא מודאגת."

היא הוציאה בקבוק מאו-טאי, אלכוהול מקומי, והם לגמו בכוסות אצבעון. אבישי הרגיש עייפות גדולה נופלת עליו. היא צחקה מהניסיונות שלו להישאר ער ופיכח. "אתה יכול לנוח כאן ללא חשש."

היא הורידה את כובעה העגול והניחה אותו בדיוק בין שניהם. אבישי נמשך אל הכובע היפה ובלי משים שלח את ידו שנגעה, ריחפה על פני שני המשולשים הקטנים שעליו מבלי לדעת שלפי מסורת עם הסאני, גבר שנוגע בהם חייב לשאת את הנערה לאישה.

"אין לי אלא רק מיטה אחת," אמרה אשימה, "ואשמח לחלוק אותה עימך."

אבישי היה מעט נבוך אבל הרי מן הידוע הוא שכשאינך בארץ מולדתך קורים כל מיני דברים מוזרים ומשונים.

אשימה הלכה אל חדר המיטות וחזרה כשהיא לבושה בגלימה ארוכה בצבע אדום לוהט הנשרכת על הקרקע. "סידרתי את המיטה אבל אולי אתה רוצה לרחוץ לפני השינה."

הוא אמר שכן ואשימה הובילה אותו אל חדר רחצה שהיה פשוט וספרטני. כמה דליי מים מלאים עמדו על רצפת אבן אפורה וקרירה למראה. היא הביאה לו מגבת נקיה שהיתה ריחנית ונעימה למגע והוא הוריד את חולצתו ורחץ את פלג גופו העליון ואת פניו. המים היו קרים ומעוררים והוא חשב על חברי קבוצתו שבודאי בשעה הזאת של ערב כבר רחצו במקלחת חמה וירדו לאכול ארוחת ערב במלון ובודאי הם משוחחים ביניהם ותוהים לאן נעלם, ואולי לא. הוא תהה כיצד להתייחס למה שאירע לו והאם שפר מזלו. אחרת כיצד היה פוגש את אשימה?

אבישי הלך אל חדר המיטות וראה את אשימה שוכבת בצד אחד של המיטה. הוא הוריד את מכנסיו וכשגלש אל מתחת לשמיכות הכבדות היא נצמדה אליו והוא גילה שהיא עירומה לגמרי. הפתיעו אותו נצני שדיה הקטנים וגופה שהיה ארוך וגמיש. הם בילו את הלילה במעשה אוהבים סוער.

לפנות שחר אבישי שקע אל תוך שינה עמוקה ולכן לא חש בגוף הנערה שהפך לקר והחליק מן המיטה אל הרצפה וזחל אל עבר השדה וממנו אל הנחל.

בשעה מאוחרת של בוקר קם וגילה שהוא לבד. הוא התלבש ויצא אל המטבח. המטבח, כשאר הבית, היה קר ושומם, ללא נפש חיה והאש כבתה מזמן. על השולחן היה כוס תה קר וכמה כעכים מטוגנים בשמן וטבולים בסוכר. הוא אכל מהם ושתה מן התה הקר ויצא אל מחוץ לבית. הוא חיפש את אשימה אבל לא ראה איש. הוא החל להיות מודאג וחשב שבודאי מדריך הקבוצה פנה אל המשטרה המקומית בבקשת עזרה ומי יודע אם לא החלו חיפושים אחריו.

הוא ראה מרחוק את פס הכסף המנצנץ של הנחל הקטן והלך לעברו ואז ראה את אשימה יושבת על הגדה. היא חייכה לעברו, "ישנת טוב, אבישי?"

"ישנתי נפלא," אמר, "לא ישנתי כך הרבה זמן."

אשימה קמה לעברו, הושיטה לו את היד ולקחה אותו אל מעבה הדשא הרך ושם נשכבה ומשכה אותו אליה. "אני אוהבת לעשות אהבה בטבע. בהתחלה תהיה רך איתי אבל אחר כך אתה יכול לקחת אותי גם בכוח."

מעט הביכה אותו הישירות ונקיטת היוזמה שלה אבל התשוקה גאתה בו והם התחבקו והתפתלו על הדשא הרך והנעים. מעל היתה פיסת שמים כחולים צרה שזהרה בין קירות האבן האפורים שהלכו והצרו משני הצדדים.

