close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • זהירות, פרס למקורבים בלבד

    ניקולא יוזגוף-אורבך | מאמרים | התפרסם ב - 07.10.19

    בהגדרתו הבסיסית ביותר פרס הוא אות הערכה מטעם גוף ציבורי, פרטי או ממשלתי על הצטיינות יוצאת דופן של אדם או ארגון בתחום מסוים או/ו ביטוי להערכה ולהכרה בתרומה יוצאת דופן לחברה בה מוענק הפרס. בשונה ממדעים מדויקים כפיזיקה וכימיה, או מתחומי דעת שכנים כביולוגיה ורפואה, שבהם ניתן להצביע במידה רבה של אובייקטיביות על הצטיינות יוצאת דופן ועל תרומה משמעותית לקידום הדיסציפלינה או לפיתוח החברה והאנושות, לא כך הדבר בספרות. אפשר שמעולם לא היה כך הדבר בספרות, וככל הנראה גם לא יהיה, כל עוד תחום הספרות אינו נבחן ונמדד לפי תבחינים כמותיים, אמפיריים וכמובן שאינם ניתנים לפרשנות. ברם, אל לה לספרות לחוש חריגה בעניין זה, שכן בדומה לה, גם תחום האמנות, ויתר מדעי הרוח ותחומים נוספים במדעי החברה, יתקשו מאוד להוכיח באופן אמפירי ואובייקטיבי מדוע יצירה מסוימת או תוצר כלשהו טובים באופן מובהק מן האחרים באותו תחום.

    אף על פי כן, לאורך השנים, בדומה לתחומי דעת נוספים שאינם “אובייקטיבים ומדידים,” ביקורת הספרות פיתחה מספר קריטריונים, שאמנם אינם מדעיים, אך ששואפים לזהות ולעודד מקוריות, ייחודיות אסתטית, חדשנות, נועזות רעיונית וצורנית, תרומה לשיח או לקידום אג’נדה בחברה ובתרבות וכיו”ב. בימים כתיקונם, ועדת הפרס שממונה מטעם גוף ציבורי או ממשלתי שמחלק את הפרס ונבחרת בהליך שקוף ובאופן ששואף לשקף את רבגוניותה של החברה ואת הז’אנרים והקולות שקיימים בה, נדרשת לזהות את הקריטריונים הללו ביצירות שהוגשו לעיון חבריה, למיינן, לדרגן ולבסוף גם להכריע, ובכך למעשה פורעת חובה כועדת פרס. בדרך זו, למועמד ראוי שמגיש את יצירתו לועדת הפרס יש סיכוי שיצירתו תישקל ותיבחן בכובד ראש על ידי חברי הועדה, אך חשוב מכך שתזכה להזדמנות שווה להישפט ככל היצירות, בלא שתושפע משיקולים זרים, אינטרסים, קשרים תעסוקתיים ואישיים, הטיות פוליטיות, מגדריות, אתניות ואחרות.

    לכאורה, זו לכל הפחות המחשבה שמלווה את המועמדים בדרכם, נרגשים ונלהבים לדואר ישראל או למשרדי הגוף המארגן את הפרס. זו גם המחשבה שמלווה אותם במהלך חודשי ההמתנה הממושכת להערכת יצירתם, בתקווה ובציפיה, כיצירה הטובה ביותר שהוגשה לועדת הפרס. אויה, מה מרה כלענה וחורכת את הנפש האכזבה, כאשר פעם אחר פעם, בלא הסבר או הנמקה מסתפקים המועמדים הנרגשים בתחרויות לספרות בתשובה הלקונית, הממוחזרת והנוסחתית: “אנו מודים לך על השתתפותך בפרס XXX, לצערנו יצירתך לא נמצאה מתאימה לקריטריונים שנקבעו …… אנו מציעים לך להגיש מועמדותך בשנה הבאה.” לרוב מועמדים אלו ישובו וינסו את מזלם בשנית, בעשירית, בפעם האינסוף מול ועדת הפרס בה נדחו או/ו מול ועדות פרסים נוספות, ישכללו את כתב היד, יתקנו, יצפו ויתרגשו מחדש, והכל לשווא! לריק, לחינם, ללא תכלית ובאופן סיזיפי ונאיבי.

    לו רק ידעו אותם מועמדים תמימים כי הם בסך הכל חלק ממצג שווא שנועד להראות כלפי חוץ התנהלות תקינה של ועדת הפרס, בעוד שפנימה בדיוני הועדה, סביב לשולחן, בין הבורקסים לקרואסונים, ההחלטות כבר נקבעו, לעיתים אף עוד בטרם הופץ קול קורא בציבור. לו ידעו כי לרוב, חברי הועדה, או לפחות חלק מהם, מסמנים ומזהים את מי שמבחינתם “ראוי” שיזכה בהתאם לשיקולים פוליטיים, אידאולוגיים, קשרים חברתיים ומקצועיים, ולעיתים גם לפי קשרים אישיים עם חברי ועדת הפרס, לבטח לא היו מגישים מועמדותם. ברבות מהתחרויות המועמדים אינם מגישים את יצירותיהם בעילום שם כחלק מהדרישה של הועדה, ובכך חשופים וכפופים שלא מרצונם  ובאופן לא שיוויוני, לשיקולים זרים או להטיות לטובת “סלבריטאים” ספרותיים או/ו לטובת בעלי השפעה בתחום. בנוסף לכך, חברי ועדה הפרס מורכבים פעמים רבות מאנשי אקדמיה, מבקרי ספרות ויוצרים ידועים, שקשורים באופן כזה או אחר לחלק מהמועמדים והללו באופן טבעי הם גם בעלי דעה מוקדמת על היצירה ועל היוצר. בדרך זו ליוצר אלמוני מוכשר או למחברת רבי מכר אהובה, שאינם חביבי חברי ועדת הפרס, אין סיכוי לשיפוט הוגן.

    מצב דקדנטי, מייאש והרסני זה משקף את תמונת המצב ברבות מועדות הפרסים בארץ, שפועלות באופן חופשי ולא מבוקר, כבשטח הפקר או בתחום שאין מתעניינים בו. מלבד עוגמת הנפש שנגרמת למועמדים ועיוות הליך השיפוט, הועדה מייצרת קאנון ספרותי מעוות ומוטה, שנגוע בשיקולים ובאינטרסים זרים ומלוכלכים, שמעכירים ומגבילים את הרפרטואר הספרותי אליו חשוף הציבור, שמדירים מועמדים ואוכלוסיות שלמות בשל מוצאן, נטייתן המינית, מגדרן, העדפותיהן הפוליטיות או סתם כי הם לא צעירה בת 25 שהתחנחנה בפני אחד השופטים או סופר ידוע שֵם שמקורב לועדה, אלא רק סופר ותיק או צעיר אלמוני שקיוו לשיפוט הגון והוגן.

    הפתרון הוא אפוא פשוט (ככל שניתן לפשט תחרויות ופרסים). כל ועדת פרס ספרותית תחויב בחקיקה ממשלתית לכלול בין היתר גם נציגי ציבור, שיהוו לפחות כמחצית מועדת הפרס: מורה, סטודנט, מזכירה, ספרנית, מדען וכיו”ב, שהרי הם בסופו של דבר קהל היעד העיקרי וצרכניה הראשיים של הספרות העברית. מבלי לפגוע חלילה בכבודם או במהימנותם של אנשי האקדמיה ושל המבקרים וכמובן של היוצרים, אין זה ראוי שהללו לבדם יכריעו את גורלה של הספרות העברית בארץ ויקבעו את סגנונה, בלא שיאוזנו על ידי משקל נגד מטעם נציגי קהל הקוראים, שיבחרו באופן אקראי ומתחלף, כדי למנוע שחיקה, ניסיון להשפיע על דעתם או מחשש לשיכרון כח, שנפוץ ורווח בקרב חלק מחברי ועדות הפרסים לספרות.

    אם כך, הצענו אפוא שיש צורך לאזן את הרכב ועדת הפרס, ולהעניק משקל שווה לנציגי קהל הקוראים, שייבחרו מדי שנה ושמותיהם יישמרו אנונימיים עד לפרסום שם הזוכים בפרס. אולם הצעה זו לבדה אין בה די כדי לעקור את הנגף שפשה בועדות הפרסים לספרות בארצנו הקטנה. נדרש שינוי נוסף וחשוב, והוא הנהגת שיפוט אנונימי. רוצה לומר, ועדת הפרס תקבל לידיה את כתב היד או קובץ של הספר בלבד, בעוד ששם המחבר ופרטיו המזהים יישמרו במזכירות מערכת הגוף המארגן את הפרס. בדרך זו, חברי הועדה יקבלו לידיהם את הטקסט בלבד, בלא שיושפעו מזהותו של המחבר, מעמדו, כוחו הפוליטי, קשריו וכו’. הקפדה על תהליך זה יסייע למועמדים לזכות לשיפוט שיווני והוגן, שאמנם עדיין יהיה סובייקטיבי ותלוי בקריטריונים של הועדה (מקוריות, אסתטיקה וכיו”ב) ובטעמם האישי של חברי הועדה, אך לפחות הוא יהיה נקי משיקולים זרים אחרים.   

    נהיר וברור כי ועדת פרס מקצועית ואיכותית, לא תסתפק בשתי ההצעות שהובאו בחיבור זה, אלא תשאף לשכלל את תהליך הבחירה מבין המועמדים. כך למשל היא עשויה לדרוש לצורך חיזוק ממצאיה והחלטותיה לשלוח את כתבי היד לשיפוט חיצוני נלווה, שעשוי יהיה לחזק או להחליש את החלטותיה; עוד אפשר שתבקש להעמידו לשיפוט נלווה בפני מומחים בתחום בו עוסק כתב היד (לדוגמא: כתב יד שעניינו היסטוריה של היישוב העברי, יועבר גם לעיון היסטוריון). כך או אחרת, לרשות ועדות הפרסים עומדים אמצעים רבים וטובים לשכלול הליך בחירת הזוכים, וטוב יעשה משרד התרבות ובעקבותיו גם יתר הגופים הציבורים, לו יאמצו את ההצעות שהובאו כחיבור זה כחלק בלתי נפרד מתקנון פרס השנה הקרובה, הבאה עלינו לטובה, ויביאו לתיקונו של עוול היסטורי מתמשך ולשיפור פניה ותדמיתה של הספרות העברית.

    ניקולא יוזגוף-אורבך

    ניקולא יוזגוף-אורבך, יליד 1984. חוקר ומרצה לדמוגרפיה ולפילוסופיה. מלמד במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה. מתגורר בתל אביב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 4
    • 4

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הָאָבִיב יַגִּיעַ / קְשָׁרִים

    איריס שגב
    הָאָבִיב יַגִּיעַ מַשָּׁב רִאשׁוֹן וְאַתָּה מִתְמַלֵּא בִּשְׁלַל מַאֲוַיִּים. לֹא אַרְשֶׁה שֶׁתְּטַלְטֵלאֶת...

    וְרֶגַע 

    מטילדה שבתאי
     לְכָל אֶחָד שׁוֹפָר בְּתוֹכוֹ וְשָׁמַיִם וּכְמִיהָה לִהְיוֹת שׁוּתָּף לַבְּרִיאָה וְרֶגַע רָאוּי...

    וּבַלֵּילוֹת

    יעל רן
      וּבַלֵּילוֹת, גַּעְגּוּעִים מִצְטַבְּרִים לְמִלִּים. כּוֹתֶבֶת אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי. רְגָשׁוֹת שֶׁמִתְקָמְרִים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית