close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התנדבות

    מורז ברנדיס | סיפורים | התפרסם ב - 30.03.21

    “סא”ל רות תראה אותך עוד חמש דקות. שבי פה, את רוצה מים?”

    היא בוחרת כיסא מרופד פלסטיק בדוגמת מעוינים צפופים ירוקים, קרוב לדלת. שאר הכיסאות מרופדים כתום דהוי. “לא תודה,” היא מנענעת גם בראש, והפקידה מאחורי השולחן הקטן מושכת אליה את המקלדת ומתחילה להקליד במהירות. היא יושבת בצמצום, מחבקת את התיק ומשננת בראש חלקי משפטים. “לעזור לזולת”, “מי שלא בורך בתנאי פתיחה טובים” – לא, היא לא תגיד את זה, זה נשמע מתנשא. “להחזיר לחברה”, זה יותר טוב. היא לא מצליחה להיפטר מהתחושה שהיא מעמידה פנים. מה פתאום להתנדב? שאול והפה הגדול שלו. היא מצטערת שסיפרה לו. אם בכלל יקבלו אותה. היא היתה צריכה להתחיל, ואם ילך טוב, אז לספר. אבל מה שהיה היה. עכשיו היא כבר כאן.

    הטלפון על השולחן ממול משמיע צלצול והפקידה מסירה את העיניים מהמסך ולוחצת על כפתור. דרך הדיבורית, קול מתכתי אומר, “היא יכולה להיכנס.” האישה מחווה לה עם הראש, “סא”ל רות תקבל אותך עכשיו,” מצביעה על דלת מאחוריה.

    היא ניגשת לשם. כשהיא פותחת את הדלת, קודם כל היא רואה חלון עם פסי הצללה אנכיים בז’יים. בצד החלון ניצב עציץ גדול עם פוטוס יבש, וממש לפניה שולחן כתיבה ענק שתופס כמעט את כל רוחב החדר. בכיסא המשרדי הגדול, אישה קטנה זוקפת ראש עם תספורת מתולתלת קצרה, אפורה סגלגלה. כל תלתל נראה כאילו הודק למקומו בפקודה. הידיים של האישה לא מפסיקות לקבץ ולסדר ערמת ניירות על השולחן, גם כשעיניה מופנות אליה.  

    “גלית ברוך?”

    “כן, זאת אני,” היא מנסה לחייך.

    “ספרי לי על עצמך, גלית.”

    “מה יש לספר? טוב, אני בת ארבעים ושבע. גרה בהרצליה…”

    “נשואה? יש לך ילדים?”

    “לא, לא… אה… אני רווקה.”

    האישה מולה נראית כאילו היא מחכה להסבר, אבל אין לה רצון להסביר כלום. זו לא סתם אישה אלא סא”ל רות, היא מתקנת את עצמה. מי קורא לעצמו סא”ל? אפשר לחשוב, גם לא איזו דרגה גבוהה במיוחד.

    “ומה מביא אותך אלינו גלית?”

    “אבא שלי נפטר לפני חודשיים.” זה לא מה שהתכוונה להגיד, אבל המבט החיוור של האישה חופר מתוכה את זה. העיניים של סא”ל רות מעפעפות כמו שפיריות בין רשתות של קמטים. היא מחכה להמשך.

    “הוא השאיר לי את הדירה. רק לי. אחי שאול קיבל את העסק. המסגרייה.” היא עוצרת, רוצה לחזור למה שהתכוננה להגיד. אבל עכשיו המילים ממשיכות לצאת ממנה, כאילו יש להן רצון אחר. “את מבינה, אני גרתי איתו כל השנים. ואז, כשהיה כבר חולה מאד, הוא ביקש ממני שאני אתנדב למשהו אחרי שהוא ילך. כאילו, לזכרו.” היא עוצרת, מחכה. זאת לא התחלה ממש טובה.

    “אבל אני תמיד רציתי. את יודעת, לעזור.”