אחרי מעשה האוהבים הוא נרדם על כר הדשא. השמש היתה חמה והיה מהביל ולח. בשלב מסויים התעורר והיה נדמה לו ששוכב לידו משהו ארוך וקר ולח, וגופו קצת הצטמרר. הוא נרדם שנית וישן עד שעת אחר צהריים מאוחרת. כשקם השמש החלה לשקוע וקירות האבן האפורים נמזגו אל תוך אפרוריות השמיים.

היא עמדה מעליו, צחקה. "אתה בטח רעב. ישנת חצי יום."

הוא היה מופתע מהשינה העמוקה שנפלה עליו ובאמת היה רעב וחשב שאולי הקבוצה מחפשת אחריו אבל השעה ממילא מאוחרת ולא היה ניתן לעשות דבר בנידון.

הם הלכו יד ביד אל עבר הבית וחזרו כמעט במדוייק על אותן פעולות של ערב האתמול. הוא הלך להביא קלחי תירס להדליק את האש והיא טרחה להכין אוכל ואחר כך נכנסו שניהם אל חדר הרחצה ורחצו אחד את רעותו בחיבה. בכל פעם שלקח את סחבת הרחצה וטבל אותה במים והעביר אותה על גופה של אשימה הצטמרר עורה והיה חלק להפליא. חלק וצונן ואחיד, ללא מתום. הוא כל כך נהנה לרחוץ אותה שלא שם לב שהיא מתחילה להתפתל אנה והנה תחת מגע ידו וגופה כמעט נכרך מסביב לידו בעת שהיה מעלה ומוריד את ידו לאורך גופה. גבה פנה אליו וברגע מסויים היא פנתה אליו וחייכה ופערה מעט את פיה ולשון קטנה ומחורצת מעט השתרבבה ופתאום שם לב שיש לה שיניים קטנות וחדות.

הוא אמר לעצמו שזה לא יתכן והוא בודאי הוזה בגלל שנת הצהריים הארוכה. "לא הייתי צריך לישון בשמש," אמר לעצמו, "זה אף פעם לא עושה לי טוב."

הוא הרים אותה בזרועותיו ופסע כשהיא כרוכה סביבו אל עבר חדר המיטות ושוב בילו ליל אוהבים סוער. בליבו של הלילה הוא ניעור בצמא גדול וגישש את דרכו אל כד מים שניצב על שולחן הלילה וכשחזר אל המיטה והתכסה התפלא להרגיש שיש לידו גוף קר חלק. הוא נחרד ודחף אותו ממנו והלאה והגוף החליק אל עבר הרצפה והוא קרא בחרדה, "אשימה".

אשימה קמה מן הרצפה ושאלה, "מה קרה? למה התעוררת?"

הוא ענה לה, שהיתה לו תחושה מוזרה שהוא חולק את המיטה עם גוף קר והוא לא יודע אם היה זה חלום או לא. היא צחקה ואמרה שהוא מדבר שטויות וזה ביטוי לדאגות שעדיין הוא חש ושהדרך הכי טובה להתמודד היא פשוט להניח ולהנות כל זמן שהוא יכול. היא גלשה חזרה אל המיטה וחיבקה אותו חיבוק עז, קר וצונן.

בעיתונות הישראלית התפרסמה ידיעה על מטייל בשם אבישי מ. שנפרד ממטיילי קבוצתו בחבל יו'ן-נאן, "הארץ שמדרום לעננים", ומאז נעלמו עקבותיו.

ביומון הסיני בשפה האנגלית, ה"צ'יינה דיילי", התפרסמה באותה עת כתבה על עם הסאני ובין השאר סופרה האגדה על הנערה היפה אשימה. הכותב הוסיף שמן הראוי לציין שישנה גרסא נוספת, רווחת פחות, אבל מוכרת דיה. אגדה זאת מספרת שאשימה לא טבעה באותו שיטפון נורא שנוצר על ידי הקוסם הרשע, אלא הפכה לנחש מים כדי להינצל ומדי פעם היא שבה ולובשת דמות אדם כדי למצוא לה מאהב חדש. בקרב בני עם הסאני אומרים, שהאהבה האחרונה שלה הוא זר מן המערב, מאלו שמכונים "הברברים שמעבר לים". אבל מי יכול להאמין למן ידיעה שכזאת? הרי זה קרה בסין הרחוקה, ועוד אז בשנה הראשונה שנפתחה למערב.

*לזכרו של דן דאור  (1939 – 2009).