ויותן לי את אבישג / הזריחות מאבדות זהבן
וְיֻתַּן לִי אֶת אֲבִישַׁג
צַעֲדֵי הֶחָג לָאָבִיב בָּלַע יוֹם הַחֹל.
כִּתְרֵי טַל לַשַּׁחַר לִהֲטָה שֶׁמֶשׁ וְאִשָּׁהּ.
יֻתַּן לִי הַמְּעַט שֶׁהוּא הַכֹּל:
יֻתַּן לִי אֶת אֲבִישַׁג.
אָבְדוּ הָרֶכֶב וְהַפָּרָשִׁים לְלֹא הֵד, וְהֵיכָן?
חָלְפוּ הָרָצִים לְלֹא שׁוּב וְאִתָּם יוֹם הֶחָג.
מִכָּל צַד כְּבָר צָצָה חֲשֵׁכָה:
יֻתַּן לִי אֲבִישַׁג.
עֶצֶב בָּעֵצִים הַיּוֹרְדִים אֶל עֵמֶק הָמוֹן.
בְּרֹשׁ צוֹעֵד לַגִּבְעָה, לִמְלֹךְ רֹאשׁוֹ יִשָּׂא.
הַשְּׁקִיעָה תַּחֲזִירֵהוּ אֶל עֲצֵי עַמּוֹ:
יֻתַּן לִי אֲבִישַׁג
אוֹרוֹת לַיִל בַּקֶּרֶת – הֵסֵבּוּ מִמֶּנּוּ עֵינָם.
עֶלֶט-עַד אֶת אַרְמוֹן נְעוּרַי סִבֵּב וְכִסָּה.
אֶל כּוֹס אָבִי לֹא לִי יִסָּחֵט הָעֵנָב:
יֻתַּן לִי אֲבִישַׁג.
**מתוך הפואמה "יום התמיד", 1956
הַזְּרִיחוֹת מְאַבְּדוֹת זְהָבָן
הַזְּרִיחוֹת מְאַבְּדוֹת זְהָבָן בֵּינוֹת לְהָרִים הָרְחוֹקִים.
הָאָדָם יוֹצֵא לְלַקְּטוֹ בְּאַמְתַּחַת יָמִים, בַּאֲשֶׁר יֶפֶן.
הָאָדָם יוֹצֵא לִרְעוֹת בּוֹ עֲדָרָיו, וּמַקֵּל הָרוֹעִים
נִשְׂרָף לְאֵפֶר.
חוֹזֵר הָאָדָם. הָעֲדָרִים פְּזוּרִים וְהָאַמְתַּחַת רֵיקָה.
הוּא קָרֵב אֶל שָׁמַיִם וְלֹא הֵבִין הַפֵּשֶׁר וְהָאוֹת.
הַשַּׁחַר מֵאִיר וּמְאוֹתֵת אֶל נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה
מֵעֵין הַדְּמָעוֹת.
הַשַּׁחַר הוּא דֶּמַע שָׁקוּף בּוֹ יַקְשִׁיב בְּרֶטֶט
הַאֲדֵם לְרַעַם הַנִּתַּךְ מִשְּׁחָקִים וְקָרֵב עַד הַלֵּב.
הוּא מֵאִיר כָּל צֹהַר וְחַלּוֹן וּמְמוֹטֵט אֶת
מִגְדַּל הַכְּאֵב.
כִּי מַאֲמִין הָאָדָם בְּפֶרַח הַשֶּׁמֶשׁ לוֹ יַעַן
מִמַּסַּד מִגְדָּלוֹ וְיִשָּׂא מוֹשְׁכוֹת זְהָבוֹ רָתוּם וְאָסוּר.
אַךְ הֶעָנָן צוֹפֵן בַּצַּעַד, הַמָּוֶת הָאוֹרֵב עָלָיו יַעַט
הָעֶרֶב שֶׁמִּיּוֹם לֹא יָסוּר.
**מתוך הפואמה "הנפילים היו בארץ", 1964
ב.מרדכי הוא משורר ששירתו לא קיבלה את מחיאות הכפיים המגיעות לה.הגיע הזמן.
השיר 'הזריחות מאבדות זהבן' יש בו עצב רב, וככל שאם מתבגר עם השנים הוא חש עד כמה השיר הזה מבטא את העצב הקיומי של כולנו. והטרגי בשיר, שעד מותו, אין האדם יודע את "הפשר והאות". הוא מקווה שהפשר יתבהר לו, מחכה לראות אות. והוא מגיע אל נבו, ואינו רואה "פשר ואות". שיר מרגש.
האדם מחפש משמעות בעולם של אי ודאות
תודה רוני. לגבי שירה בשפה העברית, שאני פוחד מהפתוס של תיאורה כנצחית, ואסתפק לומר שאיננה נגמרת, אפשר תמיד לתקן, לתת, לעשות.
נוגע ללב. אבל ראו, השיר ממשיך לעשות את מה שהמשורר כבר אינו עושה. הוא הערים על הזמן בכך שהוא כתב בעברית את השיר על הזמן.
לגבי אבי אני חושב שהוא חשב על עצמו לא רק כעל אדם שמחפש משמעות, אלא גם כעל אדם שמצא משמעות.
לעופרה מצוב כהן,
תודה. אשמח לקרוא את מאמרך שוב.
זו הגדולה שלו שידע שהגיע אל משמעות חייו. ללא זה, היה חי חסר מנוח.
אשרי האב ואשרי בנו שזוכרו ומזכירו