    “ואיך שמעת עלינו?”

    “חברה שלי מהעבודה, אסתי, אה… יש לה אחיין שהיה בא לכאן. את יודעת, פגוע נפש. אחרי הצבא. אז ידעתי שיש את המקום הזה.”

    “במה את עובדת גלית?” הקול של סא”ל רות משדל.

    “אני עובדת במשרד עורכי-דין. מזכירת בקר. ואסתי, שסיפרתי לך, המשרד הוא של אבא של בעלה, היא מזכירת ערב. אני עובדת עד שלוש והיא באה אחרי הצהריים ונשארת עד הערב.” היא ממתינה ואז מוסיפה, “ככה היא יכולה להיות עם הילדים שחוזרים מבית-ספר.”

    האישה מנענעת בראש ורושמת לעצמה משהו. גלים של בושם חריף מכים בה עם כל ניע ראש של סא”ל רות.

    “את יודעת, גלית, נשמע שאבא שלך היה אדם מצוין. אני שמחה שהוא עודד אותך להתנדב. יש אצלנו כמה פעילויות. יש מתנדבים שעושים הדרכות לחניכים שלנו, וכאלו שמסיעים, אבל אלו אנשים יותר מקצועיים. יש כאלו שעוזרים בשיווק של המוצרים שהחניכים שעובדים כאן מייצרים. את יודעת, נרות, מארזי ממתקים, סבונים. אבל נראה לי שהכי טוב בשבילך יהיה להשתלב באולם האריזות. שם המתנדבים שלנו עוזרים לחניכים בתהליך הייצור. מחלקים לעובדים חומרי גלם, עוזרים בהכנת האריזות, שינוע למחסן, כל מה שצריך.”

    *

    אולם הייצור הוא חדר לא גדול עם תקרה נמוכה ושולחנות ארוכים מסביב. על הקירות תלויות תעודות הוקרה, ותמונות דהויות של פרחי בר, ובצד, על שולחן פורמייקה, פינת שתייה עם מיחם ונס קפה, תיונים וכמה כוסות פלסטיק. ציון, הממונה, קיבל אותה מאד יפה. הוא הציג אותה לחניכים, כמה בחורים צעירים, עוד שניים שנראים כבר לא כל כך צעירים, ואחד מבוגר. כל אחד אמר את שמו וכמה זמן הוא שם. אחרי זה הם השתתקו, השפילו עיניים וחזרו לעיסוקים שלהם. מלבדה היתה עוד מתנדבת מבוגרת, סימה. שניהם, ציון וסימה מתנדבים פה הרבה שנים. ציון סיפר לה שהתחיל בזה אחרי שהבן שלו נפטר. הוא היה הלום קרב, אחרי המלחמה. ציון לא אמר איזו. הוא וסא”ל רות מכירים מהצבא. “סא”ל רות היא אחת הנשים הראשונות שקיבלו דרגה בכירה בצה”ל,” אמר. “חייה מוקדשים לעזרה לזולת.” היא הינהנה ועקבה בתשומת לב כשהסביר לה איך הכל מתנהל. סימה היא זאת שמקצה את הסבונים, הנרות והממתקים של אותו יום לכל עובד, ורושמת בפנקס מה כל אחד קיבל. יש לה שולחן משלה בפינת החדר. בסוף המשמרת, היא אוספת את השאריות, מחזירה אותן לארון מתכת נעול, וסופרת את החבילות המוכנות. ציון אוסף את החבילות ומעביר אותן למחסן. אחרי ששאלה אותה מאיפה היא ומה היא עושה, סימה לא דיברה איתה יותר.

    התפקיד שלה הוא לעזור בחלוקת חומרי הגלם, וכשצריך, גם לקפל את הקופסאות ולעזור לחניכים להדביק את התוויות. החניכים יושבים על כסאות גבוהים, ולפעמים מסתובבים בחדר. ציון הסביר לה שעדיף לא להרבות שיחה בזמן המשמרת. “אנחנו צריכים לחשוב על שמירת הריכוז של החניכים לפני הכל, גלית,” אמר. “אנחנו כאן כדי לסייע, את יודעת.”

    *

    בכל משמרת הכל מתנהל בדיוק אותו דבר. היא כבר לא מתרגשת וגם לא מרגישה משהו מיוחד בתור מתנדבת. זה כמו עוד עבודה. רוב הזמן לא קורה כלום. החניכים עובדים בשתיקה. קצת כמוה, הם כמעט לא שם. כששאול שואל אותה איך הולך בהתנדבות היא מתארת לו בפרטי פרטים את האולם, איזה שוקולדים יש באריזות, ועל הנרות, שמפעל אחר של העמותה מייצר בגליל. ואיך היא עוזרת לקפל את הקופסאות שמגיעות שטוחות ועל סימה ועל ציון. ועל סא”ל רות כמובן, “אחת הנשים הראשונות שהגיעו לדרגה בכירה בצה”ל.” שאול מעקם את הפה ואומר שהוא מקווה שהיא לא תתאכזב בסוף.

    *

    הבוקר, כשהיא מגיעה לאולם הייצור, סימה איננה. ציון אומר שחלתה בשפעת ונותן לה את המפתח לארון חומרי הגלם. הוא מסביר לה איך לרשום ושואל אם היא בסדר עם זה. היא מבטיחה לו שהיא יודעת מה לעשות. היא מחלקת לחניכים את הנרות והסבונים הקטנים ואת הממתקים, ומתיישבת ליד השולחן של סימה, מקפלת אריזות. המוסיקה שמשמיעים ברמקולים שתלויים גבוה, קרוב לתקרה, מתנגנת בשקט. אף אחד לא מדבר. ציון הסביר לה שהמוסיקה מרגיעה ומעלה את הפרודקטיביות. כעבור זמן, היא ניגשת לעשות לה נס קפה עם חלב ועם הכוס ביד, חוזרת לשולחן ומחליטה לבדוק מה עוד יש שם, בארון של סימה.

    במדף העליון היא רואה קופסת קרטון מצהיבה. היא נמתחת על הבהונות כדי להוריד אותה. בפנים, סדורים שורות שורות בקבוקוני בושם קטנטנים מאובקים, עם עניבות קטיפה ירוקות לצווארם. שמן מושק קראו לזה. היה לה פעם בושם כזה. אבא שלה הביא לה, לבת-מצווה. היא לוקחת בקבוקון אחד. הזכוכית עם הבליטות הקטנות חמימה ביד שלה. היא מיישרת את עניבת הקטיפה. מסתכלת סביב. החניכים עסוקים סביב שולחנות העבודה, אף אחד לא מביט בה. היא משתוקקת אל הריח ההוא. היא פותחת את המכסה, ההברגה חורקת מעט. היא מקרבת את הבקבוק אל אפה ומריחה. הריח נעים, נקי ומלטף. היא עוצמת עיניים ונסחפת אל התחושה שמשהו טוב עוד יבוא. כמו פעם, כשהיתה ילדה וידעה שיום אחד, כשתהייה גדולה, היא תתחתן ויהיה לה בית משלה. ומשפחה שתאהב אותה. היא פוקחת את העיניים ומטה את הבקבוק אל אצבעה, מורחת בשמן את פרקי ידיה, מאחורי האוזניים, על הרקות, במרכז הצוואר ובמורד המחשוף. הריח פושט סביבה והיא מתחילה להתנועע עם המוסיקה, להסתחרר על מקומה. היא מרגישה כאילו ישנה זמן רב ורק עכשיו התעוררה. כשציון מגיח מהמחסן, היא קופאת. הוא מהסס, היא רואה את הגבות שלו מצטמצמות ואת העיניים שלו ננעצות בה. הוא ממהר בצעדים גדולים ונעמד מולה.

    “מה זה גלית? מה את עושה?”

