היה יום קצת יבש, וכבר חששתי שזה יהיה אחד מימי הנאחס במכירות. למרות שיום קודם הלך לי קלף לא נורמאלי, בכל זאת יום חלש לא מועיל למצב רוח. קלטתי אותם מרחוק – גבר אחד שתי נשים מכוסות ורעולות, רואים להן רק את העיניים. היו איתם גם שלושה ילדים. הדופק שלי עלה.
"סלאם עליכום".
"עליכום א-סלאם, תפדלו!", זרמתי.
הוא שואל אותי בערבית: "מאין אתה, בן-אדם?"
בלי לעפעף עניתי:
"מן פלסטין"
"יא רבי, אנחנו אחים! אני מערב הסעודית".
אני לוחץ לו את היד בחום. הוא מצביע בידו הפנויה על הסוֹלְט, מלח מִיַּם המלח שמיועד למשוח בו את הגוף (שישים דולר!):
"שו האדה?"
"האדה קוואיס".
יותר מזה לא יצא לי – עברתי לאנגלית.
"למה אנגלית? למה לא בשפה שלנו, בשפה של הנביא?"
"מה לעשות, אני מילדות באוסטרליה, בסינגפור, ברוב עוונותיי – שכחתי..."
"אבל אתה מקפיד להתפלל, כן?"
"איזו שאלה! בוודאי".
"תגיד לי, אחי, מה יהיה טוב לַפָּנִים שלי?"
בדרך כלל, אני מציע ללקוח את המוצרים הזולים, ולאט לאט אני מתקדם ומראה לו מוצרים שעושים פלאים בעורו ובנפשו של האדם, וגם עולים בהתאם. הפעם ישר הצעתי לו את הסֶרוּם, שהוא בסיס לקרם, והוא מן המוצרים היקרים ביותר, ולמה? כיוון שעל המרקע מאחוריי ריצד הפרסום מים המלח, ושֵם ישראל הופיע שָם כמעט כל דקה, לכן מיהרתי.
מוטב למכור מוצר אחד יקר, ולהיפטר מהלקוח איכשהו.
"אתה רואה, אחי, הסרום הזה עושה אותך צעיר, מבהיר לך את הפנים, העור שלך נעשה גמיש. אפשר להשתמש בו ביום ובלילה כמובן, אם תרכוש את כל הקיט, שכולל בָּאפֶר, בּוֹדִי בָּאטֶר, ופֵיישִיֵיל סְקרָאבּ, סבון הפלא לַפָּנִים, אז אתה באמת מסודר".
הסעודי לקח טוש, ורשם בערבית על קופסת הקיט איך משתמשים בסרום, איזה שימוש יש לכל מוצר. כך הוא הצהיר בעצם בעלות בטרם שילם.
טוב מאוד!
"תגיד לי, לא תעשה הנחה לאח הערבי שלך?"
ההנחה הרי מחושבת מראש, והיא למעשה, אוטומטית, אבל צריך להציג מצוקה בעניין הזה – גירדתי בפדחת:
" תראה, אחי, זה תלוי, איך אתה משלם"
"מזומן, יא אחי", והוא מוציא מהכיס סטיפה של דולרים, ומראה לי.
"אם מזומן, אז יש על מה לדבר – כל הקיט עולה 350 דולר, בשבילך – רק 250, לא תשיג הנחה כזאת בשום מקום, אבל דחילק – במזומן, כן?"
הוא הביט עליי עקום, אבל שילם.
אני לא אוהב להעמיס על הקליינט מוצרים רבים, ולהתחשבן עמו רק בסוף. זה לא יעיל, כי הסכום הגדול מבהיל אנשים, ויש כאלה שחוזרים בהם, ואחרי שבלבלו לך את הראש חצי שעה באלף שאלות, הם אומרים לך את המנטרה הידועה: "אבוא אליך פעם אחרת". מניסיון אני יודע שצריך להציע מוצר אחד, ולבקש תשלום, אחר כך לפתות אותו עם מוצר אחר, ושוב לבקש תשלום. כך הוא משלם ומשלם, וכיוון שזה במנות מדודות, הוא איננו חש בַחוֹר הגדול שנוצר לו בכיס.
אחרי שהכסף נכנס לקופה, אפשר להמשיך בציד:
"יא אחי, מה עם האישה?"
השתדלתי לא להביט אליה, אבל מזווית העין ניתן היה להבחין שהיא עטופה כולה בשחור, ורק העיניים חשופות.
"יש לי ג'ל שיכול לצנן את העיניים. צריך למרוח מתחת לעין..."
בדרך כלל אני מדגים על הקליינטית, ואז היא מרגישה בהבדל, ויש אפילו קריאת התפעלות – אבל עם הפלונית הזאת?! הרי סכנת נפשות אפילו להסתכל.
אחד הילדים, פספוס, בן עשר מקסימום, הפך את הקיט, וקרא בקול:
"מייד אין יזריאל".
התחלתי לסדר את הקופסאות על הדוכן, כולי שקוע בעניין הזה. כבר החלטתי על הסבר: "תראה, הישראלים, אתה יודע, אי אפשר להתחרות בהם, יש להם סחורה מצוינת, וגם ים המלח נמצא אצלם..."
הוא אמר שלום חטוף, לקח את שתי נשותיו ואת שלושת ילדיו, שם את הקיט מתחת לבית השחי, ומיהר לעזוב את המקום. הנשים שלו יצטרכו להסתדר בלי ג'ל לעיניים.
רצה הגורל שבאותו היום היה לי עוד ביקור של ערבים: קבוצה של גברים, מספר נשים, ילדים, ילדות. הנשים מכוסות ראש בשלושה צעיפים מהודקים לגולגולת, אבל הפנים גלויות, לא כמו של הסעודיות. הגברים לבשו מותגים: גוצ'י, לקוסט, ארמני, לולא הגוון הכהה של פניהם יכולת לחשוב שהם אירופים עשירים. הם התכוונו לחלוף על פני הדוכן שלי, אבל אני הקדמתי אותם, והצעתי להם פְרִי סַאמְפְּל, כלומר, דוגמית חינם של סולט. אני בוזק לגבר הראשון מעט על כף היד, ושאר החבורה מצטרפים ומבקשים גם הם את הפרי סאמפל.
"מה זה עושה?" שואל אותי הגבר הראשון באנגלית.
"בוא, בבקשה לכיור, רחץ את ידיך".
כשמערבבים את הסולט עם המים יש תחושה נעימה בכף היד, כאילו נמרח עליה קרם ידיים.
"יא סלאם, זה פלא זה!"
לזה אני חיכיתי. אני מנגב לגבר את היד במפית, ושואל:
"הציפורניים שלך טבעיות?" (וכי ירכיב לעצמו ציפורניים תותבות?!)
"בוודאי, בן אדם, כמו שברא אותן אללה".
"אם ככה, אני מוכרח להראות לך משהו", ואני מוציא בָּאפֶר מהקופסה ומשייף לו את ציפורן האצבע, ואז אני נרתע אחורה, כאילו נדהם ממה שהצלחתי לעשות: הציפורן מבריקה כאילו כוסתה בלאק שקוף. אני יודע שזה להיט אצל המוסלמיות האדוקות, כי לפי דת האסלאם אסור להן לשים לאק על הציפורניים, כי הוא מיוצר עם אלכוהול.
"יא סלאם!, פאטמה, עזיזה, עיישה, בואו תראו", והם מדברים בהתפעלות בערבית, ואני מבין כל מילה (תבורך שרונה, המורה שלי לערבית!), אבל אני חושש לדבר בערבית, כי הניב שלהם דמה לזה של ערביי ארץ ישראל, ערבית ברורה. חשבתי שהם עזתים, והם בוודאי היו מגלים מייד מניין המבטא של הערבית שלי. ליתר ביטחון דיברתי באנגלית במבטא אוסטרלי.
ואז הוא מגיע לעניין:
"כמה עולה?"
"אם תהיה מוכן לקנות את קיט הסולט, אני יכול לתת לך את הנייל קיט לציפורניים, פלוס קרם, פלוס שמן לעור שבין הציפורן לאצבע, פלוס פצירה – מתנה. איך אני?"
נקבתי לו את הסכום, והוא פקח עיניים בתדהמה.
"איך אתה משלם?"
אם הוא מראה לי כרטיס אשראי (לא חשוב איזה), אני אומר לו שבדיוק לחברת האשראי הזאת יש מבצע, ומגיעה לו הנחה. אילו הציע לי מזומן, כמו הקונה הקודם, הייתי נותן לו במתנה גם סבון עם מלחים מים המלח.
הוא מוציא את הארנק, ומטבע נופל לו על הרצפה. הסתכלתי עליו – הוא עם הכרס הענקית שלו אין סיכוי שיתכופף. אני רוצה לעשות מחווה ולהרים את המטבע. בינתיים אחת הילדות שואלת אותי באנגלית מצוינת: "מאין אתה?"
אהה! הגענו לנקודה. לי יש בכיס תמיד מטבע למזל. הכנסתי יד לכיס, והקפצתי אותו שם בפנים. אם זה "עץ", אני אומר אמת, אם זה "פַּלי" – אני משקר. נפל "פַּלי".
"מאוסטרליה".
בינתיים אני רואה שהוא מבקש להפוך את הקיט, ושם כתוב "מייד אין יזריאל". אני תופס את הקיט, ומסביר לו כאילו מה כתוב על הצד הקדמי, ותוך כדי הסבר אני שוב מתכופף להרים את המטבע, אלא שיום קודם גזרתי ציפורניים, ואני לא מצליח להרים אותו. בכיס השני יש לי אולר, והוא כאילו נועד להיות תחליף לציפורניים, ואני מתכוון כבר להוציא את האולר מהכיס, ואז אני שומע את הילדה אומרת בערבית: "הוא מישראל, הוא יהודי!".
זה עוד היה חסר לי, שיראו אותי עם אולר – יהודי וסכין! התאמצתי, ובסוף הצלחתי להרים את המטבע. נתתי לו, ואני שומע את הגבר השני: "בטח מישראל, כתוב 'ים המלח' ".
הכסף היה כבר בקופה, אבל הילדה הביטה בי במבט של תוכחה. ילדים רגישים מאוד לאי צדק – מצד 'הגדולים', לא מצדם.
"תראו, אני באמת מאוסטרליה, אבל המוצרים מישראל".
"לא צריך מה שאתה אומר... (הוא הבין שאני משקר) אנחנו מדובאי, אבל אוהבים את ישראל. תן לי את היד".
האמת שחששתי. הוא לחץ לי את היד בחום, וטפח לי על השכם, "אתם בסדר גמור".
חשבתי שאולי כדאי לקיים ועידת שלום בבנגקוק.
משה גרנות הוא סופר המעורר חיוך קבוע, אפילו אם החיוך מעט עצוב, אפילו אם החיוך רוטן-משהו ובעיקר כשהוא משחרר את הצחוק הטוב.