    היא נרעשת, הבקבוק הקטן נשמט לה מהידיים, פוגע בקרטון הפתוח, עוד בקבוקים מתגלגלים מהמדף אל השולחן, מתנפצים על הרצפה. אבק מתרומם, ריח שמנוני של מושק מציף את החדר. ציון נרתע לאחור וסביב החדר עולה רחש, כמו גניחה עצורה שמצאה לה מפלט. הקולות גואים מעל המוסיקה,  ונדמה לגלית כי חיה ענקית קמה מרבצה והיא פורעת בחדר, מתגרה בסדריו, קורעת סדקים במעטפת המנומנמת. בין ציון לגלית מתמלא החלל בהמולה. שולחנות מוסטים, רגליים טופחות, עיניים שהיו מוטות מטה נפקחות על פניהם של החניכים. בראשונה מאז היא כאן, היא רואה את פני האנשים, וחשה שגם הם רואים אותה. “מה קורה?” “מה זה?” נשמעים קולות. אחד הצעירים מתקרב אל שולחנה. הוא מושיט אליה יד והיא מביטה אל עיניו, חיוך מפלס את דרכו אל פניה והיא שמה בידו את הבקבוק שבידה. ומייד מרימה בקבוקונים נוספים, כשהיא כמעט מועדת היא מצטרפת אל החניכים ודוחפת לידיהם בקבוקוני בושם. הריח המתוק ממלא את החדר, והיא מסתחררת בין האנשים, הבקבוקונים, ואניצי האבק שזוהרים כעת באור הנשפך אל החדר. ציון מסתובב כה וכה, מנסה לתפוס בידיהם של החניכים, משמיע שששש… מתמשך, עומל להשיב את הסדר. ברגליים קלות כמו שלא היו זמן רב, היא נפנית חזרה אל שולחנה, בוחרת את אחד הבקבוקונים, ומוחה ממנו את האבק, מיישרת את עניבת הקטיפה הירוקה ובלי מילה, אוחזת בבקבוק ביד אחת היא אוספת את התיק שלה, משתחלת בין החניכים ויוצאת החוצה.

    שמש בכתום צועק של סוף היום מעתיקה אל הרחוב השקט בפרבר משהו מהג’ונגל. משהו סואן, לא ממושמע. היא חוצה את הרחוב וממשיכה אל הכביש הראשי כשמכוניות חולפות לצידה, בצופרים ואיוושת גלגלים. המפעל נשאר רחוק מאחוריה. כשהאוטובוס שלה עוצר בתחנה, היא עולה בראש זקוף, מחייכת לעצמה ומתיישבת ליד החלון שפניה מצטיירות בו כמו במראה שקופה. בראש היא מחשבת מה תעשה בהמשך השבוע. מחר אולי תלך לים.

    מורז ברנדיס

    למדה אי פעם בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ובבית-ספר מנשר. עבדה בין השאר כמתרגמת ומתמללת, אבל בסתר לב הכי אוהבת לעשות הגהות. מפרסמת סיפורים קצרים ("המוסך", 'סיפור שמתחיל בפרידה' של "עברית", "צ'יקיטיטו" "על הדרך", "רסיסים" ועוד).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 5

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    טעם הזריחה

    יעקב ברזילי
    אֵין כְּמוֹ בֹּקֶר לְכַבֵּס מַחֲשָׁבוֹת לְהִתְעַרְסֵל בְּעַרְסַל הַזְּרִיחָה לַחֲבוֹק יוֹם, מְלוֹא...

    אחות לנו קטנה

    שי מרקוביץ'
    למרות שלא זכתה להצלחה כמו שתי אחיותיה הגדולות, שרלוט ואמילי, גם...

    חֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל מַר יָדִין

    אילנה יפה
    דַּחַף מוּזָר תְּקָפַנִי בַּמִּדְרוֹן לְיַד חֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל מַר יָדִין הַיָּשִׁישׁ....